המשגה ככלי טרנספורמטיבי

הבחירה היעוצית הקלסית היא לעשות עיבוד מיידי דרך קטגוריות מוכנות מראש שהם "הפטיש" או כלי העבודה המקצועי שלהם. מאחורי הקלעים הם יעשו עיבוד עומק ויביאו ללקוח מוצר שהוא לא מכיר. באחרונה יצא לנו לפעול בדרך זו מול לקוח, שהתקשה בסופו של דבר להטמיע את התובנות, אף על פי שנבעו מהידע וההתייחסויות שלו. במקביל, היתה לנו הזדמנות לכנס ולעבד תהליך מעין זה יחד עם מנהלת סביב פרוייקט חברתי סבוך. המנהלת חוותה חוויה של העצמה סביב מבוכות מתמשכות בעבודתה, והיא אימצה את התהליך בשתי ידיים. התהליך אפשר לה לצלול לתוך מימד נוסף של התבוננות – כשסיימנו היא אמרה שהיא מרגישה שהיא "ירדה מכדור פורח", בסוג של מעבר מדו-מימד לתלת מימד.

תהליך ה-המשגה של מה שראינו בשטח לכדי תובנות הוא תהליך לא פשוט מבחינה מקצועית. מצד שני זה תהליך כל כך משמעותי, שחייבים לאפשר ללקוח לעבור אותו, כי שם מתרחשת הטרנספורמציה. זה לעזור לזחל לעבור דרך הגולם. הקושי בתהליך הזה זה שהוא מחייב אינטימיות רבה – עד שני בעלי עניין נוספים בחדר, כך שתמיד קיים משהו מהפער הייעוצי שתארנו בהתחלה.

2 תגובות על הפוסט “המשגה ככלי טרנספורמטיבי

  1. לקשר שבין מורכבות להמשגה אין בולטות בספרות שאני מכיר על מורכבות, והדגש שניתן לה בישראל נוצר בהתארגנות עצמית מקומית. כמו כל דבר במורכבות, הכל תלוי בהקשר. יש יתרונות להמשגה אבל גם חסרונות רבים. הם בלטו מאוד בצהל של טרום מלחמת לבנון השנייה. היופי במורכבות הוא שהיא מאפשרת לפשט דברים,ת כי רק מספר קטן של גורמים משפיע באמת ברגע ובמקום נתונים, וההמשגה לעומת זאת מסבכת. היא יוצרת מגדל בבל של לשונות ומשסעת את הארגון בין מי שיודע לדבר בשפה החדשה, מי שעושה את עצמו כדי להיות מקובל ומי שמודה שאינו מבין שהופך מתנגד אקטיבי של תהליכי השינוי. נסיוני הפוך ממש. בכל פעם שהסברתי התהוות דרך מושגים קיימים אנשים הבינו יותר… ההמשגה מלמדת על הממשיג יותר מעל המומשג. כך למשל, אתה מדבר על "עולם סבוך" ואני על "עולם מורכב". זה אותו הדבר למעט האינפורמציה הלא רלוונטית להקשר של מי המורים שלנו ואיפה התחנכנו…

  2. משום מה לא ראינו את תגובתך עד כה.
    מהסוף להתחלה – להבחנה בין מורכב וסבוך יש רלוונטיות בהקשר של העבודה של דייב סנואדן, שמבחין בין complecated (מערכת מרובת אלמנטים שמקיימת מערכת קשרים לינארית בתוכה, למשל – מחשב) לבין complex (מערכת מרובת אלמנטים בעלי מידה מסויימת של עצמאות המייצרים יחסי גומלין לא לינאריים והתהוויות).

    לגבי ההמשגה – לטעמי מלחמת לבנון השניה היא מודל טוב ללמידה אבל היא בטוח לא אירוע של המשגה, ולכן מן הראוי שתחדל לשמש כדוגמא הקלאסית לדחיית ההמשגה. בהקשר שבו לא הרמטכ"ל ולא אלוף הפיקוד מסבירים לעצמם מה תכלית הלחימה, ומפקד אוגדה אחד מנסה באופן עילג לעשות את זה, לא נראה לי שהבעיה המערכתית נופלת רק על כתפיו. אלוף הפיקוד שמבלה את רוב ימי המלחמה בהתעסקות בשאלות מיקרו-טקטיות (עובדה שראיתי במו עיני) היא הביטוי המרכזי של הבעיה, ואין לה ולא דבר עם המשגה.

    בפועל, כפי שאנו חווים, ההמשגה היא המקום שבו לא אנחנו מסבירים לאחרים (כי זה אף פעם לא עובד, ולא יכול לעבוד) אלא המקום שבו האנשים מסבירים לעצמם מחדש. נכון שיש כאן פיתוח ישראלי של גישת המערכות (אני לא חושב שזה רע בהכרח). בהקשר הבינ"ל יש לכך מקבילות דומות בעבודה של סנואודן על הניהול במרחב הסבוך, (שמכנה את העיסוק בשאלות הללו כ'סימבולי' ו'נרטיבי').

    המקום שמוכן לעסוק בשאלות של המשגה בענווה (שמבחינתי מגיע מהמסורת היהודית של התעסקות עם מורכבות, ממקורותיו התלמודיים והמדרשיים), הוא מקום שגם מודע לכח מחד, ולבעייתיות מאידך. האירוע שהטקסט שלמעלה נכתב בעקבותיו, הוא תהליך עבודה מאוד אינטימי, שאמור לסייע לאנשים לפרוץ את ההקשר התפיסתי של עצמם. בסופו של התהליך הזה ברור שהשפה שגובשה לא יכולה להיות שפה כלל ארגונית, אבל עבור מי שהיה בחדר יש בה כיוון וחזון לעשייה ממושכת.

השאר תגובה