אמנם רק 50 שנים חלפו בין לבין, אבל נדמה שלמדנו מעט מדי בין אירועי ה-6 וה-7 לאוקטובר. רשימת הכשלים המתפרסמת מדי יום מהדהדת שוב ושוב את המלחמה ההיא. הבעיה היא שרק בעולם של דיסני רגע הכישלון הופך להיות רגע דרמטי של שינוי. הדמויות הבדויות מכירות בטעות, ומנסות ככל יכולתן לייצר דרכי פעולה וחשיבה רלוונטיות ואפקטיביות יותר. בחיים האמיתיים לעומת זאת, אנחנו נוטים לרוב ליפול שוב ושוב לאותן תבניות חשיבה שהובילו אותנו לכשל.
בפוסט מתחילת המלחמה עסקתי בטראומת יום כיפור וההשלכות שלה על החשיבה האסטרטגית בישראל עד היום. נראה כי במובנים רבים הדרך בה אנו מגיבים להפתעה הנוכחית מעוצבת ברוח הטראומה ודרכי הפעולה שגיבשנו בעקבותיה. גם תהליכים שנראים לכאורה כמו קבלת אחריות או הפקת לקחים הם טקסים שהם חלק מהתנהגות חזרתית כפייתית. משום מה אנו מקווים שיובילו הפעם לתוצאות שונה. אנחנו אוחזים מהר מאוד בהתנהגויות שאימצנו אי אז, אלו שועדת אגרנט קיבעה לנצח נצחים: זהו מחדל, ולמחדל יש אחראים, כלומר אשמים, והאשמים צריכים להיות מודחים.
תפיסת ההדחה האוטומטית מניחה כי הכשלון המתבטא בתוצאות שלעינינו הוא מבחן החושף לעין כל את חוסר הכשירות של הנושא בתפקיד. כלומר ההנחה היא שבעל התפקיד התרשל בתפקידו, בין אם בתפיסה לפיה יש עליו אשמה משפטית (איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ״ן לשעבר, כתב את עבודת התזה שלו על האחריות המשפטית של קצין המודיעין) ובין אם בתפיסה כי הכשל מוכיח כי לאותו אדם אין ולא תהיה היכולת הנדרשת להתמודד בעתיד עם שאלות דומות.
ההנחה הנלוויית להנחות אלו היא שאלו שלא כשלו הם הטובים ביותר לתיקון הכשל. הנחה זו בעצם נועלת יחד את ההבנות האמורות: הבעיה אינה של המערכת אלא של פרטים במערכת. שיקול הדעת של אותם פרטים הוא שלהם בלבד, ולכן החלפתם היא פתרון הבעיה.
החיל שלמד, החיל שלא למד
כשהתגייסתי לחיל המודיעין סיפרו לנו שהחיל קיים תהליך הפקת לקחים שהוטמעו ויגנו עלינו בבוא היום. אם רק נלמד אותם היטב לא ניפול באותו בור בו נפלו קודמינו. ״שננו את ה׳סימנים המעידים׳ למלחמה!״ התרו בנו. ״הפרידו בין כוונות האויב ויכולותיו!״ הוסיפו. ועוד אמרו – ״ערכו דיוני התרעה, וצוותים אדומים, וקדמו ׳פלורליזם מחקרי׳״. וכן על דרך זו – ״אמצו ׳צניעות מחקרית׳ וקבלו ׳דעה אחרת׳ ועימדו על ׳חובת ההתרעה האישית׳״. והיו שטענו שיש לדון בסבירויות ולא בפסקנות, ויש שטענו שיש לעודד אלימינציה של אפשרויות על פני היסק (אינדוקציה) מהעבר.
ככל שבגרתי הבנתי שכל מה שתואר כלקחים שהופקו מן המלחמה הם למעשה רעיונות שפותחו בארצות הברית בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים. רוב המנגנונים הללו אפילו הוטמעו בחיל המודיעין הישראלי לפני המלחמה. יחד עם ההבנה הזו היתה שלובה ההבנה ששאלות היסוד ביחס להפתעה, דוגמת ההסתמכות שלנו על התרעה אסטרטגית, לא נשאלו מעולם. העובדה ששאלת ההתרעה עצמה לא נדונה באופן ביקורתי הובילה את מדינת ישראל שוב ושוב להסתמך עליה ולהיות מופתעת מאפשרות ההפתעה עצמה (״איפה היה המודיעין ב-7.10?!״ – כנראה איפה שהוא היה בכל הפתעה אסטרטגית אחרת בהיסטוריה).
הלמידה של חיל המודיעין היתה למידה טראומטית – היא לקחה אותו לאחור, גרמה לו להתחפר במנגנונים שהובילו אותו לכשל מראש והקשתה עליו מאוד לחשוב מחדש על תפקידו וייעודו בעולם. זו למידה שמונעת מאשמה, מחשש אישי מכשלון, ומהצורך בהחזרה מיידית של תחושת השליטה שאבדה. המהירות שבה חיל המודיעין שב לתפקוד מלא, כמעט ללא שינויים דרמטיים במבנה החיל, בהכשרתו, בשיטותיו, מעידות יותר מכל על הלמידה הבסיסית שלא התקיימה.
אבל היה חיל אחר שכשלונו היה אפילו קשה וכואב יותר במהלך המלחמה ובכל זאת הצליח לחולל למידה מהיסוד מתוך הכשלון. חיל שהבין שכל מה שהוא עשה במלחמה היה לא רלוונטי. זאת, לא באשמתם של אנשים ספיציפיים ולא בשל החלטות שגויות של מעטים, אלא בשל חוסר רלוונטיות של המערכת כולה. מפקד החיל הזה, בניגוד לאופיו, ולתרבותו, הוציא הנחיה שלא לכתוב תחקיר רשמי על מלחמת יום כיפור. תחקיר הוא אמנם מנגנון מעולה למציאת כשלים במסגרת מה שכבר עובד, אבל כשמשהו מתגלה כשגוי מהיסוד, כמבוסס על הנחות יסוד שהופרכו, צריך להמציא דברים מחדש. חיל האוויר המציא את עצמו מחדש לאחר המלחמה.
והיו לחיל האוויר את כל הסיבות שלא לבצע למידה: המודיעין כשל, מכת המנע שהיתה אמורה לייצר עליונות אווירית לא אושרה, ובכירי הצבא והמדינה קיבלו החלטות שגויות ביחס להפעלתו. ובכל זאת חיל האוויר נכנס לתהליך שבסופו נוצרה תפיסת הפעלה חדשה לגמרי, עם יכולות חדשות לגמרי, שאפשרה לחיל להכריע בתוך שלוש שעות את חיל האוויר הסורי ומערך ההגנה האווירי שלו שהוצב בבקעת הלבנון בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה.
ברקע ללמידה המוצלחת של חיל האוויר היו סיבות רבות, אבל אי אפשר לנתק אותה מכך שמי שכשל הוא מי שתיקן. בעוד שבכירי אמ״ן הודחו כמעט כולם, ותחתם התמנו אלו שלא נשאו עימם את מבוכת הכשלון, בכירי חיל האוויר, ובראשם האלוף בני פלד מפקד החיל נותרו על כנם. בהובלת פלד שהמשיך לפקד על החיל בארבע השנים שלאחר המלחמה, נכנס החיל לתהליך בניין הכח שעיקרו היה שינוי בסיסי כמעט בכל ממד: בשליטה, במודיעין, באמל״ח, בשיטות ועוד.
שינוי טרנספורמטיבי של מערכות מבוסס כמעט תמיד על שילוב של משבר עמוק המוליד מבוכה ומנהיגות אמיצה שמאפשרת שינוי. ההדחה האוטומטית של בכירים שעמדו בראש מערכות שכשלו מונעת בטווח הזמן המיידי את מנוע השינוי הראשון, ומייצרת לאורך זמן בכירים חסרי אומץ ונטולי המנהיגות הנדרשת לשינוי. בני פלד הוכיח שאי אפשר להפסיק את המנגינה הזו אבל גם שאפשר להפוך אותה למנגינה אחרת לגמרי.
לתקן כאחד שהבריא, כאחד שחלה.
הסיפור של חיל האוויר צריך להיות גם הבסיס לשאלת ההדחה האוטומטית במהלך ולאחר המלחמה. השאלה היחידה הרלוונטית היא האם הדמות הבכירה יכולה להוביל את המערכת שהיא עומדת בראשה ללמידה ושינוי. כדי להוביל ללמידה כזו אדם נדרש לאומץ – קודם כל כלפי עצמו ותפיסותיו. נדרש אומץ תפיסתי ומוכנות להיות מאותגר על ידי כל מי שנושא את המורשת הגדולה שהוכחה כלא רלוונטית. מוביל הלמידה והשינוי נדרש גם ליכולת הנעה שהיא שונה מאוד מהנעת אנשים לקרב או למשימה – עליו לטעת באנשיו את היכולת והמוכנות לדמיין אפשרויות אחרות ואז להסתער יחד ולבד על מימושן של האפשרויות האלו.
הדיון במערכת הצבאית עושה לנו חיים קלים. שאלות היסוד שעלו בסערה מאדמת מערב הנגב ב-7.10 נוגעים כמעט בכל מערכת חיים בישראל – מכוחות הביטחון וגופי הממשלה, עבור בשאלות המגזר העסקי והחברתי, וכלה בסוגיות יסוד של התרבות והרוח של העם היושב בין הירדן והים. האומץ לאתגר את מי שהיינו לא מצוי בהכרח אצל הנושאים בתפקיד רשמי. האירוע הטראומטי עלול להוביל אותנו לפוסט טראומה שייקח לנו שוב יובל שנים לצאת מתוכה אבל גם יכול לחולל צמיחה פוסט טראומטית, הלאה ומעבר למכאובי ומבוכות העולם שהתקיים כאן עד ה-6.10. כמעט על כל אחד ואחד לשאול את עצמו מה היתה המחלה. רק מתוך כך, רק מתוך המוכנות לדעת כי חלינו, נוכל להבריא את כולנו לאורך זמן.
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
החיים שיש לך, יונה וולך
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.
תמונת הנושא ״ההדחה מבוצעת באופן אוטומטי״ צולמה בשירותים במגדל המטכ״ל בקריה.
אודות המחבר
במלחמת יום כיפור ההדחה של ראשי הצבא היתה בגלל ועדת אגרנט, שהוגדר לה לא לבדוק את הדרג הפוליטי ולכן היא מצאה שעיר לעזאזל בדרג הצבאי. אבל הבעיה מראש היתה שהצבא נדרש לתת התרעה בתנאים בלתי אפשריים – התראה קצרה מאוד ובדרגת ודאות גבוהה מאוד וזה היה מעבר ליכולתו
– לדעתי מסיבות אינהרנטיות ולא בגלל מחדל. הרי היתה הערכות דומה של מצרים כבר במאי 1973 ואז בעקבות התרעה של אמ"ן היה גיוס מילואים ובעקבותיו המלחמה נדחתה. אבל אז זה שיתק את המשק ועלה הון והממשלה החליטה שהיא לא יכולה לעמוד בגיוס כזה שוב. לכן צמצמו את טווח הזמן להתרעה והעלו את הוודאות הנדרשת בשבילה ובזה אמ"ן כבר לא עמד.
המשמעות של זה לפי דעתי היא שהאסטרטגיה של ישראל (ברמה המדינית) לא היתה בת קיימא – אפילו אם נניח שהיתה התרעה והיה גיוס באוקטובר, מצרים היתה יכולה לדחות שוב את המלחמה ושוב היו באים בטענות לאמ"ן על התרעה שלא התממשה ומקצרים שוב את טווחי ההתרעה שדורשים ממנו, עד שבאיזשהו שלב הוא היה כושל.
כלומר בעיית היסוד שלנו היתה אסטרטגית – מצרים יכלה בקלות לאיים על ישראל בגבול סיני וישראל לא יכלה להעמיד מולו כוח הגנה אלא במחיר גבוה מאוד. לאורך זמן אי אפשר לסמוך על מודיעין שיצמצם את הפער הזה.
אותו הדבר כנראה קרה גם עכשיו – אם יש איום כלפינו גם מעזה, גם מלבנון, גם מיהודה ושומרון וכן הלאה – המשאבים של צה"ל מצומצמים מדי ולא יכולים להתמודד עם כולם בו זמנית. לכן הניחו (כי רצו להניח, כי ביסודו של דבר הכרחי להניח) שעזה שקטה ולכן שלחו את רוב הגדודים של צה"ל ליהודה ושומרון. גם את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור באמצעים צבאיים.
מי שבמערכות בשילטון סבור שהמחדל לא קשור אליו ולא נידרש בבדיקה הוא פושע!
אמנם ועדת חקירה שתוקם תצטרך להתמקד בנושאים מסויימים הקשורים בעיקר בהיבט הביטחוני (מדיני/אזרחי וביטחוני) אבל אין זה אומר שמבקר המדינה פטור מלהתעסק בהיבטים האחרים של גורמי המחדל.
ועדת החקירה תבחן 3 תקופות:
מצוק איתן ועד ה 6.10
ניהול המערכה ב 7.10
התנהלות לאחר ה 7.10 ועד תחילת הכניסה
לרבות השאלה מדוע סרסו את רח״ל
וכל המערכות החירום האזרחי.
מבקר המדינה חייב יהיה לבדוק את חוסר תפקוד הממשלה עם פרוץ המשבר. כמו כן לפתח מנגנוני בקרה של מדדי החוסן השונים (למעט החוסן הבטחוני):
חוסן בריאותי (כפועל יוצא של הקורונה),
חוסן תזונתי
חוסן כלכלי
וכו
בתגובה לועדת החקירה של אסון המירון, אמר השר לביטחון פנים אוחנה שהוא אמנם אחראי אבל לא אשם. נראה שקשה להפריד בין אחראי לאשם, בעיקר במערכת היררכית צבאית, שבה האחריות היא טוטלית.
לגבי ח״א לאחר מלחמת יום הכיפורים. בני פלד תפקד באופן לקוי במלחמה אבל הסיבה לחוסר האפקטיביות של ח״א לא נבעה מכישלון פיקודי אלא בעיקר מפער טכנולוגי שלא איפשר להתמודד בצורה יעילה עם טילי הנ״מ (טק״א) – פער שנסגר ע״י ח״א לקראת מלחמת לבנון הראשונה.
הסיבה הנוספת לאותו חוסר אפקטיביות, הייתה ההפעלה של ח״א על ידי הרמטכ״ל שהתייחס לח״א כעתודה אסטרטגית יחידה העומדת לרשותו, כדי לסגור פרצות בהגנה שהתגלו בחזיתות השונות אחת אחרי השניה בימים הראשונים של המלחמה. ובכך הוא מנע מח״א לפעול בצורה מסודרת וביעילות כדי לפגוע במערכי הטק״א ולהשיג עליונות אווירית, שהייתה מאפשרת לו להשיג הישגים טובים יותר.