יש כל מיני סוגים של כתיבה. אני מתכוון לכתיבה במסגרות ובהקשרים תכליתיים, לא כתיבה לשם כתיבה אלא כתיבה לשם פעולה. אחד ההיבטים הפחות מדוברים בנוגע לסגנון הכתיבה התכליתית הוא שסגנון הכתיבה מייצג ואף מעצב את סגנון הפעולה אליה הכתיבה מכוונת. ואף יותר מכך, סגנון הכתיבה הופך להיות בבואה של רבדים עמוקים יותר בהנהלות הכותבים, אף מעבר למשימה הנקודתית אליה מכוון מסמך זה או אחר.
מכאן, שבהקשר הארגוני, לעיתים כדאי להחלץ מסגנון כתיבה מסוים כדי לאפשר פעולה מתוך תפיסת עולם חלופית.
למשל, כתיבה בבולטים היא כתיבה מאד תכליתית, הבולטים מוציאים זה את זה וניתן לבקר את המסמך בקלות ולבחון מהם ההשלכות המעשיות שלו והאם מוצג בו טיעון מלא בו המסקנה נובעת מהטענות. אולם סגנון כתיבה זה מקשה על הכותב להפתיע את עצמו ולכתוב רעיונות שלא ידע שמצויים בקרבו או רעיונות שעשויים להיווצר תוך כדי הכתיבה. כתיבה בבולטים נעשית לרוב מתוך ידיעה מקדימה ביחס לתוכן, ללא מימד של גילוי או סקרנות.
לעומת זאת, כתיבה חופשית עשויה להפתיע את הכותב ולחלץ ממנו רעיונות חדשים ומפתיעים אפילו ביחס לעצמו. בניגוד לכתיבה בבולטים, הכתיבה החופשית אינה צריכה לפרוץ מחסום התחלתי כלשהו, היא זורמת מתוך הידוע והברור. תוך שהכותב מבטא את השכבה החיצונית של סוגיה הוא מאפשר לשכבות הפנימיות יותר של הסוגיה לפעפע לפני השטח. כתיבה זו צריכה להתבצע כסוג של רפלקציה. למעשה תוך שילוב בין סקרנות, אי-ביקורתיות ורפלקציה. ניתן לאמן יכולת כתיבה זו. ויש בידה לאפשר פעולה מתוך תפיסות עולם חלופיות, הן ברמה האישית והם ברמה הארגונית.
אודות המחבר
