תגובות ותגובות נגד: מערכת הבחירות כאירוע מערכתי

רגע לפני שהאירועים ישכחו, כדאי להעיף מבט מערכתי בהתהוות של בחירות 2015. מהו מבט מערכתי? בעברית קיים בלבול מבורך בין מערכה (operation ולעתים גם campaign) לבין מערכת (system), שמקשה מחד את הדיבור, אבל מאפשר מאידך חשיבה על מערכה ומערכת כהיבטים משיקים. מבט מערכתי, לאור זאת, הוא מבט שבוחן התרחשות כשלם המערכתי, במידה רבה לאור עקרונות מתוך התחום של תורת המערכות, אך גם מתוך התחום של אמנות המערכה (operational art). התחום האחרון, מתייחס לא להבנת המציאות המורכבת אלא לאופן שבו ניתן להניע פעולה מורכבת המשלבת כוחות מקרב גורמים רבים בעלי נקודות מבט שונות. הבחירות שחווינו זה עתה הם ביטוי מרהיב של החיבור בין שני ההיבטים הללו.

בחירות 2015 - ניתוח מערכתי
בוחרים בנתניהו או בליכוד?

מערכה ראשונה: מערכות מורכבות וחשיבה לינארית

המערכת התקשורתית

נתניהו הביט נכוחה כאשר רתם את המיליארדר שלדון אדלסון להקים עבורו עיתון. מערכות התקשורת בישראל מוטות ללא ספק שמאלה, או על כל פנים סולדות באופן עמוק מנתניהו. היבט זה סומן על ידי נתניהו כאחד האיומים הגדולים על המשך שרידותו הפוליטית כראש ממשלה ועל כן החשיבה של נתניהו היתה כי צריך להקים עיתון ביתי לפי ההיסק: אין עיתון ← בעיה בהסברה; יש עיתון ← קפיצת מדרגה בהסברה. אלא שאין פתרונות במציאות מורכבת (במקסימום אפשר לדבר על "מענים"), וכל מענה מחולל תגובות נגד שחלקן עלולות להיות חריפות מהבעיה הראשונית. במידה רבה, ישראל היום לא רק שלא ביצר את מעמדו של נתניהו, אלא גם היה זה שכמעט והוביל להדחתו, וזאת, אמנם, לא רק בשל מחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות, אלא בעיקר מסיבות של אינטרסים כלכליים. האיום של ישראל היום ביחס להכנסותיה של אימפריית התקשורת של מוזס, הוביל למתקפה-רבתי של אמפריית מוזס כנגד ישראל היום, ובנתניהו כסיבת הקיום של עיתון זה. המערכה הזו החלה בניסיון לקדם את חוק ישראל היום, מהלך שאמנם לא צלח אך היה בין הסיבות המרכזיות לפירוק הממשלה, ולאחריו, רתם מוזס את מלוא כובד משקלו בנסיון להחליף את נתניהו. החשיבה הלינארית שגרסה כי אם אין לי כזה, כדאי שאקנה כזה, כושלת במקום שבו המערכת היא סתגלנית, דהיינו – במקום שבו היא מגיבה באופן בלתי צפוי לשינוי. הנחה מושכלת יותר היתה צריכה להבין כי מהלך כל כך משמעותי כמו הקמת עיתון בהכרח יתקל במהלכים נגדיים, שבהם לא יתקיים בהכרח שיוויון כוחות – בעוד שישראל היום נדרש להוכיח כי הוא ראוי לשם עיתון, מערכות מוזס לא היו צריכות להוכיח דבר לאיש, וכך עשו.

אחוז החסימה

באותו אופן, עניין העלאת אחוז החסימה הוצג על ידי רבים מתומכיו בימין ככלי להחלשת מפלגות השמאל על ידי פגיעה בכוחן של המפלגות הערביות הקטנות. בפועל, המהלך פגע דווקא בימין – המפלגות הערביות חברו יחד, מהלך שלא רק שזיכה אותן לשמר את כוחן, אלא גם הוביל למיתוג מחדש שהחזיר את האמון של האוכלוסיה הערבית במפלגות והעלה באופן ניכר את אחוזי ההצבעה. מנגד, מפלגת יחד העלימה ממחנה הימין כארבעה מנדטים, ובמצב הנתון ב-17 במרץ היתה נכנסת לו אחוז החסימה היה נותר כפי שהיה בעבר.

לכל תגובת נגד יש תגובת נגד

אבל גם לתגובת הנגד יש תגובת נגד. דווקא הצלחת הקמפיין של המחנה הציוני, המהלכים המבריקים, ההתגייסות המרשימה של הפעילים וההתגייסות התקשורתית מרחיקת הלכת, חוללו את המהלך ההפוך – המנדטים שזלגו מן הליכוד בעבר (בשל התחושה כי מדובר ב"בחירות לוקסוס" מובטחות) שבו אליו לנוכח תחושת המתקפה התקשורת שידרה. כך יצא, שאנשים שלא התכוונו להצביע באו להצביע, והרוב, (שהוא כנראה לא אחוס"לי), בא כדי לציין שהוא גם קיים במערכת וכי הוא מוסיף להתנגד להגמוניה של האליטה התקשורתית בישראל. היבט זה מוביל אותנו להיבט אחר במערכות מורכבות ובהבנה של מצבים כאוטיים – בכאוס כל הממזרים מלכים. המצב השגור במערכות איננו כאוס, אלא סדר המבוסס על מאבקים לטנטיים בין מבני כוח, אנו מכנים מצב זה בכותרת "המרחב הסבוך". במצבים אלו, לא הרוב הוא הרלוונטי, אלא בעלי הכח והאמצעים, הרכזות בתוך הרשת, ואילו ההמון, לפרטיו, איננו נספר. לעומת זאת, במציאות כאוטית, הסדר והמבנה נשברים (לרוב לרגע) ושם מתגלה כוחו של ההמון. כך, למשל, אחד האתגרים המרכזיים של המשטר בסוריה, המצוי כבר 4 שנים במצב כאוטי, הוא בהיותו מבוסס על מיעוטים, ולכן הוא מנסה לגייס כח אדם מן הגורן ומן היקב. גם בחירות, במובן זה, הם אירוע כאוטי, כי לכל קול יש משמעות זהה. וכאן, הפער שבין בעלי הכח (דוגמת מערכות העיתונים) לבין האזרחים, צועק לשמיים – עומק ההפתעה בין המצג שהוצג בעיתונות, לבין דפוסי ההצבעה בפועל מצוי ממש בפער הזה. לסיכום – בכאוס למסה יש חשיבות לא פחותה מלבעלי הכח והאמצעים.

מערכה שנייה:המערכה של השמאל מפרקת את ההיגיון המערכתי של הימין

נתניהו, כך נראה ממקורות שונים, נכנס לחרדת הפסד עמוקה בימים שלפני הבחירות. החרדה הזו מנוגדת לחלוטין להיגיון ולזחיחות מתוכם בחר לצאת לבחירות. מה היה ההיגיון של נתניהו כאשר פנה בלב חפץ לבחירות? נראה, כי סבר שמצב הקיים אין מנהיגות אלטרנטיבית העשויה לשמש כאלטרנטיבה לנתניהו במירוץ לראשות הממשלה. לפיד יצא בשן ועין מהממשלה, בנט הוא בגדר "עדיין לא", כחלון גם כן, ציפי היא "כבר לא", ובמפלגת העבודה בכלל לא ברור מי עומד בראש ואם יש מפלגה כזו. במידה רבה, אחת ההצלחות הגדולות של נתניהו היא למנוע את אפשרות הצמיחה של מנהיגות מסוג זה, וככל שהמעגלים מתקרבים אליו, רואים את הפעולות שהוא נוקט כדי לכסח את הדשא. לא מן הנמנע שאחת ממטרות הקדמת הבחירות היתה כיסוח הדשא התקופתי. מכל מקום, המנטרה שחזר עליה שוב ושוב – "הליכוד בראשותי, או השמאל בראשות בוז'י וציפי", אומרת בדיוק את זה. זה אני או הם, כלומר אני. כנגד היגיון זה, גיבש המחנה הציוני היגיון נגדי גאוני. אם אתה שם את כל הביצים שלך בסל אחד, מרכז הכח שלך הופך מאוד פגיע ואכן, מאותו רגע החלה מערכה נחילית (נחילית במובן שהיא בוודאי לא תואמה מלמעלה אבל כן חוללה אפקט משותף שרק ריכוז מאמץ מגורמים שונים יכול לחולל) כנגד המותג נתניהו. למערכה זו היו שותפים מערכות התקשורת, המשפט, מבקר המדינה, פיגורות בשדה הפוליטי והחברתי ועוד. בכירי הליכוד, שהבינו שהבחירות הן לא על הליכוד כמערכת אלא על נתניהו כשחקן-על, התגייסו לנסות לבלום את החורים בסכר, ורואיינו בוקר בוקר בתגובה לפרשיית היום. הפעולה שלהם היתה ההפך (הלא מוצלח) של ההיגיון הנחילי – הגררות אחרי הקרב שעוצב על ידי היריב.

חשיבה מערכתית, בחירות
ארץ נהדרת: שרי הליכוד כמגיני המלך

הבחירה להיות "מחנה" ולא מפלגה, הבחירה לשים בראש המחנה שני ראשים (בחירה שכאמור נבעה מהאילוץ שנתניהו זיהה) איפשרו לרבים להזדהות עם המחנה, והציגו מודל מורכב יותר מהמודל המונרכי של הליכוד. בחירתו של נתניהו לגבש קו פעולה שונה לחלוטין בשבוע האחרון נבעה מהתחושה כי ההיגיון המארגן של הליכוד קרס. המהלך הזה, מהדהד מהלך דומה שהתקיים מאתיים שנים קודם לכן. כאשר הבריטים נערכו לקרב ווטרלו נגד נפולאון הם הבינו שלא קיים ברשותם מצביא בסדר הגודל של נפולאון. בצר להם, הם אמרו – אם אין לנו מצביא, בואו נעמיד כנגדו שיתוף פעולה של מספר מצביאים. בפועל, הם המציאו את הרעיון הבסיסי של הפיקוד המודרני, הנשען על מטה ולא על מצביא בודד. נפולאון כמצביא האחרון של התקופה הפרה-מודרנית (מלך-מצביא-מפקד) ניגף למול היכולת המערכתית החדשה, מאחר וגם הגאונות לא יכלה להתמודד עם המורכבות העולה של שדה הקרב באופן שבו התמודדה קבוצה בעלת היגיון משותף.

חשיבה מערכתית
קרב ווטרלו – חשיבה מערכתית כמענה למצביא גאון

במידה רבה ההיגיון של המחנה הציוני דומה להיגיון שגיבש סאדאת במלחמת יום הכיפורים (ואין לי ספק שאיש שם לא עמד על עומק הדברים המוצגים כאן, וזו חלק מדרכן של מערכות – קיים פער גדול בין היכולת שלנו לתאר אותן והאופן שבו הן פועלות). בשני המקרים, המהלך המרכזי לא היה להשיג הישג ממשי בכוחות עצמך (אפשרות שבמערך הכוחות שהתקיים היתה בלתי אפשרית), אלא לשלול מהיריב את האפשרות להשיג את מה שהוא חושב שישיג. רק לא ביבי, היא זיהוי של ההיגיון של "לנו יש את ביבי ולאף אחד אחר אין", ולנסות לערער אותו מן היסוד, הנושא של הצבת סדר יום פוזיטיבי, נתפס על כן, כחסר ערך. בשפה המערכתית המודרנית (זו שהתפתחה משנות ה-80' ואילך) נקרא סוג זה של פעולה כאפקט "עריפה" – פגיעה בדרג הפיקוד שמערערת את היגיון הפעולה של כל המערכת היריבה.

אבל בסוף ביבי ניצח?!

גם למדינת ישראל היתה הצלחה מסיומת במלחמת יום הכיפורים למרות שהיא הפסידה במערכה. תחת התפרקות ההיגיון, התגלה היגיון קמאי יותר, במידה רבה גם נחילי יותר. כמו שאמר זאת הרמטכ"ל המצרי שאזאלי – אילולא מפקדי הטנקים הישראלים שנלחמו כמו אריות, הקו הישראלי היה מתפרק. הקו האחרון של ישראל – ברמה המערכתית – ניצב במסירות הנפש של מפקדי הטנקים, ומאז מפקדי הטנקים הם אלו שאחראים לאסטרטגיה הישראלית בכל התחומים (תחת היגיון טקטי ומקומי). המפלה בשדה המערכה, הובילה לשינוי מרחיק לכת בהלך הרוח הישראלי, למרות ההצלחה ברמה הטקטית. במידה רבה ברמה הפוליטית הורגשה הקריסה של 73' רק ב-77' עם נפילת המערך. ייתכן שגם הימין הפסיד במערכה, אך ניצח במלחמה מסיבות אחרות (שהוזכרו למעלה). הוא הפסיד במערכה משום שההגיון המערכתי שלו קרס, וניצח משום שההרגשה שחוללו ראשי הקמפיין הנגדי לפיה הם מוטטו את קווי הליכוד, הוציאה את הפרטים ממחבואם והביאה אותם לשוב ולהצביע לליכוד, כפרטים הנלחמים על הבית, ולא כשותפים במערכה עם היגיון. למרות הניצחון, קיימת במידה רבה האפשרות שהאירועים של השבועות האחרונים ישפיעו באופן מרחיק לכת על הציבוריות הישראלית – האם נשוב לקרוא עיתונים כפי שקראנו אותם עד עתה? האם יוכלו אלו שהטילו רפש זה בזה לשתף פעולה עבור צרכי המדינה? האם ימשיך הימין לאורך ימים להשליך את יהבו על נתניהו ומנגד -האם יהיה מסגור מחדש של גישת הפעולה של השמאל? הנה כי כן, תגובת הנגד המערכתית כבר מתחילה להירקם…

אודות המחבר

יותם הכהן

בעלים משותף של חברת הייעוץ דואלוג מאז 2014, מלווה תאגידים וחברות בתחומים שונים (טכנולוגיה, קמעונאות, ועוד) יועץ ומדריך בקורסי בכירים במערכת הביטחון העוסקים בתכנון אסטרטגי וחשיבה מערכתית. שימש בעבר כראש צוות תפיסת הביטחון הלאומית במכון ראות.

7 תגובות
  1. מרים מואבי

    ניתוח מבריק ושונה מזה הנשמע בראש חוצות – לא נופל לקלישאות ומביא חשיבה רעננה.

  2. 50stuck

    מרתק ומאיר עיניים כתמיד.
    תיקון קטן – בטעות רשום בפסקה השלישית לפני הסוף "ב-77' עם עליית המערך" וצ"ל כמובן עליית הליכוד / נפילת המערך.

  3. אלון שוורץ

    שילוב בין תורת המערכות לחוכמת הבדיעבד הוא שילוב טאוטולוגי בהגדרתו.
    כיצד ייתכן שכל הרכיבים בפאזל נופלים בדיוק למקום שאליו נפלו בדיוק לפני שעה? מזתומרת כי כל אחד מהרכיבים נפל כתגובה לרכיב שנפל לפניו.

    במקרה הטוב מדובר בתאור בודאי לא בהסבר.

    • יותם

      אכן, הייחודיות והמורכבות בעולם המערכות לא מאפשרת לנו לספק הסברים מן הסוג שאתה מתייחס אליו, אלא רק פרשנות תיאורית, ואף על פי כן יש לפרשנות זו משמעות רבה בכך שהיא מסייעת לנו לנווט בתוך המציאות המורכבת.

  4. אבנר

    תגובה ראשונה במבט צר מאד אך ורק על הפסקאות הראשונות:
    1. אני לא זוכר את אימפריית ידיעות תקשורת כשמאלית כ"כ לאורך השנים. והייתי מצפה שתביא קישור למאמר מן העין השביעית/ביקורת תקשורת אחרת הטוען כך טרם עידן נתניהו.
    2. לא נראית לי המסקנה שבגלל איום ידיעות נתניהו החליט להקים את ישראל היום. הטענות, שלדעתי לא במיוחד מבוססות, על היות התקשורת שמאלנית קיימות שנים ארוכות. וידיעות לדעתי לא היו סולדי נתניהו ספציפית עד שישראל היום אכל להם 50% מההכנסות מהפרינט.
    לכן אפשר לצייר היסטוריה שונה:
    א. ישראל היום אינו עיתון ימני או ליכודי. הוא ביביתון. והוא הוקם על מנת לבצר את שלטון הדיקטטור לשנים ארוכות ורבות.
    ב. ידיעות הפכו מגמתיים כ"כ נגד נתניהו ובעד יריביו *כתגובה* לישראל היום ולא ישראל היום נולד כתגובה לידיעות.
    ג. לדעתי כדאי להכניס למשוואה גם את המועמד לרה"מ מטעם ידיעות תקשורת, מר לפיד.
    ד. כדאי לצייר תמונת תקשורת מלאה יותר. מקור ראשון ובן¯חסותו מעריב נקנו גם הם ע"י אדלסון. ג'רוסלם פוסט ימני עידן ועידנים וכעת שולט גם על נרג. רינה מצליח וודאי לא שמאלית וגם לא רוני דניאל. דרוקר, בן כספית וסימה קדמון הם העיתונאים היחידים שמנסים לאתגר את נתניהו לעומק ומציבים לפתחו שאלות קשות. השאר עושים לו חיים קלים מאד. וראה כ¯30 ראיונות שלו מאז ימי הסקרים האחרונים ועד יום הבחירות בהם חזר על טיעון המיליונים/עשרות מיליונים הזרים וכמעט/בכלל לא נשאל חזרה על מאות המיליונים הזרים+רפובליקנים במובהק המשמשים אותו.

    • יותם

      הי.
      לא ברור לי כנגד איזו טענה במאמר אתה בדיוק יוצא. לרגע לא נטען שנתניהו הקים את ישראל היום כנגד ידיעות. להפך. כל הטענה (שבסה"כ מתיישבת עם המשך דבריך) היא שהוא לא חשב על ידיעות, אבל כאשר הוא ערער את הסדר, מי שנפגע כלכלית היה ידיעות, ולכן הם פנו נגדו. ממליץ מאוד לקרוא את הפוסט הארוך הבא של רוני שוקן:

      וכן את הפוסט של אריאנה מלמד בעניין:

השארת תגובה