מילים וכאוס
מילים של טעם הן דבר חסר ערך למציאות כאוטית. כאוס מחפש מעשים. רק אחריהן מגיעה ההבנה. אנשי כיתת הכוננות בישובים היו בפרוץ המערכה כנראה חשובים יותר מכל הגנרלים יחד. כנראה שעל גבורתם נשמע עוד זמן רב אם בכלל, חלקם לצערנו הרב לא איתנו יותר.
מילים חסרות ערך לכאוס, בייחוד מילים שמנסות לעזור לנו להבין. אבל דברים של נחישות ועוצמה יכולים לעזור. איפה מי שיאמר אותן? דומה כי כל האוחזים בהגה נשתתקו בהלם. לנתניהו לקח 16 שעות כדי לזרוק כמה עצמות חסרות ערך. את הפיקוד הצבאי פרט לדובר צה״ל האמיץ עוד לא שמענו. ההודעה המפורסמת ברדיו של גולדה, זו שזכתה לקיתונות של ביקורת, ניתנה 4 שעות מפרוץ הקרבות. היא עזרה להחזיר את המערכת לשליטה . דבריו של צ׳רצ׳יל – שבריטניה תלחם בחופים, בימים, עד הסוף – היו המנוע ללחימה העיקשת של בריטניה ובעלות הברית כולן במלחמה. אנא דברו כבר – אפילו דברים של הבל, של שקר רק תגידו משהו!
המערכת הישראלית תחזור לתפקוד. אבל כל דקה שלוקח לה להתעשת היא דקה של אסון. מילים ומעשים עוזרים לנו להרים את עצמנו מתוך היאוש. במלחמת יום הכיפורים יוצא בני פלד, מפקד חיל האוויר, לתקיפת התאבדות על הגשרים בתעלה. המטרה היא לא הגשרים אלא התפקוד שלנו:
אם אני אוכל להגיד להם (לבור הפיקוד) שהגשרים החבר'ה האלה (במקום אחר מכנה אותם "מרתף השואה"), זה שאנחנו צריכים להשמיד את כל הגשרים בתעלה בכל מחיר… זה הדבר הקריטי. אם אני יכול להודיע להם שאין גשרים בתעלה אז הם יתעודדו קצת, הם יהיו מוכנים אז להתקפת-נגד…'.
המערכת האזרחית הישראלית מתגלה כרגע בגדולתה. אבל כדי לנצח צריך לנתב את העוצמה הזו לכיוון רלוונטי.
ההפתעה הבסיסית
כשחווים הפתעה בסיסית, כזו ששומטת את כל מה שאנחנו יודעים על העולם אנחנו בורחים אל המוכר והידוע. למה לא היתה התרעה. איפה צה״ל היה. רבים משווים את האירוע ליום כיפור. זה כמו יום כיפור הם אומרים. העובדה היא שכנראה המצב כרגע גרוע בהרבה מיום כיפור. בין התעלה לבין הישוב הישראלי הראשון עמדו 250 ק״מ. צה״ל עמד במשימתו במלחמת יום כיפור, גם אם במחיר דמים קשה מנשוא. העובדה שצה״ל לא ניצל את מאות הקילומטרים הללו היא אשמתנו בלבד. בין רמה״ג לטבריה עשרות קילומטרים. ישובי רמה״ג, הצעירים והקטנים התפנו בבוקר החג. מאז מלחמת העצמאות לא נלחמנו כך בערים, בישובים, בכפרים. ההשוואה ליום כיפור מנחמת – כבר היינו בסרט הזה, ונצא ממנו כמו שיצאנו אז. אבל מעבר לנחמה אנחנו צריכים תפיסה אסטרטגית חדשה כי מה שעבד ב-73 לא בהכרח יעבוד ב-2023.
מרחב ההכחשה
מה שאנחנו נוהגים לא לעשות זה ללמוד מהפתעות בסיסיות. כן – בוודאי מישהו יעוף. אולי בצדק. אבל כדאי לשאול מה לא עבד, כי ההפתעה הבסיסית היא של כולנו לא רק של הבכירים. וכאן, לצערנו, לא למדנו דבר ממלחמת יום כיפור. אלו רק נקודות ספורות מתוך אי הלמידה שלנו:
- לא למדנו שהתרעה אסטרטגית היא דבר שאי אפשר לסמוך עליו, שאי אפשר לתת בידיו את היקר לנו מכל.
- לא למדנו שהרתעה היא דבר שברירי מאוד, וכזה שעצם שבירתו מספק הצלחה. שההתהדרות בו מכרסמת בו עצמו.
- לא למדנו שהעליונות הטכנולוגית שלנו היא לא ערובה לעליונות בשדה הקרב. שלכל פתרון יש מענה, לעתים מענים פשוטים וזולים מאוד. שאי אפשר לשים את מבטחנו בטכנולוגיה לבדה, מחוכמת ככל שתהיה. שוב, בסוף חיילים פשוטים הם אלו שעדיין מכריעים גורל מערכות.
- לא למדנו שאם יש קו מגע, כזה שמצד אחד אנחנו ומצד שני היריב, ובין לבין אין שום מרחב התארגנות משמעותי – שקו כזה לעולם ייפרץ, מתישהו הוא יפרץ.
ובטחנו בעליונות – טכנולוגית, מבנית-תפקודית, אנושית (כן, בסדר הזה) – שלנו, ובזנו לנחיתות של היריב, והופתענו – לא כי הזמן והמקום לא היו ידועים לנו – אלא כי העליונות המדומיינת קרסה ואיתה כל מה שאנחנו חושבים על המציאות.
אפילוג שהוא פרולוג
לפני החג התחלתי לכתוב, במלאת 50 שנים, מאמר על האופן שבו הטראומה של 73 עיצבה את התרבות האסטרטגית הישראלית. המאמר הזה לא הושלם וספק אם יושלם אי פעם ובחרתי לפרסם אותו בצורה החלקית שלו כאן. דומה כי אירועי השעה יושבים על כל מה שלא למדנו מהמערכה. ישראל לא הצליחה להקים לעצמה מאז עמוד שדרה אסטרטגי ראוי. אבל אסונות בסדר הגודל שאנחנו חווים מטלטלים את התודעה ומייצרים צורות חשיבה חדשות על המציאות. התפקיד שלנו הוא לנצח במערכה אבל גם לנצח במערכה התודעתית הפנימית באופן שתאפשר למדינת ישראל להתחזק ולהתמודד עם האתגרים שלה טוב יותר בחמישים השנים שיבואו עלינו. זה בידיים ובמילים של כולנו.
אודות המחבר
