אני מניח שמי שעוקב כאן כבר ראה את התרשים הזה לא פעם ולא פעמים. צבי לניר הציב אותו כשהוא ביקש לתאר איך הפתעות בסיסיות באות לעולם. כלומר – איך מערכות עוברות ממצב של רלוונטיות, שהיא קשר סביר המציאות ותפיסת המציאות למצב של פער רלוונטיות – חוסר תאימות עמוק בין התפיסה והמציאות. הרבה פעמים עסקנו כאן במגנון הכחשה שהוא התגובה ההרסנית להפתעה הבסיסית – הנטיה שלנו להגיד שבעצם האירוע לא מגלה פער עמוק בתפיסת המציאות שלנו. שאם רק היינו מקפידים יותר על הנהלים, שאם היינו משתמשים בכלים שהיו לנו קודם הכל היה מסתדר.
לטובת ההדגמה – כשברק רביד כותב על 8200 ש״הניסוי נכשל. מפקד היחידה הבא צריך להיות אדם שגדל ביחידה ובעיקר בב"ר״ אז הוא מחזיק חזק מאוד בהכחשה וטוען שאם רק היו מחזיקים במורשת המפוארת של 8200 הכל היה מסתדר על הצד הטוב ביותר. זו אמנם עמדה שעוזרת למערכות לעמוד בחזרה על הרגלים לאחר זעזוע אבל לא עמדה שמסייעת ללמוד ולהשתנות, ואנחנו הרי חייבים שינוי.
כחלק ממנגנון ההכחשה השיח הציבורי בישראל עוסק באופן אובססיבי בהתרחשויות של השעות שלפני ה-7.10. כולם כבר יודעים הכל על כרטיסי הסים שנדלקו ברצועה בשעות שלפני המתקפה. אבל השעות לפנות בוקר המלחמה הן לבטח לא פרק זמן שבו ניתן היה לבחון מחדש את האסטרטגיה של ישראל מול עזה. ספק אם ניתן היה לפעול באופן שונה מהותית עם התראה קצרה כל כך. כדי להבין מה קרה לנו ואיך זה קרה לנו ראוי לדון בתקופת האינקובציה ולא ברגעי ההפתעה.
אנחנו נוטים להפוך את הדיון בהפתעה לסוגיה מודיעינית, כלומר מידעית (מה קלטנו, מה ידענו). הבנת מקורות ההפתעה הבסיסית מחייבת אותנו להסתכל לא על המידע אלא על פער התפיסה שלנו, ולכן ראוי לבחון מה חשבנו. אחד ההיבטים המבחינים בין הפתעה מצבית, כזו המתחוללת בשל מחסור במידע, והפתעה בסיסית הנובעת מפער תפיסתי נוגע בשאלה האם יש ערך לדון בשאלה ׳למה הופתענו׳ ולא רק ׳איך הופתענו׳. תחקור של השאלה ׳איך הופתענו׳ אומנם חיוני כדי למנוע הישנות של הפתעות מצביות אך אין לו שום ערך להתמודדות עם האירוע שכבר קרה. לעומת זאת, ההפתעה הבסיסית היא כמעט תמיד אירוע מתמשך והלמידה של ההבנות שלנו והדרך אל ההפתעה מסייעת לנו להתמודד עם האירוע עצמו.
הדרך אל ה-7.10
ברעש התקופה הנוכחית קשה להבחין בכך שעברו בדיוק שלוש שנים מאז צבר האירועים שזכה בישראל לכינוי ״שומר החומות״. היזכרות באירועים האלו צריך לסייע לדון מחדש בשלב האינקובציה – התקופה שבה פער הרלוונטיות מתרחב בלי ששמנו לב אליו. אחת ההערות של לניר היא שלפני ההפתעה הבסיסית אנחנו כמעט תמיד חווים אירועים מקדימים שלימים יפורשו כחלק מהדרך אל ההפתעה אבל מפרשים אותם בהמשך למה שחשבנו בעבר. למשל לפני מלחמת יום הכיפורים ישראל חוותה הרבה ממרכיבי המלחמה במסגרת מלחמת ההתשה, כולל את ההיבטים שאחר כך תוארו כ׳מפתיעים׳, הן ברמה הטקטית (טילי הנ״מ והסאגרים) והן ברמה האסטרטגית (מלחמה מוגבלת לקידום הישגים אסטרטגיים-מדיניים). את כשלון הניסיון המצרי במלחמת ההתשה ישראל פירשה כהמשך של מלחמת ששת הימים: מצרים שוב נוכחה לדעת כי לא תוכל להשיג את יעדיה מול ישראל בזירה הצבאית. המצרים, לעומת זאת, הבינו מתוך ההתנסויות הללו דברים שונים לגמרי שיהיו לימים קוביות הלגו שירכיבו את מלחמת יום כיפור.
באותו אופן ראוי לנו לשאול מה היו האירועים המקדימים להפתעה של ה-7.10. לטעמי תקופת האינקובציה שלנו מתחילה כבר ב-2006 עם החטיפה של גלעד שליט וההבנה שעזה היא מרחב שעתיד להמשיך לאתגר את ישראל גם לאחר ההתנתקות. השתלטות החמאס על הרצועה ב-2007 הכניסה את ישראל למבוכה. במעלה השנים ישראל למדה להדחיק ולחיות עם המבוכה הזו. מאותו רגע ישראל נמצאת במציאות של פער רלוונטיות הולך ומעמיק בעזה. הפשיטות שקיים חמאס בשטח ישראל במהלך צוק איתן, על בסיס מנהרות התקפיות חוצות, היו לוודאי אירוע מקדים כזה. ישראל הופתעה אך סיפרה לעצמה שהיא פתרה את האירוע בעזרת הטכנולוגיות של המכשול התת קרקעי. היא כינתה את המכשול, ממעמקי תת-המודע האסטרטגי שלנו ״שעון חול״ כאילו מתוך הכרה בזמניות שלו. חמאס לעומת זאת קיבל תיאבון מהאפשרויות החדשות שנפתחו בפניו.
המנהרות היו מרכיב טקטי בהפתעה. המיקוד בשומר החומות חיוני כדי להבין את ההתוות האסטרטגית שפיספסנו. מבחינת חמאס האירוע היה איתות וסימן מכווין לקראת התוכנית הגדולה. ניסוי כלים. כך התבטא סינוואר עם שוך הלחימה אז:
על האויב ועל העולם לדעת שזו רק הייתה חזרה גנרלית – תמרון קטן, שמראה מה יכול להיות אם ישראל תנסה שוב לפגוע באל-אקצא.
מבחינת רוב הצמרת הביטחונית בישראל לעומת זאת, האירוע היה הזדמנות נוספת לתקף את הרלוונטיות של תפיסת הסבבים. הירי לבירת ישראל שתפס את אזרחי ישראל בהפתעה היה ניסוי כלים משמעותי של תפיסת המלחמה ביוזמה והפתעה שהחלה להתגבש בזרוע הצבאית בחמאס. בנוסף חמאס השתכנעה ביכולתה לקשור בין הזירות – להצית את הזירה הפנימית בישראל ולאתגר אותה בטחונית מן החוץ. היא החלה להגות בכך שהיא יכולה באופן הזה, למרות חולשתה הצבאית, להביא לקריסתה של ישראל. ההצלחות הטקטיות שהיו לישראל במבצע סימאו לחלוטין את עינינו מהלמידה האסטרטגית שיכולנו להפיק. אפשר לראות את זה בהצהרות הבכירים הישראליים על הצלחתו הרבה של המבצע:
המציאות הביטחונית משתנה ללא הרף, ורק לאחרונה קיבלנו תזכורת לחוסר היציבות ולקצב השינויים המאפיינים את המזרח התיכון. חמאס הפר את השקט וירה על בירת ישראל. הוא אמנם נקט בצעד הראשון, אך שעות לאחר מכן כבר הסתבר לו שטעה. צה"ל נטל את היוזמה והפתיע את האויב פעם אחר פעם בסדרת מהלומות שהוציאו אותו משיווי המשקל ושללו ממנו יכולות ונכסים משמעותיים.
אליאור לוי, סינוואר הצטלם על כורסה בלשכה ההרוסה, חמאס ערך מצעד ראווה, Ynet
המבצע, לפי הבכירים, נוצל כדי ללמוד ולהשתפר:
"הישגנו הישג גדול, מהותי לשנים. ויש אינספור לקחים שאני באופן אישי רשמתי לעצמי, ושצה"ל רשם לעצמו. אין מישהו יותר ביקורתי עלינו מעצמנו, אנחנו קורעים את עצמנו. עוד פעם ועוד פעם. עשינו הישג גדול ועשינו אינספור טעויות. אבל נתקן את הטעויות, כדי להגיע להשיג עוד יותר גדול. הרגנו את המהנדסים והמפתחים, הרגנו את המחליפים שלהם והרגנו את המחליפים של המחליפים".
אמיר בוחבוט, כך חוסלה צמרת המהנדסים של חמאס ב"שומר החומות": "הם נקברו", וואלה
ועוד הוסיפו:
אנחנו חייבים להישאר ביקורתיים כלפי עצמנו, להישאר צנועים ולנהל תהליך למידה ושיפור של כל מה שצריך שיפור, שינוי והתאמה. במקום שהיינו טובים אנחנו רוצים להיות טובים מאוד, במקום שהיינו טובים מאוד אנחנו רוצים להיות מצויינים
אתר צה״ל
ההצטיינות היא חברתו הטובה ביותר של פער הרלוונטיות
דבר אחד שכמעט ולא נמצא בדיבור הפתוח של בכירי צה״ל אחרי שומר החומות היא פריצת המהומות בקרב ערביי ישראל על רקע אירועי שומר החומות. בעיני חמאס זה היה ההישג הגדול ביותר שלו במערכה, בעוד שבמערכת הביטחון זו נתפסה סוגיה שולית. מי שכן רואיין לגביה היו אנשי המשטרה. בראיונות הם התבטאו באופן שדומה מאוד לתפיסת ההכלה הביטחונית מול חמאס. קהילות שניסו להתארגן להגנה תויגו כמפירות חוק, המדינה, כך לפי המשטרה, היא זו שצריכה ויכולה לדאוג בלעדית לבטחון האזרחים. כתבתי על זה בעבר כאן.
המדינה שמנעה את ההתארגנות הקהילתית היא זו שגם פירקה באופן שיטתי את היכולת של הישובים בספר להגן על עצמם על בסיס כיתות הכוננות. ההנחה של צה״ל היתה, כפי שהתבטא מפקד האוגדה בפני התושבים שבועות לפני המלחמה שהתושבים הם ״האנשים הכי מוגנים בעולם״. ההנחה היתה שתשלובת המודיעין והמכשול בלתי מנוצחת. הגישה היתה שאם הגענו למצב שבו הישובים נדרשים להגן על עצמם הרי שצה״ל נכשל כישלון קולוסלי, ומאחר וצה״ל לא יכול להכשל, לפחות לא באופן קולוסלי, הרי שאין צורך לשמר את יכולת ההגנה הזו. צה״ל על כל יכולותיו ותחכומו אינו זקוק לכיתות כוננות מיליציוניות בישובים.
המציאות שהתגלתה ב-7.10 הפוכה לגמרי. כיתות הכוננות עמדו בחלקן במשך שעות מול עשרות ומאות מחבלים ללא סיוע של הצבא. אם הצבא היה מחזק את יכולת ההגנה האישית והקהילתית חמאס לא היה מצליח להשיג הישגים נרחבים כל כך. מה שעמד למבחן, ונכשל, היא התפיסה של אחריות המדינה ושל יכולתה לממש את אחריותה בעת משבר. התפיסה הליברלית שהתבססה בעשורים האחרונים סוברת שמול אירועי קיצון – ביטחוניים, אקלימיים, גאולוגיים – המדינה צריכה להיות קו ההגנה הראשון. אבל אף מדינה לא הצליחה בכך, לא בפוקושימה ולא בהוריקן של קתרינה. מי שחי על סיפו של הר הגעש צריך לדעת להגן על עצמו ולא רק לסמוך על המדינה שתבוא לעזרתו.
אפילוג
במאי 2021, בעקבות אירוע שומר החומות, מפרסם האלוף אהרון חליוה מאמר הקורא לבניית יכולת של משמר לאומי שתאפשר מענה לאתגרי הפנים בישראל ואלה עיקריו:
לאור מגמת הצערת מערך המילואים ניתן למצות באופן מיטבי את כוח האדם של לוחמים בשלהי שנות ה־30 לחייהם לשירות מילואים משמעותי שיענה על צורך חיוני של המדינה… מדובר, כאמור, בכוח אדם איכותי, מיומן המבקש לתרום ולהגן על מדינת ישראל, וניתן בקלות לרתום אותו לכך. חשוב מכך, אלה לוחמים ומפקדים מנוסים ובוגרים, מה שצפוי להוות יתרון חשוב במפגש עם אתגרי ביטחון־פנים המחייבים איזון בין נחישות משימתית לשיקול דעת בוגר. ניתן להסב כוח זה, בהכשרת יסוד קצרה שתקנה לאנשיו יכולות ואוריינטציה לביטחון־פנים, ולהסתפק בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק. ארגון כזה יספק למדינה כוח התערבות גדול, זמין, גמיש ומהיר תגובה מצד אחד, ומודל קיום בר־קיימא מצד שני.
למידה נוספת בעקבות "שומר החומות": דרוש משמר לאומי, אלוף אהרון חליוה וסרן במיל׳ גל פרל-פינקל
[…]
לתפיסתנו, מדינת ישראל חייבת לבצע רה־ארגון שייתן בידה, בדומה למלחמת העצמאות כוח לטיפול באיומי פנים, ויאפשר מיקוד מאמץ הגנתי והתקפי, באוויר, בים וביבשה כלפי האיום החיצוני, במעגל הראשון או במעגלים נוספים.
לצערנו מדינת ישראל והעומדים בראשה לא נרתמו לקדם את המענה הזה. הבודדים שנעו דרומה בבוקר ה-7.10 עשו זאת על דעתם וברובם ללא כל מסגרת מארגנת. רבים אחרים שהיו יכולים לנוע נותרו חסרי כל יכולת ממשית בהיעדר נגישות לציוד לחימה בסיסי.
הפתעות בסיסיות הן תופעה שכמעט ולא ניתן למנוע במובן המודיעיני מאחר שבוחן המציאות שלנו מבוסס על תפיסת המציאות ולא על נתונים כפי שהיינו רוצים להאמין. אבל ניתן בהחלט להיערך לעולם שלהפתעות בסיסיות, כלומר למציאות של אי וודאות בסיסית. ההיערכות הזו מחייבת יותר גמישות, יותר יתירות, פחות הסתמכות על פתרונות שמתאימים רק למתארים ספיציפיים ויותר הסתמכות על יכולות גנריות שניתן להתאים למציאות המפתיעה. שומר החומות היתה הזדמנות אדירה כזו שהוחמצה. הבנת אי הוודאות הפנימית היתה יכולה לאפשר לנו לבנות כח תגובה רלוונטי שקיומו בבוקר ה-7.10 היתה לכל הפחות מצמצמת את המחיר הנורא ששילמנו.
אודות המחבר
