כמה מן הארגונים שפגשתם אכן נוכחים בהווה?
מניסיוני, רוב הארגונים מצויים באחד משני מצבי מודעות: או שהם מתרפקים על נוסטלגיה מימי עברם – אידיליה שאין להשיב; או שהם טרודים במרדף רפאים אחר חזון ויעדים אסטרטגיים שהקשר בינם לבין המתרחש בהווה פעורה תהום. כלומר, במקום להיות נוכחים בצוק העיתים, רוב הארגונים מספרים לעצמם סיפור דמיוני על עבר נשכח או על עתיד בלתי מושג.
המחיר שארגונים משלמים על סינדרום זה מתבטא בעיוורון ובאי-מיצוי משאבי ידע יקרים מפז. הרי גם אם לא במודע, עיקר הידע בארגון מתהווה תוך חיכוך מתמיד עם המציאות. ביומיום, כל סוכן ארגוני מתמודד עם אינספור אתגרים ונדרש ליצר מענה לאינספור מצבים חדשים. ארגונים שלא משכילים למקד את הקשב שלהם בהתרחשות השוטפת מאבדים ידע רב וחד-פעמי שעשוי להעשיר אותם בתובנות טקטיות ואף אסטרטגיות.
אז מה עושים עם העבר והעתיד האלו?
בכל זאת, יש סיבה שהעתיד והעבר כל כך משמעותיים עבורנו בהווה. כל כך משמעותיים שאנחנו מוכנים לוותר על ההווה עבורם. אז מה יש בהם? אולי הכח שלהם מגיע בדיוק מאחר והם לא ההווה. שהם מאפשרים לנו לשגות בחלומות או להתרפק על נוסטלגיה מענגת. נכון – גם העבר וגם העתיד יכולים להיות מאיימים ומפחידים, בטח ברמה האישית, אבל המסגור הארגוני שלהם, הופך אותם לבבואות יפות יותר מאשר ההווה. לעומתם, ההווה הוא רק הווה. קשה מאוד להוסיף לו סופרלטיבים, והוא מורכב בעיקר מעבודה קשה.
השאלה שיש לשאול, אם אנחנו מסכימים על הקדימות של ההווה בחיים הארגוניים, היא כיצד העבר והווה מאפשרים לנו להעשיר את ההווה, וכיצד הם נותנים לנו את ההשראה והכח לחולל שינוי. הדיוק הקטן הזה עושה שינוי גדול מאוד. כאשר אנו מתבוננים על העבר והעתיד תחת פריזמת ההשראה, אנחנו מרוויחים פעמיים: הם מפסיקים להיות מציאותיים, אמיתיים ומצמיתים כמו שהם היו עד כה (אף אחד לא מתייחס למקור השראה כאל אמת ממשית) והם מאפשרים לנו למצוא אלטרנטיבה מדומיינת מספיק ממשית כדי להשפיע על ההווה.
מי שתיאר את הכח הערכי שיש לעבר ולעתיד הם הפילוסופים הצרפתיים מישל פוקו ועמנואל לוינס בהתאמה. הפרוייקט של פוקו, שמתחיל בספרו המפורסם תולדות השיגעון בעידן התבונה, מבקש לשרטט את הגנאולוגיה של ההווה. הגנאולוגיה היא התיאור ההיסטורי שיוצר את המציאות הקיימת היום, או במילים אחרות – איך הגענו לכאן. מתוך העבודה הזו, שפוקו מתאר כארכאולוגיה, מגלים גם את הדרכים שלא נבחרו ואת האפשרויות שנעלמו. בתולדות השיגעון, פוקו מתאר כיצד התרבות המערבית איבדה את היכולת להתרם מן השיגעון כאשר היא הפכה את המשוגעים לחולים במוסדות פסיכיאטריים.
לעומתו, עמנואל לוינס מתאר את העתיד, כאלטרנטיבה ערכית להווה. לדידו, אחרית הימים (למשל רעיון "וגר זאב עם כבש") איננה מעניינת כתיאור מציאות, אלא כהזדמנות לראות ולפעול אחרת בתוך הווה שמצמצם את אפשרויות הפעולה שלנו. אם נמשיך את התיאור הקודם – אחרית הימים מאפשרת לנו לחשוב שגם היום זאב יכול לגור עם כבש, עכשיו צריך לגרום לזה לקרות. תכלית רעיון החזון הארגוני מכוונת למרחב זה – להוציא את הארגון מן ההווה, אל עבר דבר גדול יותר שאיננו יודעים באמת כיצד יראה. עם זאת, בלי דמיון משותף של האופן שבו הוא עשוי להיראות יקשה עלינו לעשות גם את הצעד הראשון.
אודות המחבר
