תפילה פעילה

לפני כמה ערבים בני נשאר ער אחרי 21:00. בהיסח דעת, הדליקה רעייתי טלוויזיה. "מה רואים?" שאל הבן… זהו זה היה מאוחר מדי, אי אפשר היה כבר לסגת. השלט נחת על רשות השידור ועל גבי המקלט ריצדו שתי קבוצות של אחד עשר שחקנים – משחק כדורגל בין מכבי תל אביב לבין שקר כלשהו פרנקפורט. "וואו!" קרא בני בהתלהבות. זו הפעם הראשונה שיוצא לו לצפות במשחק כדורגל מאז שנרשם בתחילת השנה לחוג הכדורגל של המושב.
בעוד אני נאבק בקורי השעמום הנטווים סביבי, בני מלווה כל הוצאת כדור לחוץ בצעקות נלהבות.
למרות שבאופן כללי אני לא סובל לצפות במשחקי כדורגל, הפעם זה הרגיש שונה. תמיד המשחק נראה לי ארוך באופן מוגזם ואיטי להחריד, בטח ביחס למשחקי כדורסל קצביים ומדויקים, בהם אתה מיד יכול להבין את המהלכים המתבשלים ולספור את הסלים שנקלעים. פתאום הדקות התחילו לרוץ בהילוך מהיר ולא הרגשתי איך הולכת המחצית ומסתיימת. ווואו! איזה קצב של משחק! פתאום התחלתי להבין את המשחק הזה – כדורגל. פתאום הבנתי את ההגיון בבעיטות הרוחק הלא מדויקות האלה. ולמרבה המזל מכבי באמת שחקו מצוין והצליחו להבקיע שלושה שערים עוד במחצית הראשונה.

image-99

גיא דיין שולף כיפה. מתוך ynet

אז מה הקשר לתפילה?
מאז ומעולם לא סבלתי ללכת לבית הכנסת, ולא שהיו לי הרבה הזדמנויות – להיפך, אני מגיע ממשפחה אולטרא-חילונית ופרט לבר-מצווה שלי, לא היו לי כאלו. אבל כל פעם שהייתי צריך להיות נוכח בתפילה, לדוגמה בלוויה או באזכרה, הייתי מתחיל בדמיוני לטפס על הקירות, ותמיד הייתי מאבד את החזן ולא מוצא את עצמי בים הטקסט המונוטוני.
אז נראה לי שיש משהו משותף בין הרושם שלי ביחס לצפייה במשחקי כדורגל לבין הרושם שלי בתפילות בבית הכנסת. לנוכח החוויה שלי תוך כדי הצפיה המשותפת עם בני במשחק הכדורגל שתיארתי, יתכן שיש לי תקווה גם בבית הכנסת, לצד החזן.
פתאום אני מבין ששם המשחק הוא מעורבות רגשית. כמו שחייתי את התלהבותו המדבקת של בני בצפייה במשחק הכדורגל, כך אם אחיה בדרך כל שהיא את ההתלהבות בעת התפילה, החוויה לא תראה כל כך מנוכרת וקפואה.

תגובה אחת על הפוסט “תפילה פעילה

השאר תגובה