תהליך ההשגרה מוביל לכך שהרגשות העזים שלוו לזיכרון הקולקטיבי יִשְכֶכוּ (Alexander 2004: 23), ותתאפשר גם עלייתן של פרשנויות חדשות, חלקן חתרניות או חיוביות ביחס לאירוע המכונן (Smelser 2004: 54).
באיחור של 40 שנים, פצחו מערכות העיתונות של ישראל בשלל ראיונות עם ראש אמ"ן בשעת מלחמת יום הכיפורים אלי זעירא. לא אתייחס לכולם, כי לא עמדה לי הסבלנות לקרוא או לצפות בכולם. הגדיל לעשות עיתון ידיעות אחרונות שפרסם ראיון בשני חלקים עם זעירא. קשה אמנם לכנות את הדברים שפורסמו ראיון. הדברים דומים יותר לחקירה נגדית של נאשם במשפט. המראיין, אבירם ברקאי, שואל שאלות בנות פסקה או שתיים וברוב המקרים נענה במילה אחת או שתיים – "אינני זוכר שכך היה", "ייתכן שאתה צודק" וכד'. ובכל זאת, יש בדברים אלו רוח מרעננת שראוי לעמוד עליה.
העניין החשוב בראיונות הללו איננו התוכן. מי שמצוי מעט במה שכבר מזמן איננו סוד העניינים, יודע שכבר שנים לא התפרסם דבר משמעותי שלא היה ידוע לגבי המלחמה ההיא. למרות זאת, בכל שנה ושנה ממשיכים העיתונים בריטואל קבוע להכריז על גילוי נעלמות ומלווים את הכותרות השחורות בציטוטי קלדניות בפונט מרוסק של מכונות כתיבה ישנה. אך בראיון עם זעירא העניין איננו גילויים חדשים, אף לא זעירא האיש בענייננו. העניין החשוב הוא עצם הראיון. למרות האופן שבו הראיון נוהל, הקיום שלו מבטא יותר מתמיד שעברנו כחברה את קו-פרשת המים של הטראומה ההיא, שהתחלנו בשעה טובה את מה שחוקרים מתחום הטראומה הקולקטיבית מכנים שלב העיבוד וההשגרה (מלשון חזרה לשגרה).
הקאמבק המאוחר של זעירא
ההחזרה של זעירא מתפקיד האיש הרע הנושא עליו את חטאי האומה כולה, אל חלקם של בני התמותה, מאפשר חשיבה מחדש על מה שקרה לנו במלחמה ההיא. מעניין לראות שמי שמתקשה יותר מכולם בעיבוד זה, ומתחפר עוד ועוד בנרטיב שסיגל בחודשים שלאחר המלחמה הוא זעירא עצמו, כאילו קיבל על עצמו להמשיך ולשמש בתפקיד של זה שביהירותו הביא את האסון על כולנו.
היעדר העיבוד נמצא בעיקר בכך שזעירא מודה בטעותו בעניין ההתרעה אך מתקשה לעמוד על אחריותו של אמ"ן בשאלת המחדל הרחב יותר. זעירא טוען, ובצדק, כי הבעיות המרכזיות היו בתחום המבצעי. הוא צודק גם בכך שהסיבה שלא גויסו מילואים אינה קשורה, לפחות באופן ישיר, לשאלת ההתרעה. כבר בסוף שנות השבעים מנתח אל"מ יעקב חסדאי, שנלחם כמג"ד במלחמה וסייע לועדת אגרנט לאחריה, כי ההפתעה היא גורם שולי במלחמת יום הכיפורים, אך קיומה מאפשר למערכת כולה שלא להשתנות. לטענתו, ברמת הגולן ניתן היה למנוע את ההבקעה הסורית ללא קשר להפתעה, ואילו בסיני לא ניתן היה למנוע את ההבקעה גם לו היתה ניתנת התרעה.
אחריותו של אמ"ן בשאלות המבצעיות
כאשר זעירא טוען כי שאלת גיוס המילואים אינה קשורה להתרעה, הוא נסמך כנראה על הדיון שהתקיים בין הרמטכ"ל דאז, דדו ,לבין שר הביטחון דיין המתאר את תפיסת ההפעלה של צה"ל באותן שנים:
דיין: 'מה ההבדל בין גיוסן של אוגדות אלה בערב – אם אכן תיפתח מלחמה – לבין גיוסן עכשיו בבוקר?'
דדו: 'ההבדל הוא שתים עשרה שעות'
דיין: 'למלחמה שלא התחילה רוצה הרמטכ"ל לגייס כוחות לשם התקפת נגד?!'
להגנת רמת הגולן מוכן הוא לאשר גיוס, אבל להתקפות נגד – 'רק לאחר היריה הראשונה'.
ברטוב, "דדו: 48 שנים ועוד 20 יום, מובא אצל צבי לניר – 'ההפתעה הבסיסית'
דדו, כמו דיין, נמצאים בתפיסה שסיגל צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים לפיה כוחות הסדיר יבלמו, וכוחות המילואים יכריעו את המלחמה ולכן אין טעם לגייסם קודם לפרוץ הקרבות. כך כותב גם דדו ביומנו:
הטנקים שבדרום, 178 הטנקים שבצפון וחיל האוויר בכוננות עליונה – לעשרים וארבע שעות אנחנו מסודרים
דדו, 5 אוקטובר, סמוך לחצות, מובא אצל צבי לניר
לפי גישתו של זעירא, כל הנושא הזה מצוי מחוץ לתחום אחריותו. אחריותו של אמ"ן מצויה אך ורק בשאלת צפיית העתידות, בה נכשל, אך אין לו מאומה עם השאלות המבצעיות. זו גישה של פס ייצור בו המודיעין מעביר מוצר מוגמר, טוב או רע, לידי מקבלי ההחלטות, ושם תמה אחריותו. שאלות מורכבות יותר על המלחמה יבקשו לבחון מה אחריותו של אמ"ן בגיבוש התפיסה לפיה הסדיר יוכל לבלום לבדו? מה תפקידו בחוסר ההבנה של צה"ל את המהלך המצרי, ומה תפקידו של אמ"ן בכך שצה"ל יוצא למתקפת נגד חפוזה ומעורערת, ללא היגיון מערכתי ברור, רק כדי לעצור את הצבא המצרי שבאותה עת לא מתקדם לשום מקום, התקפה שמתנפצת על מערכי ההגנה המצריים ומובילה לשינוי עמוק בתפיסת העולם הישראלית ביחס ליכולתנו להכריע מלחמות.
צה"ל חווה במתקפת הנגד של ה-8 באוקטובר את שיאה של ההפתעה הבסיסית של מלחמת יום הכיפורים. הפתעה בסיסית היא תופעה המתרחשת כאשר מסגרת הפרשנות שאנו מחילים על המציאות איננה רלוונטית. במצב זה, כל המידע שבעולם, גם אם יגיע מן הטובים שבאמצעים המיוחדים, יתקשה לסדוק את הגישה הפרדיגמטית הבעייתית. פרדיגמה בעייתית נסדקת מבחוץ ומבפנים. מבחוץ – כאשר מתרחשים אירועים הרי גורל המציגים לעין כל את חוסר הרלוונטיות של המערכת המושגית הקיימת. אך גם אז, המערכות נוטות להתחפר בתוך מרחב ההכחשה, לספר כי מדובר בכשל מקומי, של אנשים מסויימים, ואם רק נחדד את הנהלים, נחליף את האנשים, הכל ישוב על מקומו בשלום. פרדיגמות, לכן, לא נסדקות רק מבחוץ – האנשים מבפנים צריכים לראות את המערכת במערומיה ולהתחיל בתהליך הארוך והקשה של הלמידה הבסיסית, זה המקום שבו אנחנו נמצאים כעת – מפסיקים להאשים את האנשים, ומוכנים להתחיל ללמוד.
לאמ"ן לקחו שנים רבות לחשוב מחדש על תפקידו בפס הייצור שתואר על ידי זעירא, לשים את מודל פס הייצור תחת סימן שאלה, ולדון מחדש באחריותו למתחולל בצה"ל. בחכמה שבדיעבד ניתן לשאול האם הדגש המוגזם על ההתרעה לא מנע מצה"ל לשאול את השאלה "מה אם" במקום את השאלה הישנה – "האם?". השאלה "מה אם" אמורה לאפשר לצבא לחשוב על אפשרויות שונות, להבין את נגזרותיהן האופרטיביות, ומתוך כך לאפשר גם לאמ"ן להבין את משמעות החומרים שיש בידיו, משמעות שאיננו יכול להבין לבדו. השאלה הזו יכלה לעורר פרובלמטיזציה של התפיסה הקיימת בצבא, מתוך הידע המודיעיני, ולאפשר לחשוב על מענים אופרטיביים טובים יותר. השאלה הזו לא נשאלה וזעירא עדיין מתקשה לשאול אותה.
אפילוג – והארץ תשקוט
השאלה הנשאלת איננה על אחריותו של זעירא. גם לא על תפקידו של אמ"ן. השאלות הללו נוגעות ביכולת שלנו לגעת בפצע המכונן ההוא שהולך ונסגר וליצוק לו משמעויות חדשות. לפרוץ את השיח המדיני הדיכוטומי שהמלחמה ההיא יצרה בנו (כאילו ששתי האפשרויות היחידות במזרח התיכון מאז הן רק מלחמה או שלום), לגנוז את נרטיב השאננות הנוח כל כך, ולחשוב מחדש על זהותינו כאן במקום הזה. הראיון עם זעירא הוא ההתחלה של העיבוד של כולנו, מטראומה להחלמה.
אודות המחבר
3 תגובות
-
נירה גל בן-הרצל מלחמת יום הכיפורים פרצה בגלל החטא הכבד מכל של הקצונה הישראלית והוא חטא היוהרה שנבע מהדעה שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח. סיבה שנייה היא שאנו מסרבים להבין את המנטליות הערבית הבנויה על כבוד. צה"ל לא ידע להעריך את פגיעת הכבוד של הערבים אחרי כישלונם הצורב במלחמת ששת הימים.
את החלק השלישי של הראיון מסכם ברקאי באפילוג הבא:
"האם בסיומן של 1,200 הדקות עם האלוף בדימוס אלי זעירא שיניתי את דעתי על אחריות אמ"ן למחדל מלחמת יום הכיפורים? לא. גם היום נותרתי אחד מה-900 מתוך אלף שרואים את טעות ההערכה של אגף המודיעין והעומד בראשו כמי שעומדים במוקד המחדל של מלחמת יום הכיפורים. האם בדסיומן של 1,200 הדקות במחיצת האלוף בדימוס אלי זעיקר אני עדיין כועס עליו כפי שכעסתי כל השנים? לא.
אני גם יודע למה.
לא בגלל שאלי האיש נעם לי. והוא נעם לי מאוד.
אפילו לא בגלל שהבנתי שהאחריות על המחדל ההוא חייבת להתחלק עם אחרים מחוץ לאגף המודיעין.
הפסקתי לכעוס על זעירא גם ובעיקר בכלל סיבה פשוטה.
כי הגיע הזמן."
(ידיעות אחרונות, 17.10.14)
אני אמנם נמנה על אותם מאה מאלף (ונראה שהם אפילו פחותים מכך) שסבורים שההתפלות לאמ"ן מקשה על הלמידה של כולנו. בכל זאת, אלו דברים ראויים וחשוב שיאמרו.
מפליא איך 40 שנה אחרי, הלובי שעמל כל כך לטשטש את שהיה במלחמה ההיא עדיין אפקטיבי, ומייצר ספינים מידי שנה. הספין התורן בשנים האחרונות הוא אלי זעירא וזה נוח, כי הכל עוסקים באופיו ואיש לא עוסק במהות… שהרי, מחדל מודיעיני לא היה במלחמה ההיא. המודיעין עשה עבודה מופלאה, רק שחיזוי עתידי איננו חלק מתפקידיו. זהו הימור שהדרג המדיני והפיקוד הצבאי צריכים ליטול יחד. אבל, היה נוח לקחת אלוף שטבל באגו שלו ונמרח בזפת, ולהטיל אותו לאריות על מנת לכסות על משבר המצביאות שידע צה"ל – הן חילות היבשה והן חיל האוויר – בחלק הראשון של המלחמה ההיא.
אנחנו כבר זקנים מידי לספינים ובשלים מספיק לספר את האמת…
הלקח העיקרי מהמלחמה ההיא, הוא שלעולם אסור למדינה להיגרר לכאוס מרצונה, כיוון שבכלל לא בטוח שניתן לחזור ממנו.
הנס של המלחמה ההיא היה ההיצמדות של המצרים למטרות המלחמה שלהם וההתאוששות הישראלית המהירה ברמת הפיקוד הזוטר בשטח, שהקרינה אחרי זמן גם על הקצונה הבכירה למעלה.
ובסוגיית המצביאות או ליתר דיוק, היעדר יכולת המצביאות וסיבותיה, עד שלא יעסקו בזה לא יתקיים לצערי דיון ברמת המצביאות העכשווית שלנו, שהרי הסיבות אותן סיבות הן…
חג שמח לכולנו!