דברי האלוף גרשון הכהן במושב "חזון לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל" בכנס ראות

15:30 5 תגובות

הדברים שלהלן תומללו מתוך כנס העשור של מכון ראות.

עודני חייל, גם אם בחופשת פרישה, לכן אדבר פחות על שורות תחתונות של איך צריך לעשות כאן ומחר, אבל על חזון – ולחיילים יש חזון – אפשר בהחלט לדבר.

ראשית, אם להתייחס לדברים שנאמרו כאן לפני על כך שישראל היא מעצמה אזורית, בעולם המלחמה אין חזק וחלש. זה דיבור שלא מבין את תופעת המלחמה. גם בכדורגל אין חזק וחלש, באים למונדיאל ורק לעתים ובדיעבד אפשר להבין מי היה החזק ומי החלש. אם המומחים לכדורגל היו יכולים להביא את מומחיותם, לפחות פעם בשנה הם היו זוכים בטוטו, אבל הם לא. גם במלחמה, כמו במלחמה של ברק ודבורה בסיסרא, רגע אחד הם היו חלשים, וברגע השני נפתחו ארובות השמיים וצבא סיסרא טבע בבוץ, ומה שקורה היום לא שונה בהרבה. תפיסת עולמי היא שהכל פתוח, ושהחלש יכול לנצח את החלש.

ביטחון לאומי הוא עניין לאומי – אין פיזיקה לאומית כי היא אוניברסאלית, אין רפואה לאומית. בדברים המעניינים שמעבר לעצם הקיום יש מימד לוקאלי ולאומי. יש חינוך לאומי ויש ביטחון לאומי. המפתח להבנת תופעות בתחום האדם הוא בנגיעה במייחד, בדיפראנס בלשון הפילוסופים הצרפתים. בלי יכולת לגעת בשונה אי אפשר להבין את התופעה. בהקשר זה, בן גוריון אמר כך:

הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד, כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה, מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא כאולת ישראל וקיבוץ גלויות. (כוכבים ועפר עמ' 32).

משה חיים שפירא שהיה שר הבריאות מטעם המפד"ל, נכנס יום אחד לבן גוריון ואמר לו – אני צריך להתריע, המצב התברואתי אצל העולים לקוי, ואי אפשר להמשיך כך. בן גוריון שאל אותו מה הוא מציע, והוא ענה – לעצור את העליה. בן גוריון התחלחל ואמר – אתה מבין מה המשמעות של חזון קיבוץ גלויות?

מה לאומי בביטחון הלאומי

אני שואל מי פה מבטא חזון יהודי – שפירא, מניח התפילין, או מי שמחוייב לחזון קיבוץ גלויות. זו דוגמא לשתי שאלות היסוד בביטחון הלאומי – איך מגינים על הקיום, ובשביל מה מתקיימים. לכל עם יש סיפור יחודי משלו, לסקוטים יש אספירציות לאומיות, ומותר האדם מן הבהמה זה שיש לו מטפיזיקה. בתוך כך נמצא הביטחון, ושאלות כמו למשל מלחמת ברירה או אין ברירה היא שאלה של תפיסת העולם. מה הסיפור שאנחנו מספרים למשל כדי להצדיק ולמשמע את גיוס החובה. האם זה מס, וזו הגישה הליבראלית או אם השאלה היא מה הם צרכי האומה, אני נמצא בגישה השניה.

בתוך הזיקות הללו נמצא הביטחון הלאומי. נראה למשל את ההגדרה באנציקלופדיה הבין לאומית למדעי החברה:

'National Security': The ability of a nation to protect its internal values from external threats.

או בתרגום: להגן על הערכים הבסיסיים מפני איום חיצוניים. מה הם הערכים הבסיסיים? בוודאי לא טכנאי הביטחון צריכים להוביל את זה. באותה מידה צריך לשאול – אם ישימו את כל היהודים בתל אביב האם אנחנו מגינים על הערכים הקיומיים שלנו? גם אם זה מגן על הפיזיקה, האם יש קיום לאומי ללא ירושלים? וירושלים ללא ספק איננה רק רחביה.

דוגמא נוספת – אשה הרה שנפגעה בתאונה ונכנסה לתרדמת. השאלה האם לחיות אותה או לא היא לא שאלה לרופא, אף על פי שרק בגלל הרופא ניתן בכלל לדון בשאלה הזו. זה עניין לאנשים – אם תרצו – לרב, לכומר, לפילוסוף.

לפני כמה שנים פגשתי את סגן שר החוץ הרוסי, סולטנוב. שאלתי אותו – איך עונים לאחמדינז'אד שטוען שאת המקלט הבטוח היהודים צריכים לבקש מהגרמנים, ואל על גבם של הפלסטינים. אמרתי לו – זו אמירה רצינית, וראוי לחשוב כיצד לענות לו. הוספתי ואמרתי – אני אענה לו ככה – תודה לך על השאלה, כי זו אכן שאלה חשובה, והיא שאלת השאלות של יסוד קיומנו בארץ הזו. סבא וסבתא שלי עלו מרוסיה לפני 100 שנה. לא הבטיחו להם מדינה, לא ביטחון, לא רוב יהודי. הם באו כי זאת ארץ אבותיהם ויהודי רוצה לחיות במולדתו. לסבא שלי היה אח שהלך לדרום אפריקה. איש מילדיו ונכדיו לא גר בדרום אפריקה כיום, הם היו הראשונים להריח את השינוי וללכת לארץ אחרת. לסבא שלי יש בארץ ישראל קרוב ל-200 צאצאים כיום, וכאן נשאר גם אם יהיה רע ואנחנו יודעים שלא בגלל השואה אנחנו כאן.

האם אתה מקבל את התשובה הזו לאחמדינז'אד שאלתי אותו. באותו רגע הוא חרג מהפרוטוקול הרוסי עד לאותו רגע, שתורגם מרוסית על ידי מתורגמנית, למרות האנגלית המעולה שלו, ואמר לי באנגלית –

Yes indeed, I can't ignore that this is your fatherland, just tell me why aren't your leaders emphesizing this point any more?

הביטחון מראה כי יש קשר בין הפיזיולוגי והמטפיזיולוגיה, וזו השאלה – האם אנחנו חיים באוריינטציה ליברלית בורגנית אל המערב, או שיש בשביל מה להיות כאן. בעיני המגע בחומר של ארץ אבות הוא קריטי. אסיים בדברים של א.ב. יהושע ששאל את יהודה באואר שכתב על ייחודו של עם ישראל לשרוד:

ובכן ההישרדות נחשבת פעמים רבות – הן בעיני היהודים והן בעיני אחרים – כמעלה הבולטת ביותר של העם היהודי. אם כן יורשה גם לי, הקטן, לומר שההישרדות הזו כשלעצמה כלל אינה מעלה בעיני. אילו היו מעמידים אותי עירום בפתח תא הגזים, הייתי זועק כנגד ההישרדות הזו, שבסוף משמידה אותי כחיידק. לא ההישרדות היא מעלה, אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה, ובעיקר מה מחירה. (הארץ ספרים, 20.2.2013)

עיקרים מהדיון

יואב לימור – 
צה"ל ומערכת הביטחון מנהלים את המדינה. בסוף מה שהצבא רוצה קורה. רה"מ אמר – כל מה שהצבא רצה בצוק איתן קרה. יש כאן צבא שיש לו מדינה ולא מדינה שיש לה צבא. האם אפשר לנהל כאן מערכות שהן מעבר לצורך הצבאי ושהצבא יפעל על פי דרכיה של המדינה?

גרשון הכהן – 
מי שמתבונן לעומק בתהליכים, רואה שהעניין הרבה יותר מורכב. רבין כתב על כך, גם לנוכח הסכנה שהוא זיהה במסקנות אגרנט, שהעניין הוא האחריות המשותפת של הדרג המדיני והצבאי.

אם ניקח את למשל את שפילברג ונהפוך אותו למפיק, הוא יהיה תלוי בבמאי. מי שבסוף קובע את הצילום עוד פעם ועוד פעם יהיה הבמאי. מערכת היחסים בין מערכת הביטחון למדינה היא כמו בין יזם לארכיטקט. הארכיטקט הוא לא בנאי, יש לו חזון, ואם הארכיטקט לא מתאים שיחליף אותו. כאשר רה"מ עולה על מטוס של חיל האוויר אין כאן עניין מהותי אלא מקצועי, אבל במינוי רמטכ"ל או ראש מוסד זה עניין לגמרי לא מקצועי. אובמה פיטר שלושה גנרלים בהינף יד. זה סמכותו – הכח של הדרג המדיני זה לעצב ולבחור את הצבא שהוא רוצה שיהיה הבימאי שלו.

יוסי ביילין –
אי אפשר להגיד שיש כאן צבא שיש לו מדינה – לא בקמפ דייויד, ולא במקומות אחרים, והתפקיד של הצבא זה באמת להיות אמון על הסיכונים, ומקבל ההחלטות יכול להגיד – תעשו לי ביטחון במצב שאני מייצר. אני ראיתי איך הצבא מתנגד מאוד להצעות, ובסוף יש הצבעה של הדרג האזרחי.

יואב לימור: גרשון – האם לנצח נאכל חרב?

גרשון הכהן: ראשית, צריך לומר – אין ריבונות בלי חרב ביד. מעבר לכך צריך באמת לשאול לאיזה צבא נהרגו יותר חיילים בשנים האחרונות, לנו או לצבא דנמרק שנלחם באפגניסטן, עם חיילים שלא יוצאים הביתה שנים ובכל זאת הם רואים בכך הצלחה. ולמרות כל זה, יש הבדל עמוק בין "על חרבך תחיה" שזו הברכה עשו שאומר שחיים מתוך החרב, לבין תפיסת בן גוריון שאומר שאנחנו כאן כדי לבנות ואם צריך להגן אז נגן וכנראה שנצטרך להגן לנצח.

הדברים המובאים תומללו מתוך הדברים שנשא האלוף הכהן והשיח שלאחריה במסגרת כנס העשור של מכון ראות. הספר יצא לאחרונה וניתן להשיגו ברשת צומת ספרים.

.

אודות המחבר

יותם הכהן

מנהל את דואלוג מאז 2014, מלווה תאגידים וחברות בתחומים שונים (טכנולוגיה, קמעונאות, ועוד). בעלים בחברת openfox.io. יועץ ומדריך בקורסי בכירים במערכת הביטחון העוסקים בתכנון אסטרטגי וחשיבה מערכתית. בעבר שימש כראש צוות תפיסת הביטחון הלאומית במכון ראות.

5 תגובות
  1. alondudi1
    הגב
  • יותם
    הגב

    האם לא יותר נכון היה לומר – שיש לך ולו מחלוקת עמוקה בנוגע להנחות היסוד? האם יש גישה שאין בה בקיעים עמוקים בהנחות היסוד כאשר בוחנים אותה על בסיס הנחות יסוד אחרות?

    • alondudi1
      הגב

      אחדד – כדי לתקף את טיעונו, הכהן מכניס שתי הנחות יסוד בעייתיות מאוד שלדעתי לא עומדות במבחן ביקורתי.
      ההנחה הראשונה – שיש רק שתי אפשרויות קיום. ברור שיש עוד. הכהן מטאטא החוצה את אופן הקיום שהציונות החילונית הפרגמטית מחזיקה בו – חברת המופת (ועכשיו נתווכח באופן לגיטימי מהי מופת. הכהן לא נכנס לצורת הדיון הזו כי הוא בעייתי מאוד עבורו – הוא ייאלץ להתמודד עם ערכים כמו חרות, שיוויון, ואחוות עמים).
      ההנחה השניה – הגדרת הדת לפי הכהן היא הגדרה פרטית המקובלת על מעט מאוד אנשים. בטח לא נמצאת באף מילון סביר על הדת. היא מחלישה מאוד את התלות של האדם הדתי באמונה באל אומניפוטנטי, מכווין מציאות ומגיב לה, שאכפת לו ממעשי האדם עלי אדמות. הכהן חייב הנחת יסוד כזו כדי לתקף את הטיעון. אולם הוא אינו מניח אותה. הוא מודע לזה ולכן שם הנחת יסוד המחלישה את מושג הדת עד כדי ריסוק. הגדרת הדת של הכהן היא:- אלטרואיזם! (ראה עמוד 142 בספרו) דת זה אלטרואיזם? נו באמת.

      לכן אין פה רק מחלוקת על הנחות היסוד אלא גם ערעור על הנחות היסוד ככאלה.
      מכאן שביקורתי איננה על ביסוס עמדתו של הכהן אלא על תקפותה. מקווה שהתייחסותי בהירה. צריך להיות בקיא בספר ובתגובה שלי שבקישור כדי להבין את הנימוק שלי עד הסוף.

      לגבי שאלתך:- האם אין גישה שאין בה בקיעים…? יש טיעונים תקפים שעומדים בפני עצמם כטיעונים לוגיים עקביים. במקרה זה הויכוח על הנחות היסוד הוא לגיטימי. במקרה כזה הויכוח הוא על איזה הנחות יסוד כדאי לנו לאמץ כפרטים וכחברה ועל פי איזה אמות מידה אנו בוחרים את הנחות היסוד שלנו.

      אולם אם הבעייה היא בלוגיקה… הטיעון נופל אפריורי. 🙂

      ביקורתי היא שטיעונו של הכהן מופרך אפריורי.

      • יותם
        הגב

        קראתי את דבריך וגם את הספר, ותסלח לי, אבל הדברים שלך הם אוסף של מסקנות פרשניות שאין להם שום קשר למקור.
        הלוגיקה שאתה מתהדר בה היא כלי שהחשיבה הביקורתית של המאה האחרונה די פירקה, והשימוש שאתה עושה בה הוא מאולץ וחסר הקשר. אין לי על כן עניין להכנס עמך לדיון בלוגיקה או בטענות הפרשניות שאתה מעלה.
        אני כן אפנה אותך לדברים הנכוחים של ויטגנשטיין שידע דבר או שניים על לוגיקה וכותב את הדברים הבאים שנראים מדוייקים בהקשר הזה:

        כאשר אנו מתפלספים אנו בחזקת בני אדם פראיים, פרימיטיביים, השומעים את אופני הביטוי של בני-אדם מתורבתים, מפרשים אותם שלא כהלכה, ואז מסיקים מהפשר הזה את המסקנות המוזרות ביותר (חקירות פילוסופיות, 194)

השארת תגובה