תחילת הדרך – איך עוזבים את המקום הקודם?

"I must plunge into the water of doubt again and again"
                                                                              L. Wittgenstein

הרעיון ישב הרבה זמן בראש. ההבנה שצריך בסוף לבנות מערכת שבה תוכל להיות מעצב ולא רק פיון במשחק של אחרים. אבל כמו כל דבר בחיים, הדבר החדש דורש את הקריסה של הקודם במקביל לעלייה של אלטרנטיבה שנראית מבטיחה במידה מספקת. מהי המידה המספקת הזו? נראה שהדבר נוגע לבינת הלב. וודאות פנימית שיש כח להכנס לתוך הערפל הזה ואולי להוציא ממנו משהו.

ברמה האישית, במקום העבודה הקודם שלנו היו איכויות והיבטים חיוביים רבים, אך כמו בכל עבודה – גם מגרעות מובנות. הרגע שבו נופלת ההבנה על עזיבה מורכב מחיבור של הרגשה של מחסום ביחס ליכולת להמשיך לשנות ולהשפיע על שיפור מקום העבודה. ההרגשה הזו מתעצמת כאשר התהליכים שעוברים על המכון הם רסטורציה למציאות ארגונית (מדומיינת) שהיתה בעבר, באופן שמבקש למחוק את רוב מה שכבר הושג. באופן אישי אני יודע על עצמי שאני יודע לתת אמון בדברים חלקיים כל עוד הם הולכים – ולו באיטיות רבה – לכיוון חיובי. עם התנועה לאחור מאוד קשה לי. בפרפראזה – "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל לפחות שתהיה בכיוון". כאשר פרוייקטים שהייתי מעורב בהם ירדו לטמיון גב הגמל נשבר, וכאשר הבהירו לי שאני עושה רעש מפריע גמלה ההחלטה לצאת.

image-12

לעזוב את ספינת האם הבטוחה ולקפוץ?

אבל כל פרדיגמה נולדת מהפרדיגמה הקודמת. דווקא ההצלחות שחוויתי בעבודה הקודמת, הצלחות שכמעט תמיד היו במקום שבו היתה לי אוטונומיה (יחד עם הצוות או השותפים) לפתח את אופן הפעולה הראוי כראות עינינו. הנקודה הזו, שהיתה מאוד משמעותית עבורי, היא גם תובנה מרכזית לחיים – עובד שיש לו בעלות על העבודה שלו הוא לבטח 'חיה' פחות קלה לאילוף, אבל התפוקות שלו בכל מובן עולות על החסרונות עשרות מונים (כל עוד הארגון והעובד יודעים להתמודד עם המתחים שנוצרים). הסיבה לכך, מעבר לפסיכולוגיה, היא שלעובד לעתים יש ידע סמוי (Tacit knowledge) ייחודי שנובע מן הפוזיציה שלו ביחס למציאות, ידע שבא לידי ביטוי כאשר יש לו בעלות. לעומת זאת, קבלת החלטות ניהולית מתבססת לא פעם על כללי אצבע, ניסוחים סיסמאתיים של 'ערך מוסף ארגוני', ובחינה של השאלות מפריזמה של הצורך הכלל ארגוני כפי שההנהלה רואה אותו. הצורך הזה הוא לבטח חושב, אך יש חובה לשלב את שני ה'ידעים' יחד.

וכך, הלכה והתרקמה לה האלטרנטיבה מתוך מקום העבודה – ברמה המעשית, וגם ברמה התפיסתית. ברמה התפיסתית התגבשה המסגרת הערכים והמושגים, מתוך חיכוך מתמשך עם השאלות והמציאות המשתנה. ברמה המעשית, נוצרה ההבנה שיש לנו משהו ייחודי ביד שילך לאיבוד אם לא נממש אותו. עם הפיחות במקום הקודם והעליה של החשיבה האלטרנטיבית מצאנו את עצמנו מעצבים את הדבר הבא.

השאר תגובה