שלשום הנחיתי מפגש בפורום מקצועי של מפתחי הדרכה. המפגש היה דיון בחשיבותה ובאופני תיפעולה של מוטיבציה ללמידה בארגונים. במובנים רבים ראיתי בהנחיית המפגש הזדמנות לתרגול ולייצוג שיתוף הפעולה שלי עם שותפי לפיתוח המיזם שלנו – דואלוג. הרי בדואלוג יש משמעות גם לאופן ההתנהלות של הדיון ולא רק לתוכנו. לשותפי ולי יש מסורת ארוכה של דיאלוגים מתנגחים מול קהל. לעיתים אנו משמשים כמעין פנל מומחים המעניק ליתר הנוכחים הזדמנות להתרשם מהרצאה דו-ממדית ולעיתים אף מקוטבת. לעיתים אנו אף מצפים משאר הנוכחים להשלים את הדיאלוג שמתפתח בינינו לדיון בטריאדה – דיון בין שלוש טענות בהקשר מסוים, דיון ששובר את הדפוס הדיכוטומי שחותר לעליונותה של טענה אחת על חשבון השניה.
מניסיונינו, עצם חוויית ההשתתפות של הנוכחים בסוג כזה של שיח, כבר מטביעה בהם רושם עמוק. רושם הנוגע לחלופה באשר לשיח בקבוצות ובארגונים, שלא זו בלבד שאינו נקטע בגלל חילוקי דעות, אלא מוזן וצומח מתוכם.
יחד עם זאת, חשתי שלשום קושי בהתנעת שיח זה. יתכן שהקושי נבע מהיומרה שלי לקרוא תיגר על הנחות עבודה מקובלות, אך יתכן גם שהקושי נבע מהציפייה של הנוכחים, שהם כאמור חברי קהילה מקצועית, לשמש קהל פאסיבי למצגת שתציג בפניהם מידע טכני, חדשני ורלוונטי לתחומם, תחום פיתוח ההדרכה. כאמור, יתכן שגם אני נקרעתי בין הצורך שלי להציג טיעונים מקצועיים ומדוייקים תיאורטית לבין הרצון שלי לעורר שיחה כנה בין הנוכחים בחדר, שתחשוף ניסיון מקצועי ושתעניק למודלים התיאורטיים נופך אישי וייחודי – הרי זו הדרך של דואלוג להגיע עם הנוכחים בדיון לידע חדש ומעשי.
לעומת החוויה הזו, כאשר הנחיתי בעבר דיונים דומים עם קהל של מנהלים ומקבלים החלטות, הדיון פנה באופן טבעי לדיון עומק החושף מקרי בוחן. בדיון כזה, הניסיון המעשי מאפשר עימות וניכוס של הטענות המבניות שהייתי משית על הנוכחים.
אגב השותף שלי טוען שהשירטונים שעלינו עליהם במהלך המפגש נבעו בגלל הצורך שלי להישמע כבר-סמכא בפיתוח הדרכה, במקום שבו יש מאבק יוקרה רווי משתתפים על עמדה זו. יפה הייתי עושה אילו הייתי נמנע מלגרות עמדה זו.
אודות המחבר
