אסטרטגיה טובה מספרת סיפור. לפעמים הגרפים תומכים בסיפור. לפעמים ראיונות. לפעמים גם וגם. לפעמים אין נתונים ביחס לסיפור, כי הוא כל כך חדש וכל כך אחר.
שבוע שעבר הייתי בהכשרה מרתקת של צוערים חרדים לשירות המדינה. את ההכשרה הוביל אבי אסבן, שמומחה בעבודה ממשלתית ובשיח בין מגזרי. הצוערים 'התחפשו' לפקידות הבכירה בממשלה, לפי הייעוד אליו הם אמורים להגיע והתבקשו להכין תוכנית לאומית חדשה לפיתוח הצפון. היו שם חרדים ששיחקו את הדמות של מיכל פינק ממשרד הכלכלה, ד"ר אורנה שמחון ממשרד החינוך, שאול מרידור מהאוצר, ומאזן גנאים שייצג את המועצות הערביות, וכן הלאה. היה מרתק.
הם עשו עבודה נהדרת, בהצגת היעדים, המטרות, התקציב, וההשקעות הממשלתיות. כמי שמכיר מבחוץ את הממשלה, למדתי הרבה. אבל היה קשה לזהות את הסיפור. הוזמנתי כ'עיתונאי', לתצוגה שסיכמה משחק אסטרטגי בן שלושה ימים. היה קושי לדלות את הרעיון המארגן מבין השורות . פעם אחת הצלחתי – בנושא התחבורה, הם החליטו שתפקיד הממשלה זה לשים את כל הביצים בסלסלת התח"צ, כי זה הבסיס האמיתי ליצירת מוביליות ולהכללה. אבל זה היה נקודתי. זה יצר אצלי דה ז'וו ביחס לביקורת ולסימני השאלה שהצבתי כשהייתי במכון ראות ביחס לתוכנית הלאומית לפיתוח הצפון לפני ארבע שנים. גם בה, היו כמה יסודות מארגנים, אבל הגיון אסטרטגי עמוק, לא היה.
אני לא מחפש קוהרנטיות מושלמת. ולא מבקש סיפור כדי שיהיה אפשר לעטוף את הדברים יפה. כשאנו משתמשים בדימויים, נרטיבים ומטאפורות, אנו מארגנים לעצמנו ולכל מי שבא במגע אתנו את הגיון הפעילות שלנו. לא צריך להכיר את ויטגנשטיין כדי לדעת ששפה לא רק מתארת, אלא גם מחוללת מציאות. פרופ' ג'ורג' לקוף ומארק ג'ונסון, בספר Metaphors we Live By טוענים שהמשמעות של המטפורות נוכחת בכל הווית המעשה: מי שעסוק ב'לנצח' בויכוח, או לזהות 'נקודות תורפה' של הטיעון של השני, הופך ויכוח שיכל לשמש לליבון ופיתוח ידע, למאבק.
בהקשר הזה, אי אפשר לדבר ברצינות על הצפון בלי לשאול על הרלוונטיות של היסודות המארגנים של הצפון מקום המדינה, כמו המאמץ לייהוד הגליל, שהכווין את הקמת כרמיאל, או היישובים בכביש הצפון שחלקם נהנים עד היום ממכסות לגידול ביצים וחלב, שניתנו להם כדי להבטיח התיישבות יהודית שתפריד בין ערביי הגליל לערביי לבנון. אלו דוגמאות קיצוניות שהיוו נקודות מפתח בפיתוח הצפון, והרלוונטיות שלהם נדרשת לבחינה מחודשת.
אולי הצפון גדול מדי לסיפור אחד. אולי חייבים לספר על חיפה בנפרד, ועל הצפון בנפרד. כנראה שסיפור על הצפון חייב לחדש משהו רלוונטי על חמישים או שבעים השנים הבאות של עיירות הפיתוח והרשויות הערביות – ובכלל לא בטוח שצריך לכרוך את השניים הללו יחד. ואולי הממשלה יכולה רק לתמוך בסיפורים והתארגנויות אזוריות ומקומיות ולא לנווט אותם. לא על הצפון באתי לספר, אלא על הסיפור כלב ליבה של העבודה האסטרטגית. גם סיפור המסגרת שניתן לתוכניות הללו: 'שמים את הצפון במרכז', בדרך כלל לא מקבל את הכבוד הנדרש. כותרת זו, בלי משים, היא תחילתו של סיפור. ואכן, אם באמת לשם אנו מכוונים, אז צריך לדבר באופן יסודי ורציני מה הופך את המרכז למרכז? מה עוצמתו ? האם לצפון יש סיכוי להיות המרכז? האם לא יאבד בכך את ייחודו?
הבסיס לסיפור ארגוני / אסטרטגי הוא הקשר ורלוונטיות. מי שחי במרחב יציב ומונוטוני, לא חייב סיפור. האינרציה מספיקה. מי שרוצה לפרוץ את האינרציה, חייב הגיון מארגן. לא רק היח"צ יודה לו, אלא כולם. האנשים בתוך הארגון ומחוץ לו. גם המתנגדים, ידעו לבטא את התנגדותם טוב יותר. יכול להיות שטקטית, כדאי להצניע את הסיפור בשלבים מסוימים כדי למזער התנגדות. אבל בסופו של יום, סיפור רלוונטי, מייצר פריצות דרך, ומאומץ בידי גורמים רבים. הצלחתו נובעת מהרלוונטיות שלו לסביבה הרחבה, ולא רק לסביבה הארגונית. במציאות כזו, המדדים אינם מבחן ממשלתי ו'שוט' בו החברה האזרחית מזנבת בממשלה, אלא יעד שהוא באמת יעד לאומי שדורש שילוביות והזדהות כדי להגיע אליו.
אודות המחבר
הגדרת יפה את הבעיה – נתונים וגרפים לבד לא ייצרו לנו אסטרטגיה. הבעיה היא שסיפור מהסוג שאתה מתאר יכול להיות מסופר רק מגוף ראשון. כלומר – לצוערים שלך לא היה סיכוי. משחק המלחמה המתואר מאפשר בזמן מאוד קצר לייצר הבנה מערכתית טובה, אבל ללא הפנמה מלאה של האתגר, הפנמה שמלווה בסמכות ואחריות ממשית, חסרה האנרגיה הנדרשת לקפיצה הזו.
הבנה זו מבהירה מדוע גם במכון ראות, וגם במועצה הלאומית לכלכלה ובוודאי בחברות הייעוץ למיניהם לעולם לא יוכלו באמת לייצר סיפור כזה. במקרה הטוב הם יצליחו לייצר אבני בניין טובות שמהן מנהיגים ייצרו סיפורים חדשים. כל עוד התפיסה שלנו שיש אחידות בין צורות החשיבה האלו לא נצליח לייצר כאן את הסיפור החדש שאתה מבקש.
ואגב – סיפור בלי סמכות זה יח"צ, כלומר סיפור בגוף שלישי. אנחנו מכווננים לגמרי לא להקשיב לו ולא ללכת אחריו.