האם יש סדר בכאוס? באופן מרתק, דווקא מהפכות ושינויים מערכתיים מקיפים נוטים להציג קווי דמיון רבים, יש שיגידו רבים מדי. ברמת המיקרו קשה מאוד לראות את הדמיון, אך הסתכלות מערכתית, כזו הסוקרת כאחד מרחבי זמן ומקום, תגלה נקודות השקה שראוי לכל מי שעוסק בשינוי ובלמידה ללמוד מהם.
לכאורה, מערכת החינוך והמערכת הצבאית הם שני העולמות הרחוקים ביותר בתוך מכלול העשיה של המערכות הציבוריות. מצד אחד מערכת שתכליתה הפעלה מאורגנת של אלימות, ומנגד מערכת שתכליתה עיצוב הנפשות והיכולות של ילדינו. ובכל זאת, יש הרבה מן המשותף בין המהפכות התפיסתיות שהתרחשו בצה"ל (תחת רעיונות תפיסת ההפעלה החדשה של שנות ה-2000) ובמערכת החינוך (תחת רפורמת הלמידה המשמעותית) בשני העשורים האחרונים וראוי ללמוד מקווי הדמיון כמו גם מן ההבדלים המשמעותיים.
בשני הפוסטים הקרובים נעסוק ברקע למהפכות אלו (פוסט זה) ובהשוואה בניהן (בפוסט הבא). בפוסט האחרון בסדרה זו נבקש לחלץ יידע שנוצר במסגרת עבודתנו בשנה האחרונה במסגרות חינוכיות שונות, במטרה לתרום גם זווית פוזיטיבית על הזווית הביקורתית הנפרסת בשלושת הפוסטים הראשונים בסדרה.
סדנא דארעא חד הוא: פס הייצור כתשתית המשותפת של המהפכות
עוד לפני שנצלול לנבכי התהליכים, כדאי להתחיל מתיאור כללי של האתגר המשותף לשתי הרפורמות, ואפשר לתאר אותו על דרך השלילה. בחודשים האחרונים נחלץ אתר מידה, שהינו גוף שמרני היונק את השראתו מן העניין המחודש ברעיונות שמרניים-ליברליים בארה"ב לצאת כנגד רפורמת הלמידה המשמעותית וכנגד תהליכים שהתקיימו בצה"ל לפני עשור ויותר. הבעיה המשותפת לשני התהליכים הללו, בעיני אתר מידה, מצויה בכך ששניהם קשורים ל'סטרא אחרא' של השמרנים: הם מקדמים לשיטת מידה סדר יום "פוסט-מודרני" במגזר הציבורי. כפי שאכן נראה, קיים יסוד פוסט מודרני משותף בשני המהלכים אך הוא לא נמצא בהכרח במחוזות הרגילים שהדיון על הפוסט מודרניזם מתקיים.
התשתית המשותפת של שני המהלכים מצוייה במשבר משותף, גלובאלי, של הפרדיגמה התעשייתית בנסיונה לארגן את החיים היצרניים האנושיים. הפוסט מודרניזם של שתי הגישות המדוברות מצוי בביקורתן על המודל הישן ובכך שהן מעיזות להציג מודל פרדיגמטי חדש. אם במוקדה של הפרדיגמה התעשייתית נמצא מודל פס הייצור כמארגן ראוי של חלוקת העבודה בחברה הגישות הללו מנסות לקדם מודל אלטרנטיבי.
לפי מודל פס הייצור, רוב רובם של בני האנוש מאיישים את רצפת הייצור. פועלי הייצור צריכים לדעת רק דבר אחד וזה להגיע בזמן ולאייש את המקום המיועד להם. מה שהם בתכלית אינם נדרשים לדעת הוא מה התכלית. מעל עובדי הייצור נמצאים המהנדסים – מהנדסי המוצר ומהנדסי התהליך. אלו גם כן אינם צריכים לחשוב על התכלית אלא רק על המוצר עצמו בכללותו – הם המומחים ל"איך". לבסוף נמצאים אלו שלמדו מנהל עסקים ומאיישים את הרמות הבכירות ואת מחלקת המכירות. הם אלו שאחראים להבין את התכלית, ה"לשם מה", באופן המבוסס על עולמות תוכן ממדעי החברה. בכללותו, התהליך הארגוני של פס הייצור הוא לגמרי מלמעלה למטה (Top-down): איש העסקים ייזום, המהנדס יתכנן ופועל הייצור ייצר.
מערכת החינוך ומערכת הביטחון כביטוי של פס הייצור
מערכת החינוך כמו המערכת הצבאית מבוססת במידה על מודל זה, ומחנכת אותנו לאורו. לפי המודל הקלאסי של החינוך, הדרג הפוליטי יספק את התכלית, הדרגים המקצועיים במשרד יתכננו את ה"איך" (המהנדסים) והמורים ישתלבו בפס הייצור מבלי להבין או חס וחלילה לערער על המודל בכללותו. לכל מורה יש רובריקה שבה הוא פוגש את הילד בפס הייצור שבין א' ל-י"ב, ועל מנת שהתהליך יצליח עליו לפעול בדיוק כפי שהמשרד הורה לו. המערכת מחנכת את הילדים בראש ובראשונה לעמוד במצופה מהם מבלי להבין את התכלית, על מנת שיהיו עובדי ייצור או במקרה המוצלח – מהנדסים מוצלחים. רעיון הצייטנות, המצויינות והיעילות מעולם לא היו קרובים יותר. האחידות של התוצר (פועל יוצא מהצורך שכל הנעליים במידה 41 יהיו באותו הגודל…) מתבטאת בכך שכל התלמידים במערכת החינוך צריכים לקבל את אותם הבסיסים בדיוק, על פי מה שהחליטו המומחים במשרד.
מערכת הביטחון נבנתה גם היא על בסיס רעיון זה והדיונים האינסופיים על חלוקת האחריות בין הצבא לדרג המדיני נמצאים בדיוק על קו השבר המתואר. כמו במקרה של משרד החינוך, הדרג המדיני אחראי על הצגת התכלית. לאור התכלית הזו נכנסים מהנדסי הצבא לפעולה, ומתכננים את תהליך הפעלת הכח מתוך דעתם המקצועית. לבסוף, החיילים נטולי הדעה מבצעים ללא עוררין את התכנון. הערך המרכזי של הצבא הוא לכן עמידה במשימה. בתיאור זה, לפיקוד הבכיר, ולא כל שכן לחיילים, אין כל נגיעה בשאלת התכלית, ואילו לדרג המדיני אין כל הבנה (וגם לא צורך בהבנה) בשאלות הביצוע.
משבר התכלית והצורך לערער על ארגון העבודה הקיים
לכאורה, התיאור האמור הוא ללא ספק אחת מחלוקות העבודה היעליות ביותר שיצרה התרבות האנושית. מודל פס הייצור אפשר לראשונה להגיע לייצור המוני אחיד ויעיל, ואחראי לתרבות השפע שבתוכה אנו חיים. גם בגזרה הצבאית והחינוכית למודל הזה ייתרונות רבים. כל תפיסת ההבקעה של מכשולים בקרב, למשל, מבוססת על היכולת לתזמן באופן מדוייק בין מכלול היכולות של הצבא (באש, ארטילריה, הנדסה, חי"ר ושריון) על בסיס תוכנית מוכנה מראש, על מנת להצליח. קשה לחשוב על מבצעים כמו הנחיתה בנורמנדי ללא רעיון מארגן זה.
עם זאת, בעולם של השתנות האתגרים הביטחוניים (על כך עוד בפוסט הבא), התגלה המצב הבא: הדרג המדיני לא מצליח לספק תשובות רציניות בשאלת התכלית (ואגב זו לא רק בעיה ישראלית, התכלית האסטרטגית שסיפק הנשיא קלינטון לצבאו טרם המלחמה בקוסובו הסתכמה במשפט "Go bomb Kosovo"); הדרג הצבאי לא מצליח להסביר איך עושים את זה (ע"ע הדיון על הכרעת הטרור באיו"ש בשנים 2000-2002, כמו גם במהלך מלחמת לבנון ה-2 ובמבצע צוק איתן), ואילו היכולות וההצלחות של הדרגים הטקטיים (כפועל יוצא מהתקדמויות טכנולוגיות מרחיקות לכת, בין השאר) לא מתורגמות להישג משמעותי ברמה הלאומית.
באותו אופן, גם המהלך במערכת החינוך עומד בפני קשיים דומים עם ביטויים שונים. גם כאן, הדרג הפוליטי לא יכול (מסיבות של לגיטימציה) ולא מצליח (מסיבות של חוסר בידע אופרטיבי) לספק הנחיה תכליתית. לכן, ובהעדרם מי שמחולל את הדיון בתכלית הם הדרגים במשרד (כמו למשל פרשת אדר כהן, איך שלא תסתכלו עליה). מאחר ואין להם לגיטימציה לעשות זאת הם מכסים על כך באמתלה של מקצועיות נייטראלית (אשמח שיבהירו לי איך אפשר ללמד אזרחות באופן נייטראלי), ובפועל כופים על המורים להעביר את התכלית שלהם. המורים, שכל הזמן משנים להם תוכניות, הופכים להיות פקידי חינוך אפאטיים שרק רוצים שלא יהיו שינויים, והתלמידים – טוב, כולם מכירים את מצב התלמידים…
המורה בכל התהליך הזה, משול לגמרי לחייל. בניגוד לתיאור של המנהיג האותנטי המניע תהליכים מתוך הזדהות, המורה מניע תהליכים מתוך סמכות פורמאלית, שמתרגמת להבנה המערכתית בקרב בוגרי בתי הספר, שבמידה רבה סותרת את שוק התעסוקה המשתנה. אנחנו נמצאים בעולם שמגנוני ההכשרה שלו הם הסללה מקצועית (עו"ד/רופא/מהנדס/מורה וכו') אבל יותר ויותר תפקידים מצריכים יכולת יזמית אישית שמושתתת לא רק על הכשרה דיסציפלינארית והבנת נהלי המערכת אלא על הנעה אישית וקידום תהליכים ברמה המערכתית. במקביל, תהליכי מיכון ורובטיזציה הולכים ומעלימים את יד האדם בכלל מפסי הייצור. ולבסוף – בעולם שבו כל כך מעט מאיתנו באמת עובדים בפס הייצור, מודל פס הייצור הוא במקרה הרע אנכרוניסטי ובמקרה הגרוע יותר מזיק והרסני.
האוכלוסיה שניתן לראות את עומק המשבר בהתנהגותה היא דווקא האוכלוסיה הצעירה שבידיה הכי הרבה דגות חופש ביחס לסיטואציה ועל כן מצביעה ברגליים. בעוד שהתלמידים עצמם וחיילי החובה מחוייבים להשאר, העובדים הצעירים לא והתנהגותם מעידה על הבעיה של המערכת כולה. אין בידי נתונים על מצב הקצונה הזוטרה אם כי ידוע כי הצבא מתקשה מאוד להשאיר קצינים מצטיינים בצה"ל. עם זאת, נתוני הנשירה של מורים צעירים ממערכת החינוך הם מדהימים – אחד מכל שני מורים חדשים ינשור במהלך חמש השנים הראשונות במגזר היהודי בישראל. ברקע לכך, מעבר לשאלות התגמול (שהיו ידועות למי שבחר באפיק מקצועי זה) תחושת חוסר תוחלת אישית חריפה. המורים הצעירים אינם מוכנים להיות פיונים בקרב שמוכרע מלמעלה, הם חייבים הזדהות והשפעה על התכלית, ובהעדרה הם בוחרים אפיקי עשייה אחרים. לכן לא מפתיע שהתומכים המרכזיים של רעיונות הלמידה המשמעותית נמצאים בקרב האוכלוסיה הצעירה – לא רק מתוך הבנה מעמיקה, אלא בייחוד מתוך עצם הרצון בשינוי.
הלאה מפס הייצור – גישות חדשות בעולם הניהול
אמנם, המהפכות בצה"ל ובמערכת החינוך הן תוצר של תהליכים מקצועיים פנימיים, וכך ראוי שיהיה (ונסקור אותן לעומק בפוסט הבא). עם זאת, ניתן לקבל השראה גם מהשינויים בעולם הניהול הטכנולוגי ביחס לשאלות שעל הפרק. בעשורים האחרונים התרחשה מהפכה בארגונים הטכנולוגיים בעולם המערבי, במסגרתה חדל פס הייצור להיות חלק אינטגראלי מהחברות.
החברות הבינו שהייצור ההמוני איננו מרחב שממנו מגיע הערך המוסף שלהן ועימו ההצלחה המשמעותית (ולכן ניתן לייצא את הייצור גם של טכנולוגיה עילית לרצפת הייצור הסינית). האתגר הגדול של החברות הופך יותר ויותר לחיבור שבין מה שאפשר לעשות (האיך) ומה שרוצים לעשות (המה). הקשר היישיר עם הצרכן ועם מאווייו ייצר תהליכי עבודה שבהם מהנדסים, אנשי חוויית לקוח ומנהלים עסקיים עובדים יחד כדי ליצור שילובים מנצחים.
הגישה הזו קבלה כמה וכמה ביטויים שונים בחברות הטכנולוגיה השונות, אך נהוג לציין את הניסיונות של גוגל לקדם תפיסת ניהול אג'ילית (Agile management). במסגרת גישה זו, צוותים שילוביים עובדים במעגלי תכנון-ביצוע קצרים המאפשרים למידה מהירה וניווט לטובת ייצור מוצרים חדשניים ומותאמים. במידה רבה, במערכת החינוך ובמערכת הביטחון מיישמים כיום גישות מן הסוג הזה (למשל בניהול מבצעים מיוחדים), ובאותם שוליים שמאפשרים זאת, אך בשל גודל המערכות הללו לא ניתן להסתמך על החוויה המקומית הקטנה והזריזה המתוארת. למול זאת, יש צורך בחשיבה על הגיון מערכתי שמאפשר להתמודד עם מכלול האתגרים האמורים, תוך יצירת צינורות להעברת הידע על האיך לדרגים הבכירים, והכללת דרגי העבודה בהזדהות ובהשפעה על התכלית.
על הניסיונות הקיימים לעשות כן ועל האתגרים למימוש גישות אלו בפוסט הבא.
אודות המחבר
אהבתי מאוד את הדימוי של "מודל פס הייצור"