האם יש גישה ישראלית לתכנון ואסטרטגיה? לפני למעלה מ-50 שנים הציג שמעון פרס עשרה עקרונות לתכנון לאור הניסיון שלו בעשייה הציבורית בישראל. באותה עת היה פרס סגן שר הביטחון בשלהי כהונתו ומי שהיה שותף להזזת הרים רבים ממקומם בעשורים הראשונים לקום המדינה. העקרונות שהוא מציג מנוגדים לרוב מה שאנו מזהים כיום כתכנון, כלומר לרוב מה שנלמד בחוגי מנהל עסקים ומדיניות ציבורית בארץ ובעולם. הניגוד הוא לא בקידוש של גישת "חפלפ" 'ישראלית', אלא בהצבת קומת דיון גבוהה יותר. קומה שכיום נכנה 'אסטרטגיה', ואת יצירתה כתהליך של 'עיצוב אסטרטגי'.
בתקופה בה הדברים נאמרו העיסוק באסטרטגיה בעולם הניהול האזרחי היה מאוד ראשוני. למעשה, רק בסוף שנות ה-50 מתחיל דיון מפורש באסטרטגיה ניהולית. גם מודל ה-SWOT המוכר כל כך מוצג פחות או יותר באותן שנים שהדברים של פרס נאמרים. פרס מבטא תפיסה שהקדימה את זמנה בנוגע לאסטרטגיה ותכנון, ודומה מאוד לאופן שבו גישות מערכתיות מהעשורים האחרונים מציעות לגשת לסוגיה.
למסמך נחשפנו לפני כחודש, במסגרת כנס בהובלת אגף תכנון ואסטרטגיה של משרד החינוך, שיזם גם דיון בעקרונות המסמך. אנו מביאים תמצית מתוך המסמך עם הערות שלנו כדי לשרת את העשייה האסטרטגית בישראל, לאור הרלוונטיות שלו הן בספרה הציבורית והן במגזר העסקי.
1. חשיבה קונספטואלית (לפני העשייה)
"הכלל הראשון לגבי התכנון הוא שאין התכנון פעולה, או מעשה, או אמירה. תכנון הוא בראש ובראשונה עניין של מחשבה, של הגות. במדינת ישראל יש יצר גדול לפעול, יצר להסביר מה אנחנו עושים, אך יש לנו נטיה טבעית להשתמט מלחשוב באופן מופשט או לייחס למחשבה את הערך הראוי לה במערכת המעשים, הפעולות וההסברות שלנו."
פרס רואה בתכנון התכנסות למרחב התפיסתי. למול תרבות הניהול בישראל, המרוכזת לפי התיאור של פרס בפעלתנות (ודומה כי לא השתנתה רבות מאז), התכנון מצריך השהייה של הנטיה לרוץ לעשיה, כדי לייצר קומת התבוננות עמוקה יותר. הדיון בן-זמננו על העיצוב, כשלב מקדים לתכנון, דן בעיצוב כדיון קונספטואלי, שמקדים את הדיון הפרקטי של התכנון. זהו שלב שנועד לייצר את המסגרת הרעיונית, שהדיון הקונקרטי-תכנוני לא מסוגל לחולל.
2. מהלך יזום ולא שגרתי או תגובתי
"הכלל השני לגבי תכנון הוא אופיו היזום. אין התכנון בחינת תרופה, או כיבוי דליקה, או תגובה או כניעה ללחץ מאורגן. למעשה התכנון חסר נציגות ומשולל הכרה, התכנון אינו אלא הבהרה אמיצה, בשעה מוקדמת למדי, של חלום, של דמיון, של חזון, של שאיפה."
בעבודת הממשלה כיום, תכנון הוא אחת משגרות הניהול המרכזיות בשנת העבודה והתקציב. עוזרת למנכ"ל סיפרה לנו פעם ש"חצי שנה אנחנו עסוקים בתכנון וחצי שנה בבקרה על התכנון, ואף פעם לא בעשיה". לפי פרס, התכנון צריך לא להתעסק בכאן ועכשיו (תגובתיות), אבל גם לא להיות מהלך שגרתי וקבוע. התכנון נועד להשיג מטרות חד-פעמיות (חלום, חזון, שאיפה). כאשר תכנון הוא חלק משגרת העבודה, אנשים ניגשים אליו מתוך מה שנמצא על שולחנם. המשך התכנון הקודם הוא מהלך שיש לו ערך כאשר הכיוון נכון וכאשר אין שינוי מהותי בתנאים, אך הוא נוטה להתקיים גם כאשר התנאים משתנים והכיוון לא ברור.
עיצוב לעומת זאת, הוא שלב מאוד יקר בקשב ניהולי, כי הוא מחייב את המעורבות של הגורמים הבכירים ביותר. ככזה, הוא יוצא לפועל רק למול תחושה של הבכירים שיש חובה לחשוב מחדש ולעצב. בעולם העסקי התחושה הזו נובעת לרוב מתחרות גוברת, משינוי טכנולוגי, או מדשדוש ברווחים. בעולם הציבורי התחושה הזו צריכה להיווצר באופן יזום, כדי להשיג חזונות גדולים יותר.
3. כיוון ולא יעד מדיד
"כלל שלישי לגבי תכנון הוא שעליו להיות עקרוני ולא דווקא פרגמטי. התכנון חייב בראש ובראשונה לברר כיוונים ולא לסלול דרכים. תוואי של דרך בונים לאחר שמחליטים לאן, בעצם, רוצים להתקדם ולא דווקא מפני שהטופוגרפיה סלחנית יותר בנקודה אחת וסרבנית בנקודה אחרת. התכנון חייב להקדים פילוסופיה להנדסה."
אחת החרדות הגדולות ביותר בתהליכי תכנון מתגלה בביטוי שתמיד חוזר – "אבל שיהיה פרקטי". הפרקטיקה בהכרח צריכה לנכוח, אבל כאשר לא ממריאים ממנה, מגיעים למקום של סלילת הדרך הלא נכונה רק כי אפשר. כך למשל, בסוף שנות ה-90 החליטה ממשלת ישראל להעדיף שיפוץ של תוואי הרכבת הקיים לירושלים על פני פריצת קו חדש וישיר, רק מאחר והתוואי היה נוח יותר. זה כמובן היה כישלון מהדהד שחייב סלילה מאוחר יותר של קו ישיר.
בניסיון לשמור על יעדים פרקטיים, מדריך התכנון הממשלתי ממליץ למתכננים לעשות שימוש במתודת ה-SMART לטובת בחירת יעדים מדידים ומכומתים. הסמרט מתאים אמנם להפיכת יעדים גדולים למהלכים קונקרטיים, אך שימוש לא מושכל בו משבש את היכולת לחשוב בגדול (כפי שכבר זיהתה גישת ה-OKR). בהיעדר דיון עקרוני, הדיון הפרגמטי מרדד ומנמיך את החשיבה באופן שעשוי, בקלות, להפוך גם את העשייה לדלה ונטולת יכולת לפרוץ דרכים.
החלופה שמציע פרס לפרקטיקה היא "כיוון". כיוון הוא תוצר פרקטי מאוד, שהולך ומתברר לאורך זמן גם אם לא כל הנקודות שבו ידועות מראש. הכיוון הוא התוצר החשוב ביותר של העיצוב וממנו יש לגזור בשלב התכנון יעדים שחלקם יהיו גם SMART. אסור להפוך כאן את היוצרות.
חשיבות נוספת של ההבחנה בין הכיוון ובין אבני הדרך הקונקרטיות נעוץ בפשטות של האסטרטגיה. ככל שפורטים רעיון בשלב התכנוני לפרטי הפרטים, הופכים את התוכנית לאיזוטרית יותר, מובנת פחות, ובכך למנוע פחות יעיל וישים בשינוי. אנשים נוטים להרתם למהלך של התנסות וגילוי לאור כיוון גדול, ונוטים להפוך למבצעים נטולי חשיבה כאשר התכנית נכתבת מראש. ביצוע נטול חשיבה, באיזורים של אי וודאות ואי ידיעה נוטה לפספס את האוצרות הגדולים שטמונים בהתנסות.
4. דמיון ולא התבססות על נסיון
"כלל רביעי הוא לדעתי, שהתכנון אינו חייב להיות מושתת על נסיון. התיכנון הוא פונקציה של הדימיון. המומחיות הדרושה, אפוא, אינה זו של הידוע והבדוק אלא כי אם של הרצוי והניתן, בין אם הוא קיים באיזה מקום אחר בהיסטוריה או בעולם, ובין שאינו קיים כלל. התכנון אינו מוגבל, אפוא, אפילו לפוטנציות; הוא במידה רבה הפלגה בים של קונצפציות, גיבוש של רצון לאומי למציאת תשובות חדשות."
אחד הכשלים הרווחים ביותר בעולם התכנון הוא תכנון על בסיס מעגל התכנון הקודם. אחד הצידוקים המרכזיים במערכות הצבאיות לתהליכי עיצוב נובעים מההכרה בכך שהמשך מעגל התכנון הקודם הוא מתכון לכשלון. העיצוב נדרש לשלוח אותנו קדימה, למקום שבו הנסיון עדיין לא מסייע לנו. לכן, פרס משתית את המהלך הזה על הדמיון, שאמנם נגזר ממגוון התנסויות אך לא מוגבל על ידן.
הרעיון של evidence based policy (מדיניות מבוססת עובדתית) נתפס כיום כגישה הכרחית, רציונלית, ובלעדית. המילה "דמיון" כמעט אסורה, ומהלך ללא בנצ'מרק נתפס כשרלטנות. לפי גישה רווחת זו, מהלך ראוי הוא רק מהלך שכבר נוסה, נחקר והוחל במקום אחר בעולם או במסגרת פיילוט שבוצע בישראל. הממשלה הופכת להיות לאור גישה זו משקיע סולידי הסולד מסיכונים. כמובן שלגישה הזו יש יתרונות ברורים, אבל יש לה גם כמה חסרונות עמוקים שאינם מובנים כל צרכם. הגדול שבהם הוא חוסר היכולת לפרוץ את גבולות הניסיון, המחייבת לקיחת סיכון אינטלקטואלי ומעשי. פרס מציע גישה עיצובית אחרת וראוי לשקול אותה במקומות הנכונים.
5. תכנון ולא תכנות
"כלל חמישי של תכנון והוא שתכנון חייב להיות יסודי לא דווקא כולל. אין לנו שום סיכוי לארגן את כל החיים, לחשבם, להפכם למשבצות. דרושות החלטות יסודיות, מתוך הנחה שתיאומים, השלכות כוללות, שאיפות שאין אנו יכולים לנבאן כלל, יבואו במשך הזמן, והחיים יתערבו בהגשמתם… מובן שטוב היה לקשור את הדברים יחד, אבל חושש אני שמרוב שאיפה לפרפקציה אנו פוגעים בכושר ההכרעה, או ביתרון שבעיתוי מוקדם. ולפעמים תכנון כולל מדי, היורד לכל פרט, הופך במרוצת הזמן להיות הגבלה נוספת בשורה לא-קטנה של הגבלות הקיימות כבר ממילא בחברתנו."
אחד הכשלונות הגדולים ביותר של גישת התכנון האסטרטגי- שעלתה בארה"ב ובברית המועצות בשנות ה-60 וה-70 אך קרסה בראשית שנות ה-80, היה גלום ביומרה שניתן לתכנן הכל, כלומר להגדיר מראש את כל הפעולות שהתאגיד יבצע במעגל התכנון הנדון. הרצון ל"תכנת את הארגון מראש", כפי שהנרי מינצברג קורא לו, פגע אנושות ביכולת הביצוע של התאגידים ובגמישות שלהם להסתגל לתנאים המשתנים, ועל כן גם נזרק כלאחר יד במהרה. מפתיע שממשלות בחרו לאמץ את הגישה כעשור לאחר שהוכתרה ככושלת במגזר העסקי.
למול היומרה הזו, פרס טוען כי התכנון, או האסטרטגיה, נדרשים להיות יסודיים, אך לא יוכלו להקיף את כלל הפרטים. זו אמירה בכלל לא מובנת מאליה במדינה שיש לה יסודות וניחוחות בולשביקיים, ואמונה גדולה במדע ובהנדסה. גישות עכשוויות לתכנון, כמו הגישה של הניהול האג'ילי, מבקשות להציב צרכים ועקרונות ולהתמודד עמם במעגלי תכנון וביצוע קצרים, כאשר בכל מעגל ומעגל יש מגע עם המציאות האמפירית שמסייע להכווין ולתקף את העקרונות. גישה זו מונגדת לגישת המפלים הכוללנית (waterfall) שהוכיחה את עצמה כלא ישימה ככל שרמת אי-הוודאות גוברת.
6. אסטרטגיה היא תורת העיתוי
"ככלל שישי, אפוא, יש לציין ממילא את חשיבות העיתוי. תפקיד התכנון הוא לקבוע את השעה המתאימה, בלי להפסיק את השעון, אך אני אומר זאת לא רק בגלל חשיבות העיתוי כשלעצמו – דבר שהוא מובן מאליו – אלא בגלל תכונה אחרת החשובה לתכנון ולמתכננים כאחד: נשימה ארוכה. אנשים שאין להם סבלנות אל יעסקו בתכנון. כל התבונה שבתכנון היא לפתח כושר עמידה בפני אכזבות בהווה למען הישגים בעתיד."
התכנון מוצג לעתים ככלי להתגברות על אתגרי העיתוי תחת האמירה כי למרות שהשעה עדיין לא מתאימה, נתכנן ונצליח. אסטרטגיה היא תבונת העיתוי, והיא מצויה תמיד במתח שבין החמצת השעה לבין דחיקתה. מאחר ואסטרטגיה תמיד מצויה במתח שבין היעדים גדולים ורחבים לבין אפשרויות מעשיות מוגבלות, העיתוי המדויק הוא המפתח להצלחה. שוב, אם בגישת ה-SMART מקודמים רק יעדים נטועים ומוגבלים בזמן (Time-related) פרס מעיר כי יעדים גדולים הם מעל הזמן, ומי שמקדם אותם מחפש את העיתוי הנכון להגשימם.
7. לא על התכנון לבדו
ככלל שביעי הייתי רוצה לציין שהתכנון, ביסודו של דבר, אינו אלא אמצעי נוסף בשורה של אמצעים להשגת מטרות לאומיות. אין להעמיס עליו משא שאין בכוחו לשאת: מצד אחד, אין הוא צורה של תעמולה בקנה מידה גדול, ומצד אחר, אין הוא סגולת פלאים הפותרת בהבל פה את כל הבעיות.
מהפכת התכנון שהתקיימה בממשלת ישראל בעשור האחרון הובלה בראש ובראשונה כמענה למה שתואר כמשבר ביצועי של המגזר הציבורי בישראל. תכנון הוצג ככלי להגברת היעילות של עובדי הממשלה, תוך חתירה ליישום מנגנוני תכנון ובקרה שהושאלו מגישת התכנון האסטרטגי. פרס מעיר, בחכמה, כי התכנון הוא כלי אחד בין רבים, והוא איננו פתרון קסם לכלל הבעיות. כמו שאנו חווים, מהפכת התכנון לא בהכרח שיפרה באופן מהותי את תפקודו של המגזר הציבורי בישראל, ויש שיטענו שהיא אף פגעה באפקטיביות שלו בקידום האינטרסים הלאומיים.
8. אפקטיביות ולא יעילות
"כלל שמיני נוגע לתקציב עצמו. התכנון אינו, לדעתי, שיטה לחסוך כסף באופן מסודר. התכנון הוא שיטה להוציא כסף באופן מסודר, עקרוני ובעל מנוף."
אחת ממטרות התכנון האסטרטגי, כמתודה שנגזרה מרעיונות הניהול המדעי של טיילור, הייתה יעילות ארגונית בטווח נרחב. אם הכל יהיה מתכונן, כך סברו המתכננים, נוכל להיות יעילים יותר בשימוש במשאבים. אולם גם אם התכנון נדרש כדי לא לחרוג מסך המשאבים, האסטרטגיה נדרשת לעסוק ביעדים, בכיוונים, ובוודאי שלא ביעילות משאבית גרידא.
9. עיצוב מחייב קבוצה ושיתוף
"התכנון חייב להיות מושתת – וזה יהיה לכלל תשיעי – על עבודת צוות… דרושה עבודת צוות מפני שהתכנון עוסק בנושאים שהם מגוונים כמו החיים עצמם… התכנון נוגע בהכרח בעניינים רבים ומסובכים ועליו לשאוף לראות, להאזין, ולהבין, הבנה מקיפה ועמוקה ככל האפשר. ודבר זה לא ייתכן בלי קבוצה רבגונית העובדת עבודת-צוות."
עיצוב כמעט ולא יכול להתקיים ללא שיחה וללא קבוצת למידה מעורבת הנושאת יחד את האתגרים האסטרטגיים. בתפיסה המקובלת עבודת הצוות מתקיימת ברמת עבודת המטה, ואילו בקרב מקבלי ההחלטות קיימת בדידות מזהרת. הגישה העיצובית מציפה את החיוניות של החשיבה המשותפת דווקא ברמה הבכירה ביותר. הקבוצה מביאה לחדר נקודות מבט שונות, כאשר הקולות השונים משקפים את המתחים במערכת (ראו כלל 11.). הקולות האלו נדרשים מאחר והעיצוב האסטרטגי מחייב צורת דיון שונה מדיון הערכת המצב או קבלת ההחלטות השגור. בלשונו של פרס, התהליך הקבוצתי נדרש כדי "לראות, להאזין, ולהבין".
10. אסטרטגיה נולדת בחדרים סגורים אך מחייבת השתתפות ציבורית
"אף כי התכנון נולד בחממה סגורה ובאווירה מתאימה, נועד לו גם תפקיד פומבי וחברתי. ונציין זאת ככלל עשירי והוא הניסיון להעניק לעם שלם רגש של התקדמות, הרגשה של ייעוד וטעם. התכנון, בניגוד לבחירות אינו אקט חד-פעמי של הצבעה כי אם תהליך של השתתפות הציבור בעיצוב פני עתידו. בחברה שאין בה תכנון יש לחץ רק של אינטרסים ואינטרסנטים חולפים וחזקים."
אסטרטגיה נולדת בחממה סגורה. זה נכון. כיום יש אנשים וחברות שטוענות שאפשר להחליף את האסטרטגיה בתהליכי שיתוף ציבור או במיקור חוץ לחברות יעוץ או – במקרה היותר סביר – בהאצלה לאגפי אסטרטגיה ותכנון. מי שטוען כך לא עצר לבחון את השאלה האסטרטגית לעומקה, ולמעשה מחיל על האסטרטגיה הנחות מעולם התכנון. החממה הסגורה של האסטרטגיה מחייבת שבעלי הסמכות בעצמם (בממשלה – שרים, מנכ"לי משרדים, בעסקים – מנכ"לים, מנהלי יחידות עסקיות) יובילו את העיצוב. פרס כמעט לא מתעכב על הנחה זו, כי נראה לו מופרך לטעון אחרת. יחד עם זאת, הוא כן מדייק שלמרות שהאסטרטגיה מתגבשת בחדרי חדרים, היא אמורה לייצר היגיון ומשמעות להמונים, בין אם כשותפים של ממש בהובלת התהליכים, ובין אם כמוטבים רחוקים של האסטרטגיה. כלומר האסטרטגיה אינה רק מבט מקצועי, מורכב ואזוטרי המתועד במצגות, מסמכים וגרפים, אלא כיוון ממשי, מהלך שנותן לרבים סיבה לפעול ותחושת שותפות עמוקה.
11. למיטיבי לכת: אסטרטגיה מבוססת על מתחים ואמצוע
בדברים של פרס יש גם כלל מספר 11. הוא לא ממספר אותו, אבל הוא כלל שלעתים קשה מאוד להאיר, והחשיבות שלו רבה בעשייה האסטרטגית:
"התכנון הוא ריכוז של כישרון ותשומת לב כדי לבחור את הברירה הטובה ביותר משורת הברירות. גם הברירה הטובה ביותר אינה משוללת חסרונות ומגרעות. מתכנן חייב לשאוף להיות הוגן בתיאור הדברים, וזהו תנאי ליכולת עמידתו… נדמה לי שאחד הדברים החסרים ביותר בישראל הוא האמצע, ההוגנות, הכישרון להסביר ולהשתכנע שלכל מטבע שני צדדים. והברירה אינה בין צדדים של המטבעות אלא בין מטבעות שלכל אחת מהן יש שני צדדים… התכנון צריך לשאוף לראייה פנוראמית, כשהוא עצמו מבין שבשלב ראשון אינו אלא מצלמה – ולא מקור חיים…"
בעוד שהתכנון חותר לאמירות מוחלטות וקונקרטיות (שוב, SMART), האסטרטגיה חיה בעולם של מתחים מובנים. התעלמות מאחד מהיבטי המציאות המורכבת היא מתכון לכשלון אסטרטגי, ועל כן יש לחתור למיפוי המורכבויות, הבנתן, והצגת הניגודיות המשלימה שבכל היבט. במערכות סבוכות, כפי שניסח בעבר ד"ר צבי לניר, הניגודיות אינה ניתנת לחלוקה, ממש כפי שמעיר פרס ביחס למטבעות בציטוט הזה. מהאסטרטג נדרשת על כן ראיה הוליסטית ("פנורמית" בלשון המאמר) כדי לייצר את הכיוון הנכון בסבך המתחים.
עיצוב תכנון ניהוג
אחת ההבחנות המרכזיות של גישת החשיבה המערכתית בניהול, מנגידה בין העיצוב, כלומר התהליך המכונן את התשתית האסטרטגית התפיסתית, לבין תהליך התכנון שנדרש להפוך את האסטרטגיה להיבטים יישומיים וקונקרטיים. ללא שלב עיצובי, החשיבה התכנונית הקונקרטית נוטה להתקבע ב'עוד מאותו הדבר', באופן שעלול להוביל לפגיעה ביכולות הביצוע, ואף לחוסר אפקטיביות ורלוונטיות לאורך זמן. התכנון עצמו הוא תשתית לניהוג, כלומר להובלה בפועל של מימוש ההבנות. ללא ניהוג וניהול רציני, שום תכנית עבודה לא תצא אל הפועל. פרס, גם אם אין לו את הטרמינולוגיה המתאימה לכך, מציב זרקור ברור על חשיבות העיצוב בעשייה התכנונית.
אפילוג – מה עושים עם זה?
לפני חודשיים התכנסנו, יחד עם שותפים מתוך משרדי הממשלה ומחוצה לה, ליום של חשיבה שנולד מתוך קושי משותף לקדם תהליכים אסטרטגיים במגזר הציבורי בישראל. המפגש הוליד תובנות רבות, ובתקווה יוליד עוד תוצרים שיבשילו לשינויי עומק ברבות השנים (עוד על כך בפוסט נפרד). המסמך של פרס נפל לידינו כפרי בשל, כי הוא מתאר את האלטרנטיבה.
למעלה מעשור מתקיימת במגזר הציבורי מהפכה בתחום התכנון והמדידה. המהפכה הזו מובלת על בסיס הנחות מגישת התכנון האסטרטגי שנולדה בשנות ה-60-70 ורבים טוענים כי אבד עליה הכלח עוד בשנות ה-70. המהלך הזה, שזכה לרוח גבית מגורמים בכירים בממשלה, ונתמך בעיתונות הכלכלית והמקצועית, הניב ללא ספק מספר רב של פירות גלויים אך גם הוליד בעיות רבות, רובן סמויות. הבעיות הללו נובעות, על פי רוב, ממיקוד מודע ומוצהר בתכנון ולא באסטרטגיה. גם האסטרטגיה, לאור ההטייה התכנונית, רחוקה פעמים רבות ממה שמתואר במסמך של פרס, והיא בעצם תכנון לטווח רחוק יותר, או מחקר עסקי על מה שקורה מחוץ לארגון ("בנצ'מרק"). בהיעדר הבנה טובה של חשיבות העיצוב, אסטרטגיה הופכת בקלות לתכנון מסדר גודל גדול יותר, ולא מצליחה לקדם את המעוף, היצירתיות והגמישות התודעתית שהיא היעד בגישה של פרס.
המהפכה התכנונית הפכה את התכנון למהלך מקצועי, כבד, מובנה, מרובה נתונים אך לרוב נטול חזון. יש מקום רב לנתונים בעשייה הציבורית, אבל אי אפשר להוביל מדיניות רק על בסיסם. הרוח היזמית והחתרנית של האסטרטגיה (וגם של פרס) חסרה לנו מאוד בניהול הציבורי בישראל בעשורים האחרונים, והתכנון לא מרפא את המחסור הזה. אבל המהפכה התכנונית, שביטאה את הרצון של הממשלה לעבור מעשיה תזזיתית בתודעה של 'מצב חירום' לעבודה מאורגנת, מתוכננת ומתואמת, יכולה וצריכה גם להיות המקפצה לקומה אסטרטגית גבוהה יותר. כדאי להתחיל את בניית הקומה הזו לא מתוך בנצ'מרק למה שנעשה בממשלות ה-OECD (הן לא בהכרח טובות מאיתנו) אלא בהתבוננות בנכסים ששכחנו שיש לנו כאן מתחת לפנס.
אודות המחבר
יפה. יפה מאוד. פוסט ראשון שאני קורא אצלכם, וחשוב ממש. נדיר לשמוע אנשים שממש חושבים.
תגובה קצת רגשנית: זה נשמע כמו דיון של עשירים.
לדעתי המרכזיות של הפרקטיקה בתוך התכנון בקרב ארגונים בגודל שאני מכיר (בינוני ומטה) נובעת ממטרות נגזרות הישרדות, ומצורת עבודה הישרדותית, הרי "אין ברירה", וזה יותר התיאור של תרבות הניהול המצויה בישראל. אי אפשר לזלזל – הכאב שבקושי ובצורך לגמור את החודש ולשלם משכורות הוא מספיק גדול כדי להיות בצדק משפיע מרכזי על תהליכי תכנון.
איך הדמיון יכול להציל את המיינסטרים של הבעיה?
הדיון כאן נראה לי צופה ממגדלי השן של ארגונים בעלי תקציבי תכנון גבוהים, ברמה ממשלתית או צבאית (אני מבין שעבור כאלה אתם יועצים), או של הוגים-ממציאים בעלי ירושות וקצבאות.
קראתי את הפוסט עד סוף כלל 6. זאת מחמת הבעיה שתיארתי. לכן אני לא ראוי להגיב עליו. בכל זאת.