כאשר אנו חושבים על חירות אנחנו רגילים לחשוב על הפכה של העבדות הטוטאלית. גם אם עבור האדם המודרני עבדות זו לא נוכחת כמציאות ממשית במאה האחרונה, הרי שהחרדה לחירות עודה שרירה וקיימת. במובנים המודרניים שלה נוסחה חרדה זו באופן מיטבי על ידי ג'ורג' אורוול בספריו הידועים חוות החיות ו-1984. אצל ארוול, המדינה מגיעה למצב שבו היא שולטת שליטה מלאה על הגוף והרוח של האדם, שליטה המגיעה לידי אבסורד בססמאות שמנחות את המדינה: "חירות היא עבדות", "בערות היא כח" ו"מלחמה היא שלום". במציאות של אורוול יש מושל ונמשל, והעבדות היא תוצר ישיר של יחסי כוחות בהירים. אורוול חיפש את דרכו לעסוק בעבדות הרוח, אבל מצא זאת רק במציאות של מערכת טוטליטארית מושלמת. החירות הזמנית ב-1984 מופיעה במקום שבו מתכנסים אנשים שאינם נשמעים לשליטת המדינה. אם תרצו – זוהי חירות במרחב.
באותן השנים בהן נכתב והתפרסם 1984, החלו לעלות רעיונות מרחיקי לכת אודות החירות. מי שנשאו את הרעיונות הללו, ונמנו על שדה השיח הפילוסופי/אנרופולוגי/סוציולוגי באירופה, דנו באפשרות של האדם לשחרר עצמו מן הכבלים בלתי נראים, אלו שמוחלים על ידי המבנה התפיסתי שלנו (מה שלימים יכונה על ידי תומאס קון "פרדיגמה") ועל ידי מבנה הכוח בחברה, שמגולם גם בהבנות שלנו אודות המציאות.
הבעיה היא איך יוצאים לחירות במציאות שבה השעבוד הוא לא גורם מובחן שניתן להמלט ממנו, כאשר העבדות היא עצם מבנה הידע שלנו? במונחים ארגוניים נוכל לשאול – כיצד נוכל לנסח רעיון אסטרטגי חדש, כאשר הנוכחי נוכח כל כך, כאשר הוא הוא המובן מאיליו? חשיבה סיסמאתית תגיד שיש להטיל ספק בכל / להטיל ספק במובן מאיליו. אלא שמי שחווה תהליך כזה יודע שאי אפשר להטיל ספק במובן מאליו עד שהוא מפסיק להיות כזה…
איגום של כמה גישות שונות לבעיה זו, יציב אותנו למול הכרח כפול ומכופל:
- בחר לצאת לחירות – עד כמה שהדבר נשמע בנאלי, מי שלא בוחר באופן אקטיבי לצאת לחירות לא יוכל להשתרר מכבלי השעבוד. ובהכרח מדובר בבחירה קשה ומורכבת, המתנגשת עם רוב מה שידענו והכרנו עד כה.
- שאל היכן אתה כבול – אנחנו נדרשים להבין את עצמנו בנקודה שבה אנחנו נמצאים כדי להבין כיצד אנו תופסים את העולם, ומתוך כך מה הם הכבלים האוחזים בנו. במידה רבה, כדי להבין את עצמנו אנחנו חייבים להיות במגע של למידה מול מי שאיננו אנחנו. לכן –
- שאל היכן אתה מצוי – אנחנו צריכים להבין את עצמנו תמיד בהקשר שבו אנחנו נמצאים, כיצד ההקשר הזה משפיע עלינו. גם כאן מתקיים יחס דו כיווני – אנו פועלים ומשפיעים על ההקשר הזה, וגם תופסים אותו באופן מסוים. בדרך הדו כיוונית הזו אנחנו יכולים לבסוף לייצר חשיבה ביקורתית ביחס למיצוב שלנו בסביבה.
- שאל מאין באת – אנחנו תמיד תוצר של מה שהיינו, ומי שהיה כאן לפני שהיינו. להבין את ההווה כחלק מסיפור מאפשר לנו להבין אותו. לכן, היכולת לחקור את העבר באופן פעיל, כלומר – מהסוף לאחור, בחתירה להבין את שורשי המצב הנוכחי – היא כלי משמעותי מאוד בפריצת המובן מאיליו. חקירה זו קרויה בעולם החשיבה המערכתית גנאולוגיה. אופן החשיבה הזה עוזר לנו להבין מדוע הפתרון של אתמול הוא מהות הבעיות שלנו בהווה.
- שאל מה ייחודי ברגע זה – במה רגע זה שונה מכל מה שהיה עד כה. השפה המערכתית מכנה זאת כשאלת ההתהוות. הייחודי הוא ההזדמנות לפרוץ את חומות המצב הקיים ולקדם מציאות חדשה.
- דבר על כך, באופן שיטתי, עם חבורת השותפים שלך – קשה להפריז בכוחה של קבוצת הלמידה ביכולת לפרוץ את המוסכמות שלה עצמה.
- שאל להיכן אתה הולך: חשוב על העתיד כעל פוטנציאל – אחת הבעיות בחשיבה שלנו אודות העתיד נעוצה בכך שאנחנו סוברים שניתן להעריך מה יהיה בעתיד. בדרך זו אנחנו גם לרוב כושלים בהבנת העתיד, וגם נכשלים בשימוש האפשרי בעתיד כמקפצה. החשיבה על העתיד כעל מיצוי של פוטנציאלים שקיימים כבר היום לא חותר לשאלה "איך בדיוק יראה העתיד", אלא מה יכול להרכיב אותו.
- שאל – היכולת שלנו להוסיף ולשאול, שאלות יסודיות ועמוקות, מצויה בליבת היכולת שלנו לנוע הלאה מן המובן מאיליו.
הספר TAZ אשר פורסם בסוף שנות ה-80 מבקש בכל מאודו את החירות בעולם המודרני של סוף המאה ה-20. הוא כבר איננו מוטרד מבעיותיו של אורוול, הוא מוטרד מכך שאין בעולם מרחב בו מתקיימת חירות – אין מקום שבו לא ניכרת השפעה של מדינה או של תאגיד רב-לאומי. כנגד מציאות זו, הספר מציע חירות המבוססת על על מרחבים זמניים של התקוממות. TAZ רואה לנגד עיניו את הפוטנציאל של חיבור מחשב למחשב (מה שלימים יהיה האינטרנט) וטוען שנפתח בפנינו מרחב חירות רחב מאוד, כל עוד נכיר בו שהוא זמני. בשל כך הוא טובע את ראשי התיבות של הספר: Temporary Autonomous Zone, איזור אוטונומי ארעי.
באופן ביקורתי ומפוקח מנסח TAZ את בעיית החירות שלו כך:
האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד ולו לרגע אחד על פיסת אדמה שרק חופש שולט בה? האם אנו מצטמצמים לכדי נוסטלגיה לעבר או נוסטלגיה לעתיד? האם עלינו להמתין עד שהעולם כולו ישוחרר משליטה פוליטית אף לפני שאחד מאיתנו יוכל לטעון שהוא יודע מהו חופש?
במידה רבה, לאורו של אורוול, אך עם הבנת העובדה שהחירות נשללת ממנו גם במרחב הלא טוטליטרי, מבקשי החופש מוצאים עצמם במבוי סתום. גם השאיפה המודרנית למהפכה הכזיבה (כי כל המהפכות הובילו בפועל לחזרה למצב היעדר החירות), אך היא מגלה לנו נקודת אור:
ההיסטוריה אומרת שמהפכה מגיעה ל"קביעות" או לפחות למשך, בעוד שההתקוממות היא "זמנית". במובן זה, התקוממות היא כמו "חווית שיא" בניגוד לתודעה וחוויה רגילות. בדומה לפסטיבלים, התקוממויות אינן יכולות להתרחש כל יום – אחרת הן לא היו "בלתי רגילות". אך רגעים אינטנסיביים כאלה מעניקים תורה ומשמעות לחיים בכללותם. השאמאן חוזר – אינך יכול להישאר על הגג לנצח – אך הדברים השתנו, התרחשו מפנים והתמזגויות – נוצר שינוי.
השמאן, מי שיכול לראות לרגע את העולם בזווית אחרת לגמרי, מצוי שם תמיד באופן זמני, כמו ההתקוממות. ה-TAZ שמהלל הספר, הוא במידה רבה התקוממות, ספונטנית, שבה אנשים נפגשים לרגע, פורצים את גבולות הידוע, ואז נעלמים עד להופעת ה-TAZ הבא. המטרה של אלו החיים בעולם ה-TAZ היא לייצר תשתית להופעה של TAZים בחיינו.
*
הרעיון של ליל הסדר מבטא במידה רבה גישה דומה:
- הוא מתחיל מהכאן ועכשיו, מהשעבוד הנוכחי (השתא עבדי). הוא מכריח אותנו להכיר בשעבוד הקיים, לחקור אותו, להתוודע אליו, ומתוך כך גם לרצות להשתחרר ממנו.
- הוא מכיר בכך שהבנת ההווה מתחילה בעבר ולכן הוא פותח בגנות ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו").
- הוא מכיר בכך שהחירות מתממשת בחתירה למשהו גדול יותר שאיננו מובן ומוכר, ולכן הוא מסיים בפוטנציאל (האפיקומן הוא הרגע של חיבור בין דור ההורים לדור הילדים).
- הוא מקדש את השאלה – אם אנחנו נדרשים ללמד דבר אחד מדובר ביכולת לשאול ולהקשות.
- הוא מקדש את השאלה מה נשתנה, כלומר – יכולת להבין אחרת את הרגע כשונה מכל הרגעים, היא היא שאלת ההתהוות.
- הוא מקדש את רעיון החבורה הלומדת – המשתה המשותף של החבורה מצוי בלב של ליל הסדר.
אך מעבר להיבטים הממוקדים הללו, מעל כל ליל הסדר שורה ההבנה שהחירות היא רגעית. שלא כמו השיר השגור, הסדר איננו אומר 'עבדים היינו, עתה בני חורין'. ממש להפך – לשון ההגדה המקורי הוא "לשנה הבאה בני חורין". החירות, במובן זה, היא דבר שלעולם איננו מתקיים, בוודאי שלא בדמיון הכוללני שלה. רק מי שמבין שאינו בן חורין, ומוכן להקשות על כך, זוכה בחטף לרגעי החירות הללו, שהם אמנם קצרים וזמניים אבל בכוחם לשנות את מסלול החיים. עד ל-TAZ הבא.
*
כי עיקר עניין ליל הסדר הוא החירות, והחירות אינו נמצא כי אם בעתיד, כמו שכתוב בהגדה "לשנה הבאה בני חורין", והילדים הם בחינת העתיד ממש, כי הם העתיד. ועל כן הילדים חוטפין האפיקומן שנאכל על חצות, שידוע שהוא כחוט השערה המחבר בין עבר ועתיד. באותה שעה בא אליהו שעליו נאמר "משיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
אודות המחבר
5 תגובות
ברוח הקושיות:
האם קבוצה היא פורמט המעודד יציאה מפרדיגמה או המקבע פרדיגמות?
או במילים אחרות: מהם התנאים הנדרשים מקבוצה כדי שתהפוך לכזו שפורצת את גבולות הפרדיגמה?
-
יותם החשיבה המערבית אכן נוטה לזהות קונפורמיזם עם קבוצה וחדשנות עם חשיבה אישית. בהקשר הזה נטבע בשנות ה-50 המושג חשיבת יחד (Groupthink), וקיימת מערכת סימבולית שלמה שמאדירה את הפרט החדשני על פני הקשר של קבוצה חדשנית (ודי אם נחשוב על האנימציה הרווחת של האדם שחושב ואז קופצת לה נורה, דימוי שהגיע לכאורה מפועלו של אדיסון).
לזיהוי הזה היסטוריה ארוכה מאוד, לפחות מאז שבני אתונה החליטו להוציא להורג את סוקרטס בעוון קלקול הנוער. קשה לסתור את הזיהוי הזה, אבל יש להעמיד כנגדו תבנית אחרת, משלימה ומחויבת.
רוב פריצות הדרך התפיסתיות המשמעותיות מתרחשות בתוך הקשר של חבורה לומדת. אי אפשר לנתק את איינשטיין מחבורת 'אקדמיה אולימפיה' עמה למד, כמו שאי אפשר לנתק את יצירת רעיון המערכה העמוקה מחבורת הגנרלים שפעלה ברוסיה בשנות ה-20-30 של המאה ה-20. בעולם היהודי יש לדבר ביטויים רבים, אולי המובהק שבהם הוא התיאור של החכמים הישובים בגורן (ה"אידרא") בספר הזוהר.
הנקודה הקריטית על כן היא להבחין בין חשיבת היחד המובילה לשלם הקטן מסכום חלקיו, לבין קבוצת לומדת ההופכת מגבר ומעצים של יכולות הקבוצה. לדבר יש היבטים רבים ושונים, היבט אחד שראוי לציין נמצא ביכולת של השותפים בקבוצה לומר דברים חדשים, כאלה שגם הם עצמם עוד לא יודעים. במקורות היהודיים מתואר הדיבור "שלא שמעתו אוזן אדם מעולם", כזה ש"ליבא לפומא לא גליה" – הלב (עדיין) לא מגלה לפה. הקבוצה במציאות כזו היא חבורה שחושבת במשותף, כך שאחד השותפים מתחיל ואחר ממשיך אותו וכן הלאה. מצב זה, בניגוד לחשיבת היחד שבה כל אחד יודע מראש מה הוא רוצה לומר, מאפשר להגיע להבנות מרחיקות לכת מאוד, כאלו שמסוגלות לפרוץ פרדיגמה קיימת ולהתחיל לטוות פרדיגמה חדשה.
נהנתי יותם. אוסף רעיונות וחיבורים מענינים. אני חושבת שהחירות מתחברת לי למימד נוסף החירות לבחור כאן ועכשיו… חג שמח. מקסים
ממש מרתק בעיני. כמה התייחסויות:
א. חושבת שהרשת, במידה רבה, כן מייצרת פלטפורמה ליציאה מעבדות, במובן הזה שהיא נדחפת ודוחפת לנו רעיונות חדשים ותפיסות מאתגרות כל זמן, במובן הזה – היא מאפשרת , למי שרוצה, את מרחב הטלת הספק המיוחל.
ב. מי שלא רוצה – ישתמש גם ברשת באופן שבו הוא חי את חייו. בחיפוש אישושים לתפיסותיו.
ג. מסכימה עם רוב מה שכתבת. לגבי עניין הקבוצה כמייצרת פוטנציאל לחירות – הוא נכון, מעצם פתיחת המרחב הרעיוני. עם זאת, בחווייה שלי, מרחב החירות הפוטנציאלי נפתח פעמים רבות ע"י השוליים בקבוצה/בחברה. ע"י מי שנתפס כחיצוני . ומעלה הדחקות, כעסים ופחדים – עד שלפעמים מתהווה שינוי. לפעמים.
ד.לגבי פסח וליל הסדר – הוא מביא איתו אמביוולנטיות, לדעתי. הוא מביא את הפוטנציאל לשאילת שאלות, ובחינה של המצב הנוכחי. אבל יחד עם זה הוא מביא איתו את פוטנציאל קידוש הזכרון והמסורת , לפעמים גם קידוש הטכני. כדי לעשות בו שימוש נכון – חייבת להתקיים אקטיביות חשיבתית בשימוש שלנו בו. בליל הסדר שלנו שאלנו את עצמנו, וענינו , כל אחד בקול רם לפני האחרים – על מקום אחד שבו היינו רוצים להוציא את עצמנו מעבדות לחירות בשנה הקרובה. מה שאני רוצה להגיד הוא שכדי שהפוטנציאל יתממש – חייבת להיות בחירה אקטיבית.