בחזרה לעתיד: 13 אופני החשיבה של התלמוד

מאגר הידע של דואלוג: מאגר הידע המקיף בעברית בתחומי האסטרטגיה והחשיבה המערכתית
גרסה מ־14:30, 22 בדצמבר 2022 מאת Office (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "edited=yes" ב־"edited=again")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ד״ר שמואל פאוסט הוא הוגה וחוקר פורה בתחומי החשיבה היהודית העתיקה. זה מספר עשורים שהוא מוביל פעילות ענפה בתחומי המחקר מתוך ניסיון להנגיש לציבור בישראל את אוצרות החשיבה של תקופת חז״ל (ספרות התלמוד המדרש והאגדה שנוצרו במאות הראשונות לספירה). בשנים האחרונות המסע בעולמות החשיבה היהודית הוביל אותו אל מעבר למקורות בחיפוש של יישום עכשווי של צורות החשיבה הקדומות מול אתגרי ההווה המחייבים התבוננות מנקודת מבט חדשות ומפתיעות.

המפגש שלנו בחודשים האחרונים נסוב על השאלה כיצד ניתן להפוך מתודולוגיות חשיבה מהעבר לכלי אפקטיבי בידי המנהל והיזם הישראלי בהווה. 13 צורות החשיבה אותן יציג המאמר נתפסות על ידי רוב מי שמתמודד עם אתגרי הליבה שלנו – בתחומים העסקיים והציבוריים כאחד – כיכולות קריטיות להצלחה. אבל מעטים מקרב המנהלים האלו יחפשו את ההעמקה ביכולות האלו במרחבי החשיבה היהודית הקדומה. במפגשים החטופים עם הטקסטים המדוברים, הם נראים לרוב הישראלים כלא יותר מאשר פולקלור עתיק, נוקשות הלכתית, וכחנות חסרת תוחלת ואף עקשנות אנכרוניסטית.

גם בתוככי העולם שמוסיף ללמוד את המקורות האלו, צורת הלימוד השגורה לא רק שאינה מדגישה את 13 העקרונות המתוארים, אלא שהיא עסוקה בצמצום והסתרה שלהם, מתוך התכחשות לממד המהפכני והכאוטי שעולה מתוכם. דווקא בשל כך, כלומר בשל העובדה שהעולמות האלו לא נגישים למחשבה הציבורית הישראלית, ערכו של הניסיון להביא מחדש את המתודות הללו לתוך הדיון העכשווי חשוב כל כך.

צורת הניהול הישראלית, מגלמת בפועל לא מעט מהעקרונות המתוארים כאן. אבל היא מתקשה מאוד לחשוב על עצמה באופן רפלקסיבי וביקורתי, ולכן עלולה ליפול פעם אחר פעם בעיוורון הנובע מחוסר היכולת לדון בדברים לעומק. החזרה לצורת החשיבה המתוארת במאמר אמורה לאפשר לשיחה הזו להתהוות, להעמיק ולפרוץ דרך, גם בסוגיות הניהול במגזר הפרטי וגם בשאלות הרות הגורל של הניהול בתחומים הציבוריים.

קריאה מהנה, יותם הכהן – דואלוג

האם וכיצד צורת חשיבה עתיקה תסייע לנו בפיצוח אתגרי ההווה?

שנים רבות מחיי אני מקדיש לחכמה היהודית העתיקה, שמכונסת בקורפוסים של ספרות האגדה, וביצירה התלמודית והמדרשית. עד לאחרונה העסיקו אותי התכנים העמוקים ומלאי המשמעות שבספרות זו והצורה האמנותית המשוכללת המשרתת אותם. בשנתיים האחרונות אני מוצא את עצמי טווה יותר ויותר גשרים בין העולם היצירתי המופלא, עתיר הדמיון ומטלטל המחשבה של חז"ל לבין האתגרים המורכבים של ההווה.

ברגע מסוים הוצת בי משהו שהוא מעבר לתכנים המקוריים: הזיהוי שיש בשורה גם בצורת החשיבה שמיילדת את התכנים. שיש כאן מערכת כלים ועדשות אופטיות לראיית העולם ולפעולה בו באינספור דרכים קליידוסקופיות, משתנות, מתגוונות, צבעוניות ומרתקות. הרב גוניות של העולם שבו אנו פועלים הופך את הדרכים הללו לחיוניות ושימושיות. אם עד כה הייתי קורא סיפורים עתיקים בעזרת כלים חדשים, הרי שמעתה אני מבקש לקרוא סיפורים חדשים באמצעות כלים עתיקים. 

היצירה היהודית בכלל, והחז"לית בפרט, מציעה רעיונות מהפכניים ופועלת באמצעות דרכי חשיבה יוצאות דופן ומתודות ייחודיות לפיתוח הדיון, הלימוד והפרקטיקות. היא מעודדת חשיבה יצירתית לפתרון בעיות ואולי גם אחראית למה שמכונה ה"ראש היהודי" בהישגי המצאה וחדשנות והתמודדות עם אתגרים בתנאי אי-ודאות ומציאות משתנה.

הטענה היא שאלה כלים שהתוו מעין DNA תרבותי לאורך הדורות והם ניתנים לתרגום לשפה מעשית ועדכנית. מעשה ההורקה הזה משפה לשפה הוא מעשה "מקורי" במובנה הכפול של המילה: יצירה חדשה ומקורית, שלא הייתה כמוה מעולם, אך שואבת את חידושה מתוך השיבה אל מקורותיה.

הסביבה והתקופה המאתגרת שבה אנו חיים, ברמה העולמית והמקומית, מחייבת כל יחיד, קהילה, חברה וארגון להתבדל ולהתחדש כל העת. עם זאת, מרחבי החשיבה שלנו הם לרוב מוגבלים מטבעם, מוכוונים לדגמי תפיסה נתונים מראש או לשיטות נרכשות קשיחות, ואנו מתקשים לפרוץ מעבר למוכר ולידוע. 

דרכי החשיבה המנחות את היצירות הגדולות של המדרש, המשנה, התלמוד והאגדה, הן בעצמן כלים לפריצה מהמוכר וליציאה מקופסאות שונות שאנחנו נתונים בהן. ובזה הן מהוות בשורה אקטואלית בניסיון המשותף לרבים לחשיבה מחדש על אתגרים מכל סוג. דומה שדווקא התקופה הנוכחית מתאימה לשימוש בצורת החשיבה העתיקה ובשלה להפנמתה. 

חילוצן של תכונות אופייניות, מתודות ודרכי חשיבה מתוך כלי החשיבה היהודיים העתיקים, תוך התאמתם לשפה עכשווית, מותיר בידינו תמציות ונוסחאות המתכנסות לתיק כלים חדש. הזיקוק של תכונות אלו לכדי שיטות חשיבה ושיח, ואמצעים ליציאה מקבעונות, לפתרונות יצירתיים, לרענון המחשבה, הגמשתה ופתיחתה לכיוונים חדשים ומסעירים – נותן בידינו כלי עבודה משוכללים. כלים שאותם אפשר לרתום לשם התמודדות עם אתגרים, ולצורך סיגול יצירתיות, יזמות, חדשנות ופתרון בעיות בכל תחום מתחומי העשייה היום. למעשה, הם כבר משמשים לדיון, בירור וחשיבה מחודשים בעולמות תוכן שונים לגמרי מאלה שמהם הגיעו לידינו. 

האמצעים הללו מבוססים על עשרות כלים לחשיבה, לדיון, להמשגה, לתכנון, לפרשנות, לעיבוד, לסיפור סיפורים, ליצירה ולהמצאה. בחרתי להציג כאן 13 מאפיינים בולטים של צורות החשיבה שהולידו את המעשה הדרשני, הסיפור האגדי והדיון התלמודי. תכונות אופייניות, שמהן אפשר להמריא ליעדי יישום עדכניים של צורת החשיבה העתיקה. 

במסעי אחר כלי החשיבה הקדומים גיליתי כמה וכמה שותפים שגיבשו בעצמם תיאוריות ושיטות פעולה, ודבריהם משוקעים כאן.*

חדשנות יהודית (איבעית אימא)
איור: נעמה להב. משותף ברשות מתוך מקור ראשון.

#1 חשיבה בהפרעה

היצירה התלמודית נולדה על רקע תנאים ונסיבות של הפרעה בלתי פוסקת. ברמה ההיסטורית היה זה עידן שראשיתו מרידות וחורבן ורובו בגלות וחיים תחת שלטון זר. ברמה הדתית, היהדות חווה טרנספורמציה מהתבססות על נבואה, התגלות וסמכות פולחנית, למציאות שבה הן נעדרות. תחת הסדרים הקודמים שהולכים ונעלמים פורחת תרבות חדשה של לימוד ופרשנות. 

החשיבה המדרשית והסוגיה התלמודית מתאפיינים בהפרעה: אסוציאציות חופשיות, ריבוי דעות, מחלוקות וסתירות, ריבוי הקשרים והסתעפות מרובה של הדיון. בעוד שהחשיבה הפילוסופית הלוגית, השיטתית והמסודרת – מורשת יוון – נתפסת כבסיס לחשיבה המדעית והעסקית, דווקא צורת החשיבה בהפרעה של המדרש והתלמוד חיונית לנו בייחוד בעידן הנוכחי. ניהול עכשווי מתאפיין בפעילות בסביבות אי-וודאות, בעולם של ריבוי מידע הזורם ללא הפסקה, בהקשרים שונים, במערכות קשרים מסועפות ובמשימות חדשות המשתנות ללא הרף. במצב כזה הוא חייב לסגל לעצמו דרכי חשיבה תואמות. 

#2 חשיבה גמישה

בהמשך לסעיף הראשון, הדיון המדרשי והתלמודי מתאפיין בגיוון סוגי החשיבה והמתודות המשמשים בו, לפעמים מתוך ניגודים: הלכה ואגדה, הפשטה והמחשה, המשגה וסיפור, פרשנות ודרשנות, הכללה ופירוט, הגבלה ושחרור, איתור תקדימים מול יצירה חדשה ועוד. החשוב כאן – והמתאים מאוד לדרישות העידן הנוכחי – הוא הגמישות המחשבתית, שמאפשרת לסוגִיה (וללומדיה) לנוע בחופשיות ובמהירות מנושא לנושא, ממשימה למשימה, מסוגה לסוגה וממתודה למתודה, כדי לנסות לגעת בחיים שהם מטבעם מורכבים ורבי פנים.

#3 חשיבה נרטיבית-ויזואלית

המוח האנושי חושב במגוון אמצעים, וכאשר מנסים לפרוץ דרך תפיסתית כדאי לעשות שימוש ביותר מצורת חשיבה אחת. באופן מובהק, המוח האנושי חושב (וזוכר) באמצעות דימויים ויזואליים ובאמצעות סיפורים. למרות שהתלמוד הוא יצירה ורבלית, חלק נכבד מאוד מהטקסטים התלמודיים מוקדש להמחשה. המדרש מרחיב-הסיפור-המקראי עוסק למעשה בהמחזה של סיפורים מחודשים. זוהי תרבות המתמחה ב-storytelling. אבל לא ככלי משרת, כפי שלא פעם משתמשים בסיפורים כיום, אלא בתפיסה שהסיפור הוא לב העניין. הדיון המופשט וההמשגה מתוקפים באמצעות קונקרטיזציה ויזואלית – מעין תמונות במילים, ובסיפורי-מקרה. בנוסף, הכרעות מוסריות, משפטיות ומעשיות, הכרוכות בניואנסים עדינים של ההתנהגות האנושית, וכן קונפליקטים ומתחים בלתי פתורים, מיוצגים לרוב באמצעות נרטיבים: סיפורי אגדה, דיאלוגים, מעשיות רוויות סמלים. בתהליכי העיבוד הקוגנטיבי, הסיפורים מאפשרים פיתוח ומתן משמעות, כינון זהות, למידה של קודים וערכים חברתיים ותרבותיים, הבנת תהליכי קבלת החלטות, שכנוע של הזולת ועוד.

#4 חשיבה אקטיבית 

הסיפור התלמודי הוא לא רק כלי חינוכי ובידורי, אלא מנגנון הגותי שמחייב התבוננות מעמיקה. הסיפורים שבתלמוד מיועדים לקוראים אידאליים שהם קוראים אקטיביים, הנדרשים להשתמש במלוא כוחותיהם המנטליים והרגשיים כדי להעניק משמעות לסיפור. הפערים המכוונים והסופים ה"פתוחים" קוראים ללומדים להשתתף במלאכת הסיפור, להשלים את מסריו ואת כוונותיו הנסתרות בעצמם ולהמשיך לחשוב ולשכלל את הדיון. הסיפור התלמודי הוא חידתי, מפתיע, רב-משמעי, מזמין קריאות שונות ופענוחים מגוונים; הוא סולד מקבעונות ומטלטל עמדות ותפיסות מקובעות; הוא מעמת את קוראיו עם אלטרנטיבות למעשה, למחשבה, לאמונה ולהשקפת עולם. הדגם של הסיפור הזה מייצר נמען מסוג מסוים: ביקורתי, וכחן, לעומתי, אמיץ, מתמודד, נוקט עמדה. הוא נדרש לקרוא בין השורות, לחשוב אחרת, להשתעשע; להיות יצירתי, שותף פעיל במעשה היצירה והחשיבה ולהשלים חוסרים מדעתו ומדמיונו. כך מובְנים אינדיבידואלים פעלתנים, יצירתיים, יוזמים, מתחדשים ומחדשים.

מדרשי חז"ל משופעים במשלים. באופן חריף הרבה יותר מן הסיפור התלמודי, המשל מפעיל את מאזיניו כדי להפיק ממנו משמעות. המשל לא מפרש את עצמו, לא מדגים את כוונתו ולא מאכיל בכפית. הוא רומז באופן מתוחכם, מייצר אנלוגיה מפתיעה, ומכריח את שומעיו לערוך בעצמם את ההקבלות לעולמם הריאלי והאקטואלי ולאתר את המסרים בין הרמיזות במרווח שבין הסיפור לנמשל.

#5 חשיבה פרשנית

עיקר עניינה של יצירת חז"ל הוא פרשנות. כל דור עסוק בפרשנות דברי קודמיו וכולם כאחד טרודים בפירוש הפסוקים. חכמים מנו את כללי הפרשנות שלהם כרשימות של "מידות שהתורה נדרשת בהן" (הידועה שבהן היא רשימת 13 המידות), רובם לוגיים וחלקם מבוססי דמיון מילולי. התפתחותה והסתעפותה של ספרות חז"ל היא במידה רבה תוצר של פרשנות כזאת, המסיקה מסקנות שמבססות פרטי דינים והכרעות הלכתיות.

כפרשנות טקסטואלית, בעוד המעשה הפרשני הבסיסי הוא מעשה ביאור והסבר, ובאופן מתקדם יותר – ניתוח עומק, חז"ל מציעים פרשנות מסוג אחר: אקטיבית ויצירתית. חכמים מבצעים קריאה פרשנית ייחודית, שאינה מסתפקת בהארת מה שכבר נאמר אלא אומרת דרכו דבר-מה חדש. הפרשנות היא פתרון למתח המתעורר במפגש שבין מערכות נפרדות: המקרא ותרבות חז"ל, הטקסט וקוראו. הפרשנות היצירתית מאפשרת להתייחס באופן אותנטי לקשיים המתגלעים בטקסט הקודם, ובה בעת לשרת נאמנה את ההתמודדות עם האתגרים של הקורא העכשווי, ולהצעיד אותו צעד קדימה.

הקיום האנושי מתאפיין בפעילות פרשנית. פרשנות של מילים, ערכים, תופעות ומעשים, שכולנו מבצעים ללא הרף בניסיון לתת פשר לעולם שסביבנו. מערכת משוכללת של היסקים ותרבות פרשנית ענפה מאפשרות להסיק גם מה שלא נאמר במפורש; והבנת אירוע – מתוך מסגורו מחדש בהקשר נפרד – מאפשרת את התאמתו למערכת חדשה. 

#6 חשיבה ספקנית-ביקורתית

הסוגיה התלמודית בנויה על הטלת ספק עקרונית, תמידית ואינטנסיבית. הטקסט התלמודי, כפי שעמדו עליו חוקרי התלמוד, נועד ללומדים הדומים ליוצריו, ומחנך את הקורא להיות חוקר, קורא תיגר, בעל עצמאות מחשבתית, לא מקבל מרות מבחינה אינטלקטואלית; אינו מקבל מסורות כפשוטן, אלא נקרא, בגבולות מסוימים, לשנות את המסורת על-פי תפיסתו המנומקת. 

הסיפור התלמודי אינו מציע לרוב אמירות מוחלטות והוא מתאפיין בביקורתיות, באירוניה עצמית ובהטלת ספק בגיבוריו. הסיפורים מציגים עולם של ספקות; של שאילת שאלות, של ויכוח, לפעמים של התרסה. רבים מהמעשים אינם סיפורי הצלחה וחז"ל לא מהססים להציג את גיבוריהם בכישלונותיהם. דווקא בחשיפת הכישלון ובהתמודדות עמו טמון בעיניהם האתגר המרכזי ועיקר המסר של הסיפור. 

#7 חשיבה משחקית

בפרקטיקה המדרשית, הדרשן סורק את הכתובים, מאתר בהם בעיות, ולשם פתרונן מרשה לעצמו לפתוח את הכול מחדש. כללי משחק חדשים בהתייחסות לסדר הפסוקים, למשל, פותרים באחת סתירות אפשריות רבות. מילה אחת, בשינוי אות או ניקוד, ניתנת להיקרא באינספור צורות נוספות על זו המקורית. במסגרת המשחק הפרשני האינסופי אפשר גם להפריד אותיות ומילים ומשפטים או לצרף ביניהן בדרכים מגוונות מאוד, כדי להגיע למשמעויות חדשות. אך הדרשן הוא גם פרפורמר, המופיע עם דרשותיו בציבור. במסגרת ה"פרפורמנס" הדרשני, הוא יוצר באמצעות הדיבור דרמה ומתח, סקרנות ושעשוע, קונפליקט וחידה, ומסתייע בשפת הגוף, במימיקה ובמילות-קוד. חשיבה משחקית, הרואה בעולם קוביות משחק – שגם אותן ניתן להמציא מחדש – היא מפתח ליצירתיות, להמצאה ולפתרון בעיות בדרכים שלא עלו בדעתנו בעבר.

#8 חשיבה עתירת דמיון

סיפורים תלמודיים רבים עשירים בדמיון. חלקם פנטסטיים ומאכלסים יצורים וסיטואציות קסומים ופלאיים. חז"ל עצמם מתארים אותם כ"גוזמא בעלמא" וכ"לשון הבאי", ובכך הם שונים מאוד מהפנטזיה של המיתולוגיות שרווחו בעולם העתיק. גם הסיפורים הדרשניים מצליחים לפתור בעיות וסתירות לכאורה בסיפורים תנ"כיים ובפסוקים בעזרת שימוש בדמיון יצירתי מופלג. הזמן המקראי, למשל, הופך בידיהם לאלסטי לחלוטין. פתרונות ניסיים ופנטסטיים – נעדרי גבולות של זמן, מרחב, נפח וחוקים פיזיקליים – יסייעו להתגבר על כל מכשול. אבל המטרה של עיקום המרחב והזמן היא לא רק לפתור סתירות ופערים פרשניים, אלא בעיקר להציע רעיון שמעבר למובן מאליו, ופורץ אל מרחבים חדשים. 

הסוגיה ההלכתית נעזרת אף היא בדמיון רב, בעיקר כשהיא נוקטת בגישה הקזואיסטית ומציגה הדגמה של מצבים קיצוניים אד-אבסורדום כדי לברר או לפסוק הלכה. לעיתים מושג פתרון בעיות באמצעות הדמיון ויש שפרטי הלכות מעשיים מבוססים על השימוש בדמיון, כאשר מתייחסים למשל לאלמנטים מסוימים במרחב כמייצגים דבר-מה שונה מקיומם הריאלי. 

#9 חשיבה יצירתית

כפי שהוצג והודגם בסעיפים לעיל, העבודה החז"לית היא עבודה יצירתית. היא מפיקה רעיונות מקוריים ופתרונות לבעיות, תוך גילוי גמישות ושימושיות. היכולת הביסוציאטיבית המתגלה בסוגיה התלמודית, היא זו המאפשרת התבוננות מכמה זוויות שונות בו זמנית ויצירת הבנה חדשה המתבססת עליהן. מדרש פסוקים אופייני בנוי על יצירת קישורים לא שגרתיים בין פרשיות שונות ומרוחקות. הדגם הדרשני מסוג "פתיחתא" הוא בפועל מסע בין רעיונות, כשהדרשן פותח בציטוט שאינו רלוונטי כלל לכאורה לאירוע הנתון, ובאמצעות יצירת קישורים מפתיעים הוא מגיע למילות הפסוק שבו פותחת הפרשה שבה הוא דורש; כאשר כל הקישורים מצטרפים יחד לתובנה חדשה המתקשרת לפסוק הפרשה. 

תחום עיסוקם של חכמים הוא השפה. החשיבה היצירתית שלהם מאפשרת להם להתעלות מעבר למשמעות המוכרת, השגורה והמתבקשת של מילים, בעיקר על-ידי הרחבת משמעותן. מצד שני, המחויבות שלהם למערכת המצוות המעשיות, אינה מותירה את המשחק במילים כמקור לחוויה אינטלקטואלית ורגשית גרידא, ובכך הם עונים לדרישת ה"שימושיות" שבהגדרת היצירתיות: לתוצרים החדשים שהפיקה מחשבתם יש ערך ומשמעות במציאות.

#10 חשיבה מוכוונת פתרונות

לצד הייעוד החינוכי של הנחלת המסורת, משימתם המרכזית של החכמים היא פתרון בעיות. מהן בעיות טקסטואליות, שבהן הם נדרשים לפרש, לתווך ולפתור סתירות בכתובים, כאשר מטרת העל שלהם – והיא החידוש המופלג של פועלם הכולל – להפוך את התורה לכזו שמסריה והלכותיה מותאמים למציאות זמנם; ויש מתוכן בעיות קיומיות, הנובעות מאתגרי החיים ומההתנגשות שבין עקרונות-העל ההלכתיים לבין מימושם במציאות. המדרש הוא הנשק הפרשני העיקרי המופעל לצורך הצלחת המשימה. ההתמודדות הנצחית שלהם עם המתח שבין מסורת לחידוש, מחייבת סריקה מתמדת של תקדימים ושל הידע שקדם להם, ניסיון לדייק בייחוס ציטוטים ולקטלג דעות שונות לאסכולות קודמות. אלה נעשים באמצעות מתודה של העלאת שאלות בלתי פוסקת, ובמקביל – הצעת אפשרויות פירוש רבות ופתרונות מגוונים לכל שאלה ובעיה, תוך זיהוי מראש של כשלים בכל תשובה אפשרית. מתודות אלה הם מיסודותיה של החשיבה הביקורתית והחדשנות היצירתית הממוקדת בפתרון בעיות.

#11 חשיבה ממוקדת חדשנות

"אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש". האתוס המרכזי הזה ייצר והפיח אנרגיה גרעינית עצומה בבית המדרש התלמודי, בחתירתו הבלתי פוסקת אחר דבר חידוש: אמירה או פרשנות שיוצקים משמעות חדשה, מאירים סוגיה באור שונה, מביאים תוכן אחר, בלתי צפוי לפעמים. הציפייה הבסיסית משוכני בית המדרש, תלמידי החכמים, היא לחדש, בכל תחום שבו הם עוסקים. ופעמים רבות כך גם נמדדו. החכם מצופה לנוע כל העת בין מסורת לחידוש – להישען היטב על דברי קודמיו, למסור אותם הלאה לדורות הבאים, ובה בעת להציע את הערך המוסף שלו. למעשה, הגדרת המדרש היא קריאה המוסיפה משמעות חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן. חדשנות, במובנה העכשווי, עונה בדיוק להגדרה זו: יצירת ערך מוסף לדברים קיימים, הצעת רעיונות ושיטות טובים יותר ולעיתים אף ייצור של קטגוריות חשיבה או פעולה חדשות. 

#12 חשיבה יזמית

יזמות היא פעילות ליצירה של ערך. היא תנועה אקטיבית, הוצאה לפועל של רעיון חדש. תנאי יסודי לפעילות יזמית היא התנהגות יזמית ותפיסת עולם יזמית, המבוססות במקרים רבים על אינדיבידואל בעל מאפייני אישיות יזמיים. בין גיבורי הסיפור התלמודי, מצויות דמויות רבות – המחזיקות-מחרות אחר דמויות מופת מקראיות רבות שקדמו להן – שהן בעלות רשימת תכונות הזהה להפליא עם התכונות הנדרשות ליזם, כפי שנמנו במחקרי יזמות. תכונות כגון: הנכונות לצאת נגד מוסכמות ונגד סמכות; נכונות להיאבק על מתיחת הגבולות; עקשנות הנובעת מאמת פנימית שהיא אמונה עיקשת בצדקת הדרך; יכולת לעמוד בתקיפות כנגד הסבורים אחרת; נכונות לשלם מחיר; תחבולנות בדרך להשגת המטרה ועוד. בכל מקום שבו הטקסט מתגמל את גיבוריו, הוא יוצר אתוס של דמות מופת ומחנך את נמעניו לאימוץ התכונות הללו. סיפורים דרשניים רבים מדגם "מכשול והסרתו" (או אי-הסרתו), ומעשי חכמים רבים המתאפיינים בהצגת הכישלון והנפילה של גיבוריהם, נוטלים חלק בחינוך לדרכו האופיינית של היזם. 

#13 חשיבה קבוצתית

היצירה החז"לית כולה היא יצירה קולקטיבית. לא זו בלבד שהתעבתה, החליפה צורה ונערכה על-ידי למדנים, בעלי מסורות ועורכים רבים לאורך תקופות ארוכות, אלא גם תוצריה הסופיים – המשנה, המדרש, התלמוד – ערוכים כדיון קבוצתי, לעיתים פיקטיבי, בין דורות רחוקים זה מזה. אין זו ספרות שאלות ותשובות (שו״ת) הניתנות מפי חכם אחד, אלא דיון מתמשך, המביא אל השולחן את כלל הדעות מבעלי עמדות ובני אסכולות ודורות שונים ומגוונים. בתי המדרש התלמודיים מיוסדים על ערכי הלימוד המשותף והדיון הקבוצתי, ולא על הגותם של אינדיבידואלים מתבודדים. חז"ל נותנים לכך ביטוי בפתגמים כגון "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה"; "או חברותא או מיתותא". הדרך להפריה, לגדילה ולצמיחה – היא גם הדרך להתחדשות ולהגעה ליעדים שאפתניים יותר – עוברת בחיכוך הקבוצתי. הדיון מתעשר כתוצאה מריבוי הדעות, והמחלוקת מתקבלת תמיד בברכה, כמשאב להרחבת התודעה והידע. גם בעת התכנסות לצורך החלטה ופסיקה, דעת המיעוט הדחויה נשמרת, כתקדים אפשרי לשימוש עתידי. התפיסה הבסיסית היא שחידוש, המצאה, הצעת רעיונות ופתירת בעיות במיטבם, אינם יצירה חד-פעמית של גאון בודד, אלא תוצאה של עושר הגיוון האנושי והאינטראקציה בין הכוחות השונים השותפים לדיון.


* תודותיי לאלחנן נאה, למרדכי רוטנברג, לבני פרל, למשה מאיר, ליאיר ליברמן, לנתאי אלוש וליותם הכהן.




פרסום: 2022-01-10T20:50:42

כותב: ד״ר שמואל פאוסט

קטגוריות: בלוג חדשנות וחשיבה יצירתית חשיבה מערכתית בארגונים

תגיות: חדשנות חשיבה ביקורתית יזמות יצירתיות ספרות חז״ל שמואל פאוסט




הודפס מתוך מאגר הידע של דואלוג בכתובת: "https://doalogue.co.il/wiki/index.php?title=בלוג:בחזרה_לעתיד:_13_אופני_החשיבה_של_התלמוד&oldid=11897"

משותף תחת רישיון CC-BY 4.0. ניתן להפיץ באופן חופשי תוך מתן קרדיט לדואלוג וקישור למקור.