המסה המובאת עוסקת בשאלות אי הוודאות והכאוס שחווינו בשנה האחרונה וההשלכות של אלו על היבטי היסוד של הביטחון הלאומי בישראל. בחרנו לפרסם את המסה של יצחק קרוב בבלוג דואלוג, על רקע הקריסה המהירה של המשטר העלווי בסוריה ובשל החיוניות הרבה של הרעיונות המפורטים במסה – הן בממדי הביטחון אך גם לשאלות אי הוודאות בניהול ארגונים ותהליכים עסקיים וציבוריים. יצחק הוא שותף במשך שנים רבות לפיתוח חשיבה בנושאים אלו, והמסה שנעזרת במקורות מעולם המדרש, המדע הבדיוני והפנטזיה, מסייעת לדעתנו לחשוב על היבטים יסודיים בתפיסת העולם שלנו כפי שנחשפה בשנים האחרונות.
קריאה נעימה!
רבי אליעזר אומר: עולם לאכסדרה הוא דומה
בבא בתרא דף כ"ה עמוד א'
הקדמה: הריכוזיות של האלימות
בעשור האחרון נאבק צה"ל בתופעת התאבדות חיילים. מאבק הגיוני בהתחשב בעובדה שבמשך שנים, אחוז חללי צה"ל מהתאבדויות היה גבוה יותר מהנופלים בקרב או בפיגועים – כולל מלחמת לבנון השניה וצוק איתן. המאבק כלל תוכניות של תמיכה נפשית, העלאת מודעות הדרג הפיקודי ובנוסף – צמצום זמינות הנשק בקרב חיילי צה"ל. בניגוד לעבר, העדיף צה"ל שחיילים יצאו הביתה ללא נשקם האישי; חיילים שנחשבו לא קרביים לא החזיקו בנשק באופן קבוע. הרציונל היה ברור: צמצום הזמן בו חיילים נושאים נשק מצמצם את ההזדמנויות לממש כוונות אובדניות.
סיבה נוספת שגרמה לצבא לצמצם את תפוצת הנשק הצה"לי היתה תופעת גניבות הנשק שהלכה וגברה בשנים אלו. ככל שאחסון הנשק הפך ריכוזי יותר, במקום מבוזר אצל עשרות אלפי משרתים – עלתה היכולת להגן עליו מפני גניבות. ככל הנראה, מאותה הסיבה העדיף צה"ל לאסוף את הנשק של כיתות הכוננות. פחות נשק צה"לי מסתובב בר בשטח – פחות הזדמנות לגניבות או מכירת נשק המתחזה לגניבה. בכל הנוגע לאלימות הפך צה"ל ריכוזי יותר ויותר.
המאבק לצמצום התאבדויות היה הצלחה, וההתאבדויות בצבא פחתו בכמחצית. ההגבלות על נשיאת נשק הוכחו כמצדיקות את עצמן.
וכך קרה שבבוקר שמחת תורה הותקף מוצב נחל עוז, ולתצפיתניות המוצבות קילומטר מגבול אויב, לא היה נשק אישי להגן על עצמן. כך פגשה פלישת הנוחבה כיתות כוננות מוחלשות ומעוקרות.
מטרתו של מאמר זה הוא לבחון את המרקם שהוביל את צה"ל ואת החברה הישראלית כולה, אל האסון של טבח שמחת תורה. ננסה לענות מהפריזמה התרבותית על השאלה: מה הלך הרוח שגורם להחלטות הנראות במבט לאחור מטופשות ואף אובדניות? מה הקשר בין ההיבריס של חברת השפע, האבולוציה של ארגוני הטרור ועסקת שליט? ולא פחות חשוב: מה הלאה?
חברת השפע ורגולציה
אחד המאפיינים של חברת השפע היא רשת הרגולציה שארוגה סביבנו. תהיה זו בניית בית, סלילת כביש, או הליכה לקניון – שפע של תקנות אופף כל פעולה כזו אפילו בלי שנהיה מודעים אליהן.
ההשלכות של ריבוי רגולציות, גם וולונטריות, היא חיים בטוחים באופן שהוא כבר בלתי מודע ולכן נתפס כמובן מאליו. רמדיה, אולמי ורסאי, אסון ערד, נחל צפית — כולם שמות מוכרים משום שהם אירועים חריגים. ביום יום אין לנו צורך לבדוק שהאוכל שלנו איננו מקולקל עד לכדי הרעלה או שהבית אליו נכנסנו לא יתמוטט עלינו. השפע המערבי מאפשר הרבה מקדמי ביטחון, הרבה הוצאות על בדיקות, השגחות ותקינוֹת – ממשלתיות או פרטיות – שדואגות במקומנו לחיים שלנו. שלא כמו בתקופה הקדם תעשייתית, השפע מאפשר לנו לחיות בחיים אובר-מושגחים. חיים בהם הבטחון הבסיסי של אדם לגבי חייו ובריאותו הוא ככל הניתן מובן מאליו.
במצב כזה, פגיעה גופנית נחשבת לחריגה. מוות – בלתי מסתבר ומקומם. אם אדם נפצע, וודאי שמישהו אשם. וודאי שנעשתה טעות. אדם נהרג? מחדל בלתי נתפס, חייבים למצוא את האחראים ולמצות איתם את הדין. חייבים לשנות נהלים ולנער את המערכת.
הלך הרוח הזה אינו נטול הגיון: בהתחשב במעטפת המגוננת שחברת השפע יוצרת, אין סיבה שאדם ימות בטרם זמנו. כמובן, ישנם גורמי מוות ידועים כמו תאונות דרכים שמקובלים כמחיר של חברה מתועשת. אבל חוץ מהם? אוכל מקולקל הוא לא טבעו של עולם אלא כשלון. אדם שנופל מצוק במהלך טיול איננו תאונה אלא מחדל. בתודעה המערבית, אדם יכול לחיות את חייו מלידה עד שיבה בלי לפגוש אלימות או אסון. אם התרחש אחרת, מישהו אשם.
תודעת אפס אסונות מתבטאת, לדוגמה, בנהלי משרד החינוך בנוגע לטיולים שהולכים ומקשיחים עם השנים. פחות ופחות מסלולים מאושרים, יותר ויותר תקנות נדרשות ממארגני הטיול. הרי לא ייתכן שהתלמידים ייחשפו לאיזו הזדמנות קלושה של סכנה. אם לפני קום המדינה יצאו נערי תיכון לטיול מצויידים באלות כדי להגן על עצמם, כיום גם עם מלווה נשק וחובש, משרד החינוך לא יאשר טיול אפילו בירושלים בתקופות מתוחות. אם המצב לפני קום המדינה היה קיצוני לצד אחד, המצב כיום קיצוני לכיוון השני.
ניתן להסביר זאת בפריזמה של א-סימטריה תמריצית – פקידי משרד החינוך ייענשו בחומרה על אסון, אבל לא תופעל עליהם שום סנקציה אם יקטינו את מאגר המסלולים המותר. כל זה נכון, אלא שמתחת למבנה התמריצי עומד התת מודע התרבותי: תלמידי תיכון, ומכל שכן ילדי יסודי, חייבים לחיות בעולם סטרילי, בו לא תארוב להם קצה קצהה של סכנה. זו אינה גישת משרד החינוך ופקידיו, אלא עמדת החברה הישראלית.
עמדה זו כמובן איננה ייחודית לישראל. מעבר לאטלנטי התפתחה תופעה קיצונית בהרבה: לא רק אפס סיכוי לפגיעה גופנית, גם אפס סיכוי לפגיעה או אפילו זעזוע קל בפן הרגשי. מישטור המיקרו אגרסיות או תופעת הsafe zone מותקפים מימין בדרך כלל בטענה שלשם סילוק פגיעות מזעריות בצד אחד, נעשית פגיעה משמעותית בצד השני, בזכויות כמו חופש הדיבור וחופש התנועה. פריזמה נוספת ממנה ניתן להסתכל על התופעה היא שsafe zone הוא ניסיון לסטריליזציה מלאה של המציאות. גם לו היה קונצנזוס שמיקרו אגרסיות הנן פוגעניות יותר מהניסיונות למניעתן – מי אמר שניתן בכלל לנקות את סביבתו של הסטודנט מהן באופן מלא? ומה יהיה המחיר של הניסיון הסיזיפי להגיע לסטריליות כזו?
דופן צפונית
רוח פינת הצפון ברא ולא גמרו. אמר: כל מי שיאמר שהוא אלוה יבוא ויגמור את הפינה הזאת שהנחתי, וידעו הכל שהוא אלוה. ושם הוא מדור למזיקים ולזועות לרוחות ולשדים לברקים ולרעמים. ומשם רעה יוצאה לעולם, שנאמר: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה".
(פרקי דרבי אליעזר ג')
הרגולציה הגרעינית והראשונית ביותר היא בית. כאשר אדם מוקף בקירות הוא מסוגל לשלוט בסביבתו הקרובה ולהיות מוגן באופן תמידי מפני שמש, גשם חיות טורפות או פשיעה אנושית.
המקבילה של קירות הבית ברמה החברתית-תרבותית, הם חוקים שמגינים על כולנו ב-win-win situation, חוקים שמכוננים על ידי, ופונים אל, התבונה של היחידים והחברה. כל אלו היו קיימים בציוויליזציה משחר ההיסטוריה, וככל שהיתה החברה יותר תרבותית, הפכו להיות מקיפים יותר. בחברת שפע מודרנית נוספה שכבה חדשה של חוקים והגנות, כזו מסתמכת על עושרה של החברה, ובנויה גם על הישגים טכנולוגיים שהן תוצאת המדע המודרני, בן התבונה. והרי החוקים כולם, מהסכמות חברתיות ועד תובנות מדעיות, הם שפתה של התבונה. התבונה עובדת עם חוקיות וזה גם סוד הצלחתה.
אלא ששפת התבונה לא תמיד חופפת את המציאות המעשית. בעוד שברמה הפיזיקלית ניתן למצוא חוקים בדידים ודטרמיניסטיים, ברמות גבוהות יותר של המציאות, קשה לדבר על חוקים ברורים. אפילו ביולוגיה היא כבר סטטיסטיקה, וכאשר מגיעים לשדות כמו פסיכולוגיה או סוציולוגיה – שם המציאות הממשית, המעשית, היא ערבוביה גועשת של תופעות. התבונה מגיעה אל המימד הממשי ומשליטה בו סדר של סמלים: הגדרות, מונחים, הפשטות – כולם קירות שאנו מציבים סביב המציאות על מנת ליצור דגם עולם איתו קל לנו לעבוד כאנשים תבוניים, שלא לומר כחברה מתפקדת. נכון, התמונה התבונית לא חופפת לגמרי את המציאות, אבל חוסר הדיוק משתלם: אנחנו סופגים את המחיר שלו ומקבלים בתמורה שליטה בחיינו.
בניגוד לדימוי הבית, רבי אליעזר מתאר את העולם כאכסדרה: מבנה בעל שלושה קירות, שהקיר הרביעי שלו קיים רק באופן חלקי. זהו אמנם עולם בו ישנן הגנות, עולם בו הרגולציה מאפשרת לאדם להינצל מפני סכנות – אבל לא באופן מוחלט. תמיד תישאר בקירות המגן פרצה, דרכה יחדרו המזיקים והזוועות. אפשר להיות מוגן יותר, אי אפשר לחיות חיים סטריליים.
הדופן הפרוצה היא רוח צפון. בעולם היהודי הקדום, האוריינטציה של מפות היא אל האוריינט, המזרח. ממילא צפון הוא צד שמאל: הצד החלש של גוף האדם, בו השליטה איננה מלאה. הצד ממנו מגיעה מהלומת החרב של האויב. אם התבונה בונה את הבית, אם הטכנולוגיה מאפשרת לנו רפואה מתקדמת ואורח חיים מוגן מחיות טורפות או הרעלת מזון – הצפון, או השמאל, הוא המקום בו האחיזה התבונית הכי חלשה. היא החלקים במציאות הממשית אותם התיאוריה הסמלית שלנו לא מצליחה לכסות היטב. לכן מתנוססת שם פרצה בקיר, ממנה חודרות רוחות זעף, רעמים וברקים.
העיר והמרחב
בכל מקום בו מתרכז יותר היישוב האנושי, עולה סף הרגולציה. דה יורה, החוק המדינתי חל בכל מקום בשווה. דה פקטו הוא ייאכף יותר במרכז ופחות בפריפריה. יותר במקום מיושב בצפיפות ופחות במרחבים הדלילים באוכלוסיה. בהכללה גסה נאמר שכוחה של הרגולציה עולה במקומות היישוב הגדולים, האורבניים. המגלופוליסים המודרניים של החוף.
עובדה זו נגזרת גם מאספקטים טכניים: ריבוי אוכלוסיה צפופה מחייב יותר אכיפה, אחרת המרקם החברתי הצפוף יקרוס תחת משקלו שלו. הצפיפות גם מאפשרת יותר אכיפה, בגלל האפקטיביות של יתרון הגודל המאפשר פחות שוטרים לכל אזרח.
מעבר לנימוקים הטכניים, ההבדל בין העיר לספר מבטא עניין תרבותי עמוק: רגולציה היא טביעת האצבע של הציוויליזציה. החברה האנושית מתרבתת את המציאות הפראית. ככל שהחברה דומיננטית יותר מהטבע, התבניות מעשה ידיה מתגברות על 'חוק הטבע' הקודם לה. בעיר, האנושיות מתווה את המרחב עצמו, והקווים המסדירים של הרגולציה דוחקים את רגליו של הכאוס של הממשות הבלתי תבונית.
ככל שהפכה החברה טכנולוגית, ועוד יותר ווירטואלית, תפס המרחב הפיזי, הגיאוגרפי, פחות ופחות חשיבות. אם הונו של חקלאי נמדד קודם כל בכמות האקרים שברשותו, לבעל מפעל די בכמה מגרשים צנועים. לבעל חנות מקוונת אין צורך ביותר ממחשב נייד, מקסימום מחסן. בעולם אורבני המיקום, כלומר מרחק ממרכז היישוב – הוא הכל, אך כמות השטח אינה כל כך משמעותית. חברה מודרנית צולחת מרחקים במהירות, כשהיא נזקקת למרחבים הללו פחות ופחות. העיור צמצם את הצורך במרחב; כלי הרכב את מחיר המרחק.
אם נתאר את המרחב כמפת החום המציינת היכן נמצאים בני אדם, הערים הן שמשות בוהקות, היישובים ירחים, והמרחב הלא עירוני חלל בו מנצנצות נקודות בודדות. לאדם האורבני אין מה לחפש במרחב הלא מוסדר – יהיו אלו מרחבי הנגב או אפילו השדות במרחק עשרים דקות נסיעה מהעיר שלו. ראשית, אין שם דבר רלוונטי עבורו: לא פרנסה ולא מקום מפגש חברתי. לא רק שאין מה להרוויח, יש גם מה להפסיד. הסביבה הלא אורבנית מאתגרת בהרבה את חיי היום יום. אפילו ברמה הכי פעוטה: קוצים שיתגנבו אל הנעליים מול הסטריליות של מדרכות או אספלט. ולא תמיד רק ברמה פעוטה: אמנם בארץ ישראל הקטנה המרחב שבין הערים הוא וואקום כי לאיש אין עניין בו, אך ביהודה ושומרון הוא ריק מיהודים גם בגלל האיום שבו. כל יציאה מרשת היישובים והכבישים הנשלטת חושפת את היהודי לסכנת מוות. בעוד חקלאים ורועים ערבים משוטטים חופשי במרחב, המתנחלים, ברובם, נשארים בתוך הגדר.
ממילא באופן טבעי האדם העירוני, הומוס-אורבנוס, מדיר את רגליו מהמרחבים הלא עירוניים. נכון, הוא יעבור במרחבים הלא-אורבניים כפעילות פנאי. פעם בשבוע, חודש או שנה. אבל הוא לא יהיה בן בית במרחבים האלו, מבורות רציונלית: אין לו שום סיבה.
תופעות אלו, בעלות יתרונות משלהן, הופכות את האדם האורבני לחרש כלפי שפת המרחב. השפעותיהם של המרחק והקרבה דוהות בעיניו. גם אם ברמה השכלתנית ברור לו שעדיין ישנה משמעות למרחקים, בפועל הוא לא באמת מכניס את השטח לתוך מערך השיקולים שלו.
ביטול חשיבות המרחב מסביר גם הוא את הקלות בה נירמלו הממשלות והציבור קיום מדינת אויב במרחק חמש דקות נסיעה מאזרחים ישראליים. כתחליף למרחבים גדולים (כמו במקרה חצי האי סיני) או מכשול טבעי, הוצע פתרון טכנולוגי. הצלחת הטכנולוגיה מעוורת ויוצרת את האשליה שטכנולוגיה מחליפה את הגיאוגרפיה. הרי שיחות מקוונות פתרו את בעיית המרחק, ואין צורך לנסוע כדי לפגוש קול ותמונה של בן השיח. בשל הניצחון הזה טועה האדם האורבני לחשוב שטכנולוגיה יכולה גם לשמש תחליף לאי-המרחק בינינו לבין אויב חמוש ורצחני.
צבא קטן וחכם
הפלישה של חמאס ומה שהתגלגל ממנה והלאה, הם מה שמתרחש כאשר מתמוטט בבת אחת הפער בין הסמלי, התבוני והסגור, לבין הממשי הבלתי מוגדר. כדי להבין יותר את האירוע, יש לבחון את הסמלי, כלומר את הסיפור שסיפרה לעצמה הישראליוּת; את הממשי שארב שנים מעבר לדופן הצפונית; ואת קווי השבר ביניהם.
העדפת ישראל את הסמלי, את מה שגדור ונשלט, התבטאה בהעדפה רבת השנים של צבא קטן וחכם. צה"ל התהדר ביכולות הטכנולוגיות שלו, וטיפח יחידות מיוחדות. שתי יכולות אלו התיימרו להחליף את הצבא הגדול, הקלאסי. המטמורפוזה של צהל לצבא קטן וחכם, היא הדהוד של נטיית התבונה להעדיף את תמונת העולם של קירות סגורים.
הטכנולוגיה, ועוד יותר הוירטואליזציה שלה, מבטאות עולם סגור, תוך-אנושי. אם העולם הסמלי של התבונה מונח על גבי העולם הממשי שעודף עליו, הרי שהעולם הוירטואלי, לפחות לכאורה, הוא כל כולו פרי התבונה. המרחב הוירטואלי, ובמובן ידוע גם הטכנולוגי, הוא מרחב נשלט לגמרי. התבונה הקימה אותו והוא מוקף מחיצות מכל צד. מפעלים וחדרי בקרה מוודאים שהטכנולוגיה עומדת בסטנדרטים שהיצרן או הקונה דורשים.העולם הוירטואלי נשלט אף יותר. מתחילתו ועד סופו הוא מנוהל על ידי פרוטוקולים אנושיים, כמו לדוגמה פרוטוקול שבע השכבות בו מתנהלת הרשת העולמית כולה. והרי הרשת העולמית כבר איננה עוד אספקט של החברה המודרנית, אלא גורם מרכזי מאד, כמעט מונוליטי. מתחוללות בתוכה כל כך הרבה פעילויות אנושיות – סחר, תקשורת, בידור, קשרים חברתיים – עד שנדמה שהיא מציאותית לא פחות מהעולם הממשי. בשילוב עם היתרון היחסי שמעניקה הטכנולוגיה על פני חברות פחות טכנולוגיות, עלולה להתעורר אשליה כאילו הטכנולוגיה ועוד יותר הוירטואליזציה, הופכות את הממשות עצמה לנשלטת. מגודרת מארבע רוחותיה. ואם כן, צבא חכם יכול להיות קטן, ועדיין להיות בעדיפות מוחלטת על יריביו.
באופן שונה ומרוכך יותר, גם מבצעים מיוחדים הם מְגוּדרים (יחסית, הכל יחסי). מעטפת גדולה של מודיעין, הכנות, ציוד, כוחות כניסה ויציאה, הופכות את המבצע המיוחד ליותר נשלט מאשר המלחמה המיוזעת של גדודים וחטיבות. מבצעים מיוחדים הם פריבילגיה של מי שיכול לבחור בפינצטה את האנשים, העיתוי ולעיתים גם המיקום הנוח לו. ממילא, הם גם לא יכולים להשתכפל בכמויות גדולות.
ולבסוף לצלע השלישית שהיתה עוד לפני מהפכת הצבא הקטן והחכם, אבל השתלבה היטב בצה"ל החדש: חיל האוויר. העדיפות המוחלטת של צבאות המערב, וודאי בהקשר של ישראל במזרח התיכון, מתבטאת בו בצורה מושלמת. אין לאויבי ישראל, בדגש על ארגוני טרור, שום כלי מקביל לF35. הוא כמו פיל מלחמה, רק בלי הרגליים הרגישות. כדי להעצים את העליונות האווירית, פיתחה ישראל גם כיפת ברזל, פלא טכנולוגי עצום שרק מדינה מערבית עשירה יכולה להרשות לעצמה.
בדיוק בגלל שבתחומו של חיל האויר השליטה היא מוחלטת והדופן הצפונית בו, נראית לחלוטין גדורה – שחיקת העליונות האווירית של ישראל באמצעות כלים זולים ובלתי מאויישים היא מקרה מבחן מאלף בהבנת הכישלון של דוקטרינת צבא קטן וחכם.
החיים מוצאים דרך
ההיסטוריה של האבולוציה אומרת שהחיים פורצים את כל המחסומים. החיים משתחררים. החיים מתפשטים לשטחים חדשים. בקושי, בכאב, אולי אפילו בסכנה. אבל החיים מוצאים את הדרך
פארק היורה
בספר הקלאסי 'פארק היורה', מודיע המתמטיקאי איאן מלקולם ליזמי הפארק, שאין להם שום דרך לעצור את הדינוזאורים לברוח מגן החיות שנבנה עבורם. למרות כל המחסומים הפיזיים והטכנולוגיים, הלטאות תצאנה החוצה. הוא לא טורח להסביר איך זה יקרה, רק מנבא שהבריחה תקרה. המוטו שלו הוא: "Life finds a way"
התבונה חושבת על העולם במספר מסלולים קבועים. אם ניטרנו את השבילים המרכזיים וחסמנו אותם, הרי שהגענו לכדי שליטה. מלקולם טוען שישנם אינסוף דרכים, ולעולם לא תוכל לחסום את כולם. גם אם הצלחת לכסות את כל התסריטים המרכזיים, יגיע ווקטור התפתחות חדש שיביס אותך.
המוטו של מלקולם מתאר את כוחה של הכמות, או הכוח האבולוציוני. בניגוד לתפיסה תרבותית רווחת, ביולוגיה אבולוציונית לא מתארת מהלך טלאולוגי – מאמבה ליצורים רב תאיים מורכבים. שלא כמו התרשים המפורסם של קוף אדם ההולך ומזדקף עד שהופך להומו ספייאנס, אבולוציה לא הולכת לשום מקום במכוון. היא נעה במרחב באופן אקראי, ונכנסת לכל מקום שהיא מצליחה. אם מעבר מפשטות למורכבות משרת את ההישרדות, היא תנוע לשם. אם נסיגה לפשטות משרתת את ההישרדות היא תנוע לשם. ההיבט הזה של אבולוציה הוא תיאור טוב של הכוח הכמותי, הממשי: לכל מחסום יש מעקף – והוא לא חייב להיות טכנולוגי ומתקדם יותר. החיים מוצאים דרך. היא לא בהכרח הדרך הכי מתקדמת ומפותחת אלא זו שעובדת.
לבנות F35 יוצר חומה גבוהה כל כך עד שאין בכוחו של שום ארגון טרור לטפס מעליה. במצב כזה הפתרונות של האויב פשוט פונים לאפיקים אחרים. במקום לטפס אפשר לחפור מנהרה, לעקוף את החומה או לפתות בדברי כזב את השומרים להשאיר את השער פתוח. בכל פעם יימצאו דרכים חדשות. לכמות איכות משלה, והיא (בין השאר) האיכות של ורסטיליות אינסופית.
כך לדוגמה, השאיר חיזבאללה על כנה את העליונות האווירית של ישראל, בכל הנוגע לקטגוריית הגדול, המהיר והגבוה. הוא פנה לאפיק הרחפנים והכטב"מים — כלים נחותים בכל קנה מידה ביחס למטוסי קרב מודרניים. נחותים, רק שהמחיר שלהם מאפשר להפעיל נחילים. אין בכך כדי להשיג עליונות על פני חיל אוויר מערבי – אבל השמים הפסיקו להיות לגמרי בטוחים. הכוח האווירי של האויב הוא נמוך, קטן ואיטי יותר – אבל עדיין מאיים על כוחות הקרקע.
התבונה מולידה מפלצות
היכולת של התבונה לשרטט פוליגונים תחומים של הגדרות וגבולות, מאפשר לציוויליזציה שליטה וכיבוש השממה. אבל אליה וקוץ בה: תמיד יישאר מחוץ לשרטוט חלק מן הממשי. בכל פעם שהאנושות מדליקה פנס רחוב, היא כמעט בעל כרחה מתקשה להביט בחשכה מחוץ לו. זיהום האור של עיר מודרנית משפיע קילומטרים מסביב, אבל גם גורם להומוס-אורבנוּס להפסיק לצאת מחוץ לבועת המוארת. הסכנה האורבת לאדם התבוני היא שכחת הכאוס שמעבר לציוויליזציה. התמכרות לתפיסה שלו את העולם, כאילו היא היא העולם כולו. אשליה כאילו התבונה היא שיקוף מלא של העולם, ולא שיקוף חלקי גם אם מועיל.
אחת הטענות שעלו כנגד לחימה בעזה היא ש"כבר הפסדנו וממילא אין טעם להילחם". זו טענה מוזרה: אם כבר הפסדנו, כנגד אויב כל כך אכזרי, היינו מצפים לראות את בעלי העמדה הזו על המטוס הראשון לאירופה. איך אפשר לומר "כבר הפסדנו" כטיעון להפסקת הלחימה?
אבל אם התבונה היא היא המציאות, אם הציוויליזציה האנושית היא כל תמונת העולם ולא חלק ממנה — הקיום של המפלצות שמעבר לגדר, דהוי בתודעה שלנו. אדם שאומר "כבר הפסדנו" מדמיין מציאות סטרילית בה האויבים שמעבר לגדר קיימים רק כהשלכה של המעשים שלנו. אם נדכא אותם הם יכו. אם נכנע הם יפסיקו. הוא מדמיין את המלחמה כאקט שיש בידינו להפסיק בכל רגע נתון. כמו להחליט להיכנע במשחק שח-מט: מהרגע שנכנעת, המלחמה הסתיימה. לא עולה על דעתו שלמפלצות בצד השני קיום משל עצמן. שאי אפשר לומר, כפי שאומרים הילדים, "פוּס משחק". שגם אם הפסדנו בקרב חייבים להמשיך להילחם את המערכה, כי אין לנו ברירה.
כשהתבונה נופלת קרבן להצלחתה שלה, כשהיא שוכחת את הרווחים שבין הפוליגונים המוארים, היא מזניחה את זרעי הבאובב הזרועים שם, ובחושך נולדות מפלצות.
התפתחות אבולוציונית מנצלת את תנאי הסביבה בה פועלים שני הצדדים. כיון שהעולם המערבי דומיננטי כל כך, הוא זה שמעצב יותר את הסביבה. אבל כיון שאין הרמטיות, אויבי המערב מתפתחים באופן שמנצל את הגומחות האקולוגיות החדשות שנוצרו. ארגונים לא מדינתיים מצליחים להגיע לאיזון מול מדינות גדולות בשני ערוצים עיקריים:
באופן אירוני הערוץ הראשון הוא דווקא התקדמות טכנולוגית מערבית. שבבים זולים והפצת ידע טכנולוגי הפכו רחפנים לכלי במחיר שווה לכל כיס. הדמוקרטיזציה שהביאו בכנפיהם התיעוש והסופר-גלובליזציה, אלו שהפכו את העולם המערבי לעשיר יותר, גרמה גם לצמצום הפער בינו לבין ארגונים עניים ולא מדינתיים.
השני, הוא ניצול פרצות שהעולם המערבי בעצמו יוצר. הטרור למד לנצל את חוקי המלחמה המערביים לטובתו. בכל מקום שהמערב מגביל את עצמו, הטרור זולג פנימה, כשהדוגמה הקלאסית היא ניצול ציני של ההבחנה המערבית בין חיילים לאזרחים.
שילוב של שני הערוצים הללו, מופיע בדמותה של עזה, שהיא עיר, ארגון טרור ואיזור סיוע הומניטרי שהותכו יחד.
ראשית, עזה היא עיר, אבל עיר טרור. אם עד עכשיו התבוננו על הבית כיחידה הבסיסית של ציוויליזציה, של אילוף הסביבה; אם עד עכשיו הבית היה אבן בניין בסיסית של הציוויליזציה והרגולציה – בשלב הבא מסתבר שניתן, כביכול, להפוך את הבית מבפנים החוצה. הקירות שעד עכשיו הגנו על האדם, הציפוף שיצר את הציוויליזציה – הופכים בין לילה לסיוטו של כל צבא. אם האדם האורבני מוקף באלף הגנות, לוחם הלש"ב מוקף באלף סכנות. לכן, מתחילת ההיסטוריה המודרנית של המלחמה, קרב עירוני הוא חור שחור לצבאות: בקרב על בחמוט נהרגו יותר חיילים רוסיים מאשר בכל מלחמת צ'צ'ניה.
הסכיזופרניה של עיר בין אלף הגנות לאלף סכנות, נכונה אפילו עבור לוחמה עירונית קלאסית, בה העיר נבנתה לחיי ציוויליזציה שלווים, ויום אחד התיישב בתוכה צבא, כמו סרטן נזיר המתאים את גופו לתוך קונכיה שהיתה שייכת במקור ליצור אחר. היא נכונה אלף מונים לגבי עזה שנבנתה במשך עשורים לשם לחימה אורבנית. מנהרות, מילכוד, אמל"ח מוסלק בכל בית – עזה היא עיר שחלקים ממנה תוכננו מראש כעמדה מבוצרת בעלת יכולת שיגור טילים. לא ייפלא איפה שהלחימה בחמאס קשורה בקשר בל יינתק עם השמדת הגוף החומרי של העיר. העיר והצבא החמאסי הם גוף אחד.
ולא רק חמאס והעיר, גם חמאס ואונר"א: לא במקרה חוקי המלחמה ודרישות הסיוע ההומניטרי מחזקים את חמאס. אף שמוסר המלחמה החדש לא בהכרח תוכנן לשם סיוע לארגוני טרור, אלה האחרונים התפתחו לכדי שימוש מקסימלי בנישה שהוא יצר. מוסר המלחמה הוא נקודת תורפה ועיוורון המאפשרת לחמאס להשתמש בישראל עצמה כזרוע לוגיסטית ואמצעי רֶתֶק הפועל לטובתו.
שילוב של אמל"ח טכנולוגי זול, העיר כגוף דו מהותי של מגורים ולחימה, ומוסר המלחמה כחטיבה מסייעת – הפכו את עזה לאויב כמעט שקול למדינה גדולה וחזקה ממנה מאה מונים. אבל כל אלו לא היו מספיקים, אלמלא שינוי נוסף שהתרחש, הפעם בצד הישראלי.
ההיבריס של עסקת שליט
שם, בפינה נעימה זו, עסקו בענייניהם המתוקנים היטב, ויותר ויותר הסיחו דעתם מן העולם שמחוצה להם, הרוחש יצורים אפלים, עד כי הורגלו לחשוב שהשלום והשפע הם אורחות חיים בארץ התיכונה, לחם חוקו של כל עם בר־דעת. וכך השכיחו מעצמם, מרצון או בהיסח הדעת, אף את המעט שידעו על הנוטרים, ועל עמלם של השוקדים להבטיח את שלוותו הממושכה של הפלך.
שר הטבעות
אחד הטיעונים בעד עסקת שליט היתה עמדת ראשי מערכת הביטחון, לפיה צה"ל יוכל לעמוד בהשלכות העסקה. עמדה זו נתפסת היום, ובצדק, כיוהרה חסרת בסיס. אך את ההיבריס העמוק ביותר צריך לחפש בהלך הרוח הציבורי שממנו צמחה גם עמדת מערכת הביטחון.
כשמדינת ישראל חתרה לשחרר חייל אחד בכל מחיר, היא ביטאה את הנחת היסוד המובלעת לפיה תיתכן הרמטיות מוחלטת. מדינת ישראל, בשפתו של המדרש על הדופן הפרוצה מפרקי דרבי אליעזר, חשבה שהיא יכולה לגדור את הרוח הצפונית. אמרה שהיא אלוה, כלומר שהיא שולטת לגמרי במציאות ולא מונחת על כרחה בתוכה, לטוב ולרע. ממילא, אפשר לשחרר חייל אחד, בכל מחיר. אפשר, וחייבים: אי שחרור החייל עלול לרמוז שהרמטיות לא תיתכן, שישראל לא שולטת לחלוטין בגורלה.
אף שיש בשאיפה למזעור פגעים משהו מועיל ואפילו גדול; אף שהחתירה האנושית היומרנית לסתום את הפרצות בדופן הצפונית הגיעה גם להישגים מרשימים, בסופו של דבר ההתמכרות אליה מסוכנת. כפי שהתבונה עלולה להשכיח מהאדם את הממשי שמעבר לסמלי, כך השאיפה לביטחון עלולה להשכיח ממנו שסטריליות מלאה איננה בנמצא, ובניסיון הקנאי להשיג אותה יצא שכרנו בהפסדנו.
לדוגמה, עד לשמחת תורה היה קונצנזוס ישראלי כמעט מוחלט לפיו רצועת הביטחון בדרום לבנון היתה כשלון, והיציאה ממנה היתה צעד נכון עקרונית, גם אם קיים וויכוח לגבי האופן. הימצאותו של כוח רדואן על הגבול וחרדות הימים הראשונים אחרי שמחת תורה, אולי סדקו את הקונצנזוס הזה מעט, אבל גם אם התעמעם זהרה של העמדה, חשוב עדיין לבחון מה היתה ההנמקה: רצועת הביטחון היתה כשלון (כך טוען הקונצנזוס) משום שנהרגו בה חיילים. עובדה זו לבדה מספיקה כדי לקבוע שרצועת הבטחון היתה שגיאה. המחשבה שמחיר קבוע של חללי צה"ל לא בהכרח מורה על כשלון – כלל לא עלתה על הדעת. הרגישות המפורסמת של ישראל להרוגים הכתיבה גישה בה כל פתרון שלא כולל אפס אבידות הוא פתרון שגוי.
אנחנו תופסים את העמדה הרגשית הזו כנובעת מנקודת מבט מוסרית, מתוך רחמים על חיי כל אדם בישראל. מתנגדיה מזכירים שגישה זו תעלה לנו בעתיד בחיים רבים יותר, אבל ראוי לזכור שהיא פגומה מוסרית גם מזווית אחרת: ההנחה שייתכנו אפס הרוגים בשכונה כל כך מסוכנת – מניחה שיש לנו שליטה מלאה על המציאות. שיש בידינו לגדור את הדופן הצפונית. הפחד הישראלי איפשר לחמאס לצמוח, אבל פחד זה בא מתוך ההיבריס שהניח שפתרון שכולל מאות רבות של חללים הוא בהכרח פתרון גרוע. מעט ענווה היתה מביאה למסקנה יותר מאוזנת, לפיה כמות אבדות מסוימת מצערת מאד אבל עדיין לא פוסלת את הפתרון המוצע, דוגמת רצועת הביטחון. מי שפסל את הפתרון הצבאי בגלל מחיר הנופלים, קיבל את כוח רדואן על הגדר ורצועת ביטחון בצפון ישראל.
המחיר של החתירה לסטריליות הוא כפול. בשלב הראשון, ישראל בוחרת דרכים מסוכנות כדי לנסות להשיג את המטרה הבלתי מושגת הזו. בשלב השני, כשדרכים אלו מולידות לבסוף נזק גדול יותר, מגיעה האכזבה מעצם הכישלון וגובה מחיר נוסף. בשמחת תורה, חמאס לא ניצח את מדינת ישראל. כן, הוא הכה בה מכה קשה וטראומטית. הוא רצח כמות ישראלים שלא היתה מאז יום כיפור. אבל זו תבוסה בקרב, לא במערכה. הסיבה שאפשר לטעון ש"כבר הפסדנו" היא שמדינת ישראל, כמו איוואן איליץ', התרגלה לחשוב שהיא לא יכולה למות. ההפסד השני, הטראומה העמוקה של שמחת תורה, היא ניפוץ הדימוי העצמי המערבי לפיה אנחנו לחלוטין מוגנים. הגילוי שהעולם לא הרמטי וכי הדופן הצפונית עודה עומדת פרוצה, כנראה לעולם.
יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בְּאֵלֶם
אם לא על ידי התבונה, כיצד אפשר להתמודד עם רוח הסער הצפונית?
את הממשי אי אפשר להביס על ידי הסמלי שמכוננת התבונה. למעשה, אם המטרה היא להביס, גם אמצעים אחרים לא יועילו. אין "ניצחון מוחלט" על הממשי. מה שנותר הוא להתמודד. אבל כל התמודדות היא שליטה, ולכאורה כל שליטה מתחילה בהתבוננות ויצירת דגם על המציאות, כלומר בשכלתנות שמייצרת את הסמלי. האם קיימת התמודדות מסוג שונה?
בכל הדיונים הביטחוניים המרכזיים של ארבעת העשורים האחרונים, קרתה תופעה מוזרה מנקודת מבט תבונית: בצד אחד של הוויכוח עמדו, בהכללה גסה, האליטות העשירות, הפועלות והמשכילות של ישראל. מן הצד השני, שוב בהכללה גסה, עמדו נהגי המונית והמוכרים בבאסטות. ובאופן עקבי, קול ההמון הפופוליסטי – שלא לומר מתלהם – צדק יותר בניבוי העתיד. הפרופסורים, הלשעברים והלשהווה-ים טעו טעויות נחרצות ומסוכנות מאד.
הפער בין הממשי והסמלי, וההתמכרות של השכל לסמלי כאילו הוא הממשי כולו, יכולים להציע הסבר למחזה המוזר הזה. האליטה טעתה משום שהיא משכילה. משום שהיא מתורבתת, אורבנית. היא טעתה באשמת יתרונותיה. הסמלי האפיל על הממשי. ההמון ה'בור' צדק משום שלפחות ידע שאינו יודע.
אך נדמה שכאשר התבוני והתרבותי שוגה באופן עקבי, ואילו ה"בור" והבלתי תרבותי מנבא טוב יותר את העתיד, כאשר נקודת העיוורון מכה שוב ושוב – הסבר זה לבדו עדיין לא מספיק. היינו מצפים שהלקח יילמד, ונראה שמעטים מדי הסיקו את המסקנות המתבקשות.
כדי לחפש הסבר רחב יותר, נבחן את עמדותיהם של המחנות השונים בשאלה מהי התגובה הנכונה של ישראל לתקיפות מהצד הערבי, ויהיה זה ירי רקטות או גל פיגועים.
הצד ה'תרבותי' יותר, נטה לדחות ככל הניתן תגובות צבאיות, וודאי בלתי פרופורציונליות. בסופו של דבר נשב לשולחן המשא ומתן, כך טען, וחבל על ההרג והסבל ששני הצדדים יעברו בדרך. את קריאותיו של המחנה השני לתגובה חריפה, נטה לתייג כניסיון לכפר על תחושת הכבוד שנפגע, או התלהמות שבאה מרגשות נקם.
חשוב לציין ששני המושגים – כבוד ונקמה – יכולים להיות מוסברים בצורה רציונלית ושכלתנית. נקמה, אף כשהיא פוגעת גם בצד הנוקם, היא תגובה רציונלית במצבים מסוימים בהם ישנם "משחקים חוזרים" ואין מערכת חוק שנאכפת בכוח על שני הצדדים. תחושת כבוד יכולה להיות מתורגמת לשפה התבונית כמוניטין של שחקן שמקרין את המוכנות להילחם על שלו. פגיעה בכבודו מאותת לשאר השחקנים שניתן לפגוע בו והוא לא יעז להגיב. כדאי לדבר ברכות ולשאת מקל גדול – אבל מקל שכל הצדדים יודעים שלעולם לא תשתמש בו, הוא יותר נטל מנכס. במובן הזה, חילול הכבוד הלאומי שהיה בחוסר התגובה על ירי רקטות על אזרחי ישראל במשך עשורים, גבה לבסוף את מחירו בטבח שמחת תורה.
אפילו אם בעקבות מבחן התוצאה פסלנו את העמדה השמאלנית, עדיין אפשר להתלבט בין שני סוגי ההנמקות לטיעון הימני עצמו. האם נימוק שכלתני שקול לתחושה הרגשית עצמה? מי שמוחה על כבוד עמו מהבטן, ומי שדוגל בכבוד לאומי בעקבות תפיסה רציונלית – האם בפועל ינהגו באותה הצורה?
אנחנו רגילים לחשוב שמי שפועל מהבטן פועל ללא שיקול דעת ובפזיזות ועלול לכישלון. לכן גם אם החלטנו שהימין צודק במסקנה, ניטה לבחור בהנמקה הרציונלית כדי שגם הדרך תיעשה בצורה נכונה. אבל ייתכן שקיים הבדל משמעותי בהתנהלות, ולטובת הצד הלא רציונלי. מי שפועל 'מהבטן' מדבר יותר בשפה המתאימה לדופן הצפונית. בלי יותר מדי מילים הוא מסוגל לחוש את האיום של מה ש"אורב באלם". it takes one to know one. בשל כך, הוא יגיב טוב יותר מול הסכנה, ישמור יותר באומץ על כבודו, מאשר מי שמצדד בגישה זו מתוך חשבון תבוני סטייל תורת המשחקים.
את החסרון שיש בתפיסה הרציונלית, ניתן לראות דווקא בציוץ ישן של פוליטיקאי מהצד הניצי של המפה הפוליטית. סמוטריץ', שהוא ובני מפלגתו חזרו על כך שיום אחד ישראל תאלץ לכבוש את עזה, צייץ כך:
כשישראלי של אחרי פלישת חמאס קורא את הציוץ, מיד קופצות לו המלים "מאות הרוגים וחטופים". לכאורה סמוטריץ' כאן מדגים את יכולתו של הצד המתלהם לחזות יותר את סכנות העתיד. אבל מה שסמוטריץ' כתב עלול להאפיל על מה שהוא פספס: כשהוא ניסה להמשיג את האיום העזתי למילים, הוא השתמש בעולם הדימויים הישן. הסכנה אותה תיאר היא חוליות חדירה וחטיפה. רק שאירוע חטיפה הוא בדיוק האיום שישראל כן התכוננה לקראתו, והמכשול הקרקעי בגבול עזה כוון לסכל אותו. סמוטריץ' חש שעזה מהווה איום, ולא באמת מוכלת – אבל גם הוא לא העלה על דעתו אירוע של פלישת דיביזיה חמאסית לישראל.
אם כן, המחנה המתלהם צדק בתחושת האיום. בדיעבד, הפחד שלו היה מוצדק. אבל אפילו הוא לא ידע לתרגם את הפחד הזה בצורה נכונה לשפה התבונית. גם הוא השתמש בפרדיגמה והקונספציה השגויה. התבונה לא ידעה לתת מילים לאינסטינקט. אם אפילו המחנה ה'מתלהם' לא ידע לתת מילים לפחדיו, אולי כל תרגום של האינטואיציות לסמליות תבונית מאבד בדרך מידע חיוני. אולי תחושת הכבוד מהבטן חווה את הממשות עצמה, בעוד תיאוריה על תחושת הכבוד היא כבר תבונית וככזו, מתארת פוליגון סמלי שנחתך מתוך הממשי.
ואם כך הם הדברים, ההמון ה'בּוּר' מייצג נקודת מבט חיונית על האיומים הבלתי ניתנים לניבוי שמגיחים מהפירצה בצפון. נקודת מבט שאין לה תחליף תבוני. כדי לקבל פרספקטיבה רחבה ככל הניתן על המציאות עלינו לתת מקום לא רק לימין קאונטר אינטלקטואלי, אלא גם לימין אנטי אינטלקטואלי, באשר חוויית הממשות שלו מהווה חיסון בפני הנטיה הסמלית להאמין ב"דברים כל כך מטומטמים עד שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם".
כמסקנה מעשית מינימליסטית, אולי כדאי לאליטות להתחיל להתייחס לקול הפופוליסטי, ולו כאינדיקטור לשגיאה. אם ההיפותזה של התבונה נתקלת בהתנגדות חזקה מדי של הקול הפופוליסטי, מן הראוי לה לחזור ל'שולחן השרטוטים' ולבדוק בשנית את הנחות היסוד ותהליכי ההיסק.
אין חריש עמוק בלי נשק
נטייתו הטבעית של צה"ל היא לרכז את הכוח כמה שיותר תחת הגוף הרשמי המופקד על האלימות. בעולם אידיאלי גישה זו נטולת פגמים. בפועל התברר כי בזמן אמת, תחת מתקפת פתע, צה"ל הגדול נעלם: כל כוח פעל באופן עצמאי. באופן טבעי במצבים כאלו, הכוח האפקטיבי הוא מי שמעורה במקום, כלומר תושביו.
למרות ייבוש כיתות הכוננות, בשמחת תורה הן היו הראשונות להגיב בקרבות על היישובים, בהצילן חיים רבים. בעוד שחיילים בהדממה יוצאים הביתה, כיתות כוננות נמצאות באופן אורגני במקום שהן מופקדות על הגנתו, מכירות היטב את תנאי השטח ומהוות את כוח התגובה הראשוני הטבעי.
כרגע עומדת ישראל בפני משבר סד"כ. האיומים הרב זירתיים רק מתגברים, אבל חיל המילואים קורס תחת העומס של מלחמה רבת גזרות. עיבוי וחימוש כיתות הכוננות, הסתמכות על כוח אדם אורגני לאזור, יכולה להוות קו הגנה נוסף בעלות יחסית נמוכה. ונודעת חשיבות עקרונית יותר למעורבות אנשי המקום בביטחון. אין חריש עמוק בלי נשק, וגם הנשק יכול לקבל משנה כוח מהחריש ומהחורשים. אנשי הספר יכולים לתרום את המבט של המרחבים ושל הסְפר, שחסר לישראל הפקידותית והמאוסדרת.
מחוץ לערים הגדולות, הסקטור החקלאי תופס את המרחבים הכמותיים הגדולים שבין לבין, ובעיקר שבפריפריה ובגבולות. כמי שמתפרנס מהשטח, החקלאי חש בו בן בית, וכל מטר מרובע בעל משמעות עבורו. ייתכן שמזווית כלכלית נטו הוא הפסדי, או שעבודה אחרת תהיה יותר רווחית עבורו. ייתכן שאין שום יתרון יחסי בחקלאות הישראלית ובאספקטים של יעילות כלכלית גרידא היה עדיף שתיעלם. אבל באספקטים אחרים, בטחוניים ואף תודעתיים, חשיבותה של הפריפריה החקלאית היא ראשית בתפיסת השטח הנרחב, הלא יעיל מנקודת מבט אורבנית-קפיטליסטית.
תפיסה זו היא לא רק אינדיבידואלית אלא מערכתית, כיון שבעצם חייהם שם, האזרחים דוחקים את מערכת הבטחון לא לבלף. מעורבות שוטפת של האזרחים תקשה על צה"ל 'להחליק' ולהעלים את כשלונותיו מפני דעת הקהל, כך שלא יוכל לספק תחושת ביטחון מזויפת במקום בטחון אמיתי.
שנית, ברמה עמוקה יותר, הפריפריה משמרת גם סוג תודעה שנשחק בחיים האורבניים. תודעת המרחב כשהוא לעצמו, לא כדרך בין ערים. תודעת המרחב הזו לא שוכחת את מה שאירופה שכחה עם השנים וגילתה מחדש בפלישת רוסיה לאוקראינה; את מה שישראל שכחה וגילתה מחדש במאוחר מדי בשמחת תורה; היא לא שוכחת שמרחב הוא ממשי ואין לו תחליף. אם האויב רחוק ממך, כל קילומטר ירחיק ממנו בשעה את כיבוש קייב. אם האויב קרוב אליך, אם גיאוגרפית הדרך פתוחה, הרי שפרצות בגדר תמיד תימצאנה וכל הטכנולוגיה בעולם אינה גדר מספיקה. לזכור ולא לשכוח את המרחב ואת שפת הממשי — זאת יכול רק מי שחי את המרחבים עצמם.
חימוש כיתות הכוננות איננו צעד נטול סכנות. לביזור הכוח יהיה גם מחיר. אותן סכנות שצה"ל ניסה למנוע על ידי ריכוז הכוח, יצוצו מחדש, ומאבק בהן לא יעלים אותן לגמרי. בתחילת המלחמה ועם הקלת התבחינים לקבלת רישיונות, צצו ברשתות סיפורים לא נעימים על תופעות של איומי נשק, או שימוש קל דעת בנשק קצר וארוך. כל אלו תופעות שאכן עלולות להתגבר. הניסיון לטעון שאין שום חיסרון בביזור הכוח, הוא ניסיון לחשוב, שוב, שהעולם הרמטי. זו מחשבה שגויה: There are no solutions. There are only trade-offs. אך מבין שתי הסכנות – זו שנובעת מביזור הכוח וזו שנובעת מריכוזו – השניה התגלתה כקטלנית הרבה יותר.
במישור תרבותי עמוק יותר, צה"ל מתקשה "לבלוע" את כיתות הכוננות כיון שקיומן מערפל את החציצה החדה, התבונית, בין חיילים לאזרחים, חציצה שכביכול שומרת על האלימות מוכלת ומחוץ לחיים היומיומיים. ובהמשך לאותו הקו – השיבה לאתוס של "כל הארץ חזית, כל העם צבא", תגרום לבעיה נוספת לצוף: ההבדל בין אזרחים לחיילים נמצא בליבם של דיני המלחמה. כיתות כוננות, ולמעשה כל ביזור של האלימות, מטשטשים את ההבחנה הזו, ומעניקים לאויבי ישראל עוד תחמושת רטורית להצדקת פשעי מלחמה. מנגד, נוכחנו לצערנו שגם בלי תירוצים אלו אויבי ישראל לא מנסים אפילו להעמיד פנים שחוקי המלחמה, ניסיון האסדרה של האלימות הבינלאומית, מהווים עבורם חסם כלשהו.
מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה
לבסוף, חשוב לזכור שהפרצה בדופן הצפוני איננה רק מקור סכנה, אלא גם שער להתחדשות. משאב אנרגיה שאפשר לרתום לטובתה של ישראל, אם יודעים כיצד להשתמש בו.
בשעות הבוקר של שמחת תורה, התחילו להגיע השמועות על המתרחש בדרום, לראש מכינת עין פרת ארז אשל. הוא כינס את תלמידי המכינה וביקש מתנדב שיבוא לעזור לו. התלמיד נעם דוד התנדב וביחד הם ירדו לדרום המופגז ושורץ צבא אויב, עוזרים בחילוץ אזרחים כל אותו היום.
בשוך הקרבות, כשהתפרסמה כתבה על הצמד, לא כל התגובות היו נלהבות. היו שטענו שהבחירה של ארז לקחת איתו חניך היתה חוסר אחריות, המשך לתרבות הרעה של עולם המכינות כפי שהתבטאה באסון נחל צפית. העובדה שנעם היה כבר בגיר בעת האירועים לא העלתה או הורידה בעיני המבקרים: ארז הוא המחנך שלו, ולכן היו ביניהם יחסי מרות.
אשל הוא דמות מפורסמת בעולם המכינות החילוניות. מלא להט, חזון וכריזמה. זה בדיוק מה שמחריד את מבקריו. כריזמה ולהט הם כוחות פרועים ומסוכנים, כאלו שבאים מהפרצה בדופן הצפונית. הקונספט של יחסי מרות בא לאָסְדֵר דמויות מהסוג הזה, שאפשר למצוא בכל חברה אנושית. אנשים שהם כמו הר געש או אש: חיוניים ומסוכנים. בעוד שעצם הזהירות מפני סמכות איננה פסולה, וישנם יחסי מרות שכדאי למשטר, הרחבה של התפיסה עד כדי שלילת כל כריזמה היא שוב ניסיון להרמטיזציה של המציאות.
בעולם האידיאלי לפי השיטה ההרמטית, אין צורך בדמויות בוערות וסוחפות. שעת חירום אמיתית לא תגיע. המערכת תמיד תגן על חיי האדם ובריאותו. לכן קיים סנטימנט לפי אין צורך בדמויות כריזמטיות וממילא הן רק מאיימות.
אבל שעת החירום הגיעה. הדופן צפונית נפרצה. מי שמילאו את הוואקום של טירוף המערכות בשמחת תורה, היו אנשים כמו ארז אשל, שמאמינים בעצמם בלי ביסוס רציונלי מספיק, מחפשים את את המשימה הבאה ומסתערים. כן, הם גרפו איתם גם צעירים אמיצים ופחות שקולים מהם. ללא ארז, נעם לא היה נכנס פנימה. בלעדיו, היו נהרגים יותר אנשים. זו המשמעות של גבורה ומנהיגות. נכון, נעם לא היה חייל. בעולם של רגולציה מושלמת אחרים היו אמורים לבוא במקומו, אבל הם אחרו להגיע. כשהדופן הצפונית קורסת, זה איננו הרגע לנהלים. מי שיכול לפעול פועל, כי אין מישהו אחר שיפעל.
נחל צפית היה אסון מזעזע שקרה ללא שום צורך אמיתי. שמחת תורה היתה רגע של צורך אמיתי ונואש. כשהתרבות שלנו לא מבדילה בין השניים, היא מטפחת אתוס בו למנהיג אף פעם אסור לסחוף ולנערים אף פעם אסור להסתכן. אתוס לפיו אף פעם לא צריך להשתמש בכוח הקמאי של הדופן הצפונית, כי הוא לא מרוסן וממילא מסוכן. אבל בעת השבר, אנחנו צריכים את האנרגיה הזו יותר מהכל.
מנהיגות למול הדופן הפרוצה
עמית סגל הגדיר פעם, בעולם שלפני שמחת תורה, שכל הביקורות על נתניהו לא משפיעות על קהל מצביעיו, בגלל שהפגמים שלו מוכרים ו"כבר מגולמים במחיר שלו". מי שבחרו בנתניהו, על תרבות הניהול ובעיטת הבעיות במורד הרחוב – ידעו במה הם בוחרים ורצו בו. נתניהו וממשלותיו נתנו לאויבי ישראל לתפוח, כיון שזו היתה העמדה המשוקללת של ישראל. לא רק נתניהו חתר לסטריליות והרמטיות, אלא המדינה כולה. ממילא צודקים גם הטוענים שאפילו אם הממשלה היתה תופסת אחריות ומנסה לפלוש לעזה לפני שמחת תורה – היא היתה נכשלת בשל התנגדות פנימית. ישראל כולה – ימין ושמאל – לא רצתה לשלם את המחיר.
אם מדיניות נתניהו ביטאה כמעט במדויק את הקונצנזוס, לכאורה אין עליו אשמה. הוא עשה מה שראש ממשלה במדינה דמוקרטית אמור לעשות. הלא כן?
כאן מגיע ההבדל בין מנכ"ל למנהיג. מנכ"ל אמור לתפעל את החברה לפי המטרה שמוגדרת לו על ידי הדירקטוריון המייצג את בעלי המניות, במקרה זה אזרחי ישראל. מנהיג אמור להתוות דרך, גם אם היא לא קיימת כרגע. המונח מנהיגות מעורר אלרגיה בימין בדיוק כי הוא מציע שראש הממשלה יסטה מהדרך שרוצים בוחריו. בשיח הישראלי השגור, "לגלות מנהיגות" הוא יופמיזם ליישום מדיניות שמאל למרות שבוחריך ימניים. בין מנהיג שלוקח שמאלה למנכ"ל ששומר על שקט תעשייתי, ישראל ובעיקר הימין בחרו שוב ושוב באפשרות האחרונה.
אבל הסתבר שלא די בניהול על פי רחשי ליבם של הרוב. לציבור דמוקרטי בחברת שפע יש נטיה להעדיף שקט זמני במחיר של עתיד מפוקפק. כתרופה למחלת השפע הזו, יש צורך במנהיג ולא רק במנהל – ראש ממשלה שמתווה את הדרך שהציבור מעדיף שלא ללכת בה, כי היא המחיר המיידי שלה גבוה יותר. גם מנהיג ניצי לא היה פולש לעזה בלי קונצנזוס, אבל כן היה מטפטף את הרעיון, מדברר אותו בכל הזדמנות, ומפנה את הספינה, מעלה אחרי מעלה, לכיוונים שהציבור לא היה מוכן ללכת בהם – אבל בדיעבד יזדהה איתם. דוגמה עדכנית לכך קיבלנו כאשר שני 'סקרים' נערכו בקרב עוקבי ערוץ הטלגרם "אבו עלי" לגבי הפסקת האש בלבנון. בהתאם להטיה המשוערת של הערוץ ימינה, היה רוב נגד ההסכם לפני חתימתו. שבוע לאחר מכן הרוב התהפך לתמוך. גם למנהיגות יש כוח לדחוף את המערכת ואת דעת הקהל, לא רק לציבור.
דרך כזו מצריכה קורטוב של התנשאות וקצת יותר מקורטוב של כריזמה. מנהיג חייב לא רק לדעת לנהל אלא גם לתת השראה. לחשוף בתוך האזרחים כוחות שלא ידעו שקיימים בהם. תרבות שפוסלת קטגורית לא רק כפייה, אלא גם 'יחסי מרות', לא יכולה להבדיל בין יחסי מרות לבין השראה. ממילא האידיאל יהיה ראש ממשלה שהוא רק מנכ"ל, לא מנהיג. תחת ניהולו, הציבור מכניס את עצמו, לגמרי באופן דמוקרטי, לתוך בוץ עמוק ומדמם כדוגמת הימנעות "בכל מחיר" מכיבוש מחודש של עזה.
עלינו לטפח מחדש מנהיגים, כלומר לחזור להתייחס לכוחות דוגמת כריזמה, ב"כבדהו" ולא רק "חשדהו". עלינו לשאוף להנהגה שלא רק ממקסמת את המצב הנוכחי אלא מסוגלת גם לדלות אפשרויות חדשות, כאלו שבאות מהפרצה בדופן הצפונית. השבר בא מן הממשי שמעבר לסמלי. מהמרחבים שמעבר לעיר. אבל משם גם באות נקודות המבט החדשות, ההזדמנויות להיחלץ מדילמות תרבותיות שנראות חסרות התרה. משם באה האנרגיה שמעניקה יכולת לשרוד את המסע, כוחות שמדינת ישראל תצטרך עד כלות בזמנים שמתרגשים עלינו.
אחרית דבר: כשהרוח הצפונית נפרצת
מסה זו נחתמה לפני מתקפת הביפרים, חיסול נסראללה, מות סינוואר, או נפילתו של משטר אסד. אבל קשה שלא להמשיך את קו המחשבה של הרוח הצפונית לאירועים האחרונים, אף שרישום זה יהיה מטבעו חפוז וממילא שגוי.
החיסול הלא ממוקד של סינוואר הראה כיצד הפעלת הכוח הלא טכנולוגית, של אלפי חפ"שים, מביאה לתוצאות שמודיעין וחיל אוויר לא יכלו להשיג. מתקפת הביפרים הראתה שגם לישראל קלפי כאוס משלה, אך גם הדגימה שללא מהלך כוחני, כמותי ו'טיפש', כוחו של הסמלי והטכנולוגי מוגבל. במלים אחרות, היא הדגימה שהממשי והסמלי יכולים לעבוד יחד, אם פועלים איתם נכון. לבסוף, קריסת סוריה שמתחוללת ברגעים אלו מדגימה שהלקח של דופן צפונית פרוצה נכון עבור כולם.
בוויכוח בעד ונגד פלישה לדרום לבנון, ציינו המתנגדים את חוסר התוחלת לדעתם, שיש בלחץ צבאי על חיזבאללה. הרצף היבשתי האינסופי בינו לבין איראן, מאפשרים לארגון לרענון לוחמים ואמל"ח עד לאינסוף. ישראל לא יכולה, כך לטענת המתנגדים, להביס את חיזבאללה, ועל כן עליה לחתור להסדר.
הטיעון היה אולי נכון כל עוד חושבים על מערכת מתוחמת, בה השחקנים הם ישראל, חיזבאללה, איראן, ואולי גם הפלגים הלבנוניים האחרים. אבל גבול יבשתי פתוח עובד לכמה כיוונים. עזה מקיימת מערכת יחסים גיאוגרפית רק עם ישראל (ומצרים) ולכן יכלה ישראל לבודד אותה. הגבול הארוך של לבנון מנע זאת מישראל, אבל מצד שני חשף אותה לשחקנים אחרים שאיש (גם לא תומכי התמרון בלבנון) לא הכניס למשוואת הוויכוח. לא את המורדים הסורים, ולא את הסולטן הטורקי שחזר לבחוש ביתר שאת בעקבות החלשתה של רוסיה.
הדופן הצפונית לא רק מהווה איום אלא גם מגלמת הזדמנויות. בין אם היום שאחרי בסוריה יהיה מדינה סונית מתונה, מדינת אל קאעידה, חלוקה לכמה אוטונומיות או מלחמת כל בכל; בין אם חיזבאללה יגווע וכוח אחר יקום במקומו, או שישאר כשהציר השיעי ימציא את עצמו מחדש — הזדמנויות וסכנות חדשות ימשיכו לפרוח ולהיעלם. לא יגיע מצב סופי ויציב בימי חיינו, וספק אם אחריהם. על מדינת ישראל ללמוד כיצד להיות אנטי שבירה: לא לקוות לצפות-מראש מה תביא איתה הרוח הצפונית, אלא להיות בעלת מספיק יכולת להישיר מבט אל הממשי ולנהל איתו דיאלוג, כך שתוכל להתמודד עם הברבור השחור לכשיבוא.
תמונת השער: ילדים מול גדר הגבול. מטולה, לפני המלחמה. קרדיט: אביחי לוין.
אודות המחבר
