פוסט זה החל להכתב לפני שלושה שבועות ולא סיימנו אותו. לנוכח האירועים בחרנו לפרסם אותו במצבו הלא גמור. מי ייתן ונשלים אותו בעזרת אסטרטגיה ישראלית חדשה ורלוונטית שתעלה מתוך האסון שאנחנו נמצאים בו.
אין אירוע היסטורי שזוכה בישראל לעיסוק אינטנסיבי כל כך כמו מלחמת יום הכיפורים. אנחנו מצויים לקראת סופו של גל העיסוק הנוכחי במלחמה שהוא התקף כרוני קיצוני במיוחד במלאת חמישים למלחמה, ולנוכח תחושת המחדל הכללית הסובבת אותנו. אבל הניסיון להבין את העיסוק האובססיבי הזה חיוני כדי להבין את הווה הפוליטי, הניהולי ואפילו האישי שלנו.
הגוון של השיח סביב מלחמת יום הכיפור נוטה להיות חד גוני – דומה שהוא מנסה לחשוף משהו שמתקשים בחשיפתו, והוא מנסה לעשות את זה דרך הצפה של חוויות מאוד קונקרטיות. רצוי שהחוויות הללו יהיו סביב מספר מוקדים מאוד מצומצם – ההפתעה המודיעינית, הצעקות בקשר מהמעוזים, הצליחה והקרב על החווה הסינית, קרבות הבלימה ברמת הגולן והקרב על החרמון. הניסיון הוא לחשוף דבר מה, אבל כמעט תמיד העיסוק אינו חושף, מגלה, אלא מאשרר באמצעות הצגה מחודשת של מה שכבר היה ידוע בחודשים שלאחר המלחמה. אין בכוחה של החשיפה של העדויות, הקולות, הפרוטוקולים כדי לשנות את דעתנו הבסיסית כל כך על המלחמה, תוצאותיה של המלחמה והמסקנות ממנה ביחס לחיינו אנו. בדבר אחד השיח המתואר אינו עוסק – בניסיון לעבד מה קרה לנו שם בחולות של סיני, ועל סלעי הרמה והחרמון, בניסיון לגבש עמדה חדשה על היבטי העומק של המלחמה, ובנסיון להבין כיצד החוויה הרחוקה ההיא משפיעה עלינו יומיומית כאן. דורון רוזנבלום תיאר זאת היטב במועד השנה ה-30 למלחמה על רקע פיגועי הדמים של האינתיפאדה השניה:
התעסקות אובססיווית נוספת, הנמשכת כבר שלושים שנה והמגיעה היום לשיאה: הנבירה במלחמת יום כיפור. יותר נכון – בפרטי הפרטים של מכאניקת ההפתעה באותה מלחמה. גם התעסקות זו נשארת לרוב במישור המיקרו: מאין פרצו הכוחות, מי ירה לעבר מי, מי אמר למי מה בקשר, איך שמעתי "בום". ו"ההפתעה": שוב ושוב ההפתעה. מה ומי היה מונע את ההפתעה.
דורון רוזנבלום, תשושים מהסברים, הארץ 04.10.1973
טראומה
השיח על פוסט-טראומה בכלל וכתוצאה מאירועים קיצוניים הנחווים לרוב בלחימה ובמלחמות יצא בעשורים האחרונים ממסתרי חדרי הטיפול אל הבימה הציבורית. פוסט טראומה הפכה מדבר שמתביישים בו לזהות שנלחמים על ההכרה בה בפרהסיה. השיח על פוסט טראומה הוא פסיכולוגי ולכן נוטה להיות אישי – לעסוק בחוויה ובהתמודדות של הפרט.
כדאי למנות חלק מהסימפטומים המרכזיים של התנהגות פוסט טראומטית כי הם יעסיקו אותנו בהמשך:
- דיסוציאציה (התקה) – התודעה מדלגת בין מרחבים שונים, עד לכדי פיצול אישיות, בייחוד כאשר תוכן טריגרי מגיע. הדיסואציה יכולה לבוא לידי ביטוי בניתוקים לא ברורים, בשינוי חד מאוד של הנושא, בצורות התנהגות שונות לגמרי שאין בניהן חיבור וקשר.
- התנהגות חזרתית כפייתית – חלק ממנגנוני ההדחקה של הטראומה, לפי פרויד, באים לידי ביטוי במנגנון של התנהגות חזרתית כפייתית, שיש לה מספר מאפיינים, נציין מתוכם את הנטיה לשוב – שוב ושוב – אל מקום הסכנה/פגיעה, ללא כל הסבר שהקושר את ההתנהגות הזו למקור הטראומה.
- טריגרים מעוררים לפאניקה והתפרצויות זעם – טריגר שאין לו קשר ממשי לאירוע (למשל קולות נפץ של זיקוקים) מחזירים לפלאשבקים מהאירוע הטראומטי וכן מעוררים פאניקה לא מוסברת או התפרצויות זעם.
- מיקוד בתיאורים קורנקטיים המנעות מתיאורים רגשי – כחלק ממנגנון ההדחקה, התיאור של האירועים ההם, אבל גם אירועים וחוויות נוספות במהלך החיים נוטה להיות יבש, לאקוני, מתמקד בטכני, גם כדי לא להתמודד עם הכאב שיש בתיאור החוויה במובנים ההוליסטיים שלה.
לעתים כמו בקטע הנהדר הזה של פורטיס מתוך הכתבה , הטראומה מתוארת חוויה של פרטים רבים וככזו המייצרת תופעה ציבורית:
אבל צריך לשים לב היטב – לא מדובר על טראומה קולקטיבית, אלא על קולקטיב המורכב מפוסט טראומתיים. המהלך המתבקש מול התיאור הזה הוא לספק מענה נכון יותר לפוסט-טראומטיים שבינינו, ולנסות להעניק מענה מיידי טוב יותר למי שחווים אירועים קיצוניים. בעשותנו כך אנחנו נפעל גם לרווחה הכללית שלנו במגוון צורות.
השיח על פוסט טראומה קולקטיבית מצוי עדיין בראשיתו. אנחנו חיים בתקופה שבה קל לדבר על הסובייקט אבל עדיין קשה לדבר על התנהגות משותפת של אנשים רבים (כן כן, כולנו פתיתי שלג ייחודיים, אבל בסוף על הרצפה זה בסה״כ שלג). ישראל היא דוגמה מעולה לכך כדי להרחיב את הדיון בשאלה האם יש פוסט טראומה קולקטיבית ומה מאפייניה. התופעה הזו, מנסיוני מתקיימת בקולקטיבים מכל הסוגים – במדינות ולאומים, בארגונים קטנים וגדולים ובקרב קבוצות אוכלוסיה. פוסט טראומה קולקטיבית אינה עוסקת רק במי שחווה ישירות את האירועים, או באופן של העברה בין-דורית קרובה הפנים את הסימפטומים, אלא באופן שבו הקולקטיב פועל באופן פוסט טראומטי. מאחר וקולקטיב הוא דבר מאוד אמורפי, ניתוח השיח הוא כלי משמעותי כדי להבין תופעות שהן לרוב הרבה מעבר למילים.
התנהגות חזרתית כפייתית
כשהתגייסתי לחטיבת המחקר באמ״ן נוכחתי לדעת שהמפקדים שלי, קצינים זוטרים מכל זירות, נקראו על פי תורנות קבועה ערב ובוקר (ובעצם גם בצהרים למרות שקצת זרקו על התורנות הזו) לדיון התרעה בלשכתו של סגן מפקד חטיבת המחקר. הדיון נקבע לאחר מלחמת יום הכיפורים, כחלק מלקחי המלחמה, ועל בסיסו נכתבה השורה הראשונה בעיתון של חטיבת המחקר (״היומי״): ״אין סימנים מעידים למלחמה בצבאות סוריה מצרים וירדן״. שלוש פעמים ביום, שלושים ומשהו שנים, נשאלו הקצינים את אותה השאלה: האם תהיה היום מלחמה. ובמשך שלושים השנים הללו הם פיספסו כדרכם אינספור התפתחויות מודיעיניות דרמטיות, אבל ענו על השאלה הזו בשלילה.
זו למידה עקומה לגמרי מהמלחמה. היא גורסת שאם רק נשאל מספיק פעמים נקבל תשובה נכונה, ואם נקבל תשובה נכונה נדע לפעול נכון. אלו הנחות שמפספסות לחלוטין את עומק ההפתעה של מלחמת יום כיפור, כהפתעה בסיסית שחורגת מתשתית הנחות היסוד שלנו ולכן אי אפשר בכלל לשאול אודותיה (לפחות לא באופן הרוטיני המתואר כאן).
אבל יותר משזו איוולות מודיעינית, זו דוגמה מעולה בעיני להתנהגלות חזרתית כפייתית ברמה הקולקטיבית-ארגונית. למעשה, העיסוק שלנו במלחמת יום הכיפורים הוא בעצמו בגדר התנהגות חזרתית כפייתית. במועד קבוע, עם ריטואלים קבועים, ללא יכולת לפרוץ את מסגרת השיח הקבועה. פרוטוקולים ״יחשפו״, עדויות ״חדשות״ יישמעו, והעולם יינהג כמנהגו. העמסתי המון ציפיות על הסדרה ״האחת״ של כאן, אבל היא בסוף הסתכמה לאותו הדבר: דיון על מי שבר למעלה במקום ימינה, ומונולוגים של ״בוכים ויורים״ מהסוג שאיבד את טעמו.
ממה בעצם הופתענו?
בקורס הצבאי שעשיתי לימדו אותנו שגם אנחנו חלק מהפתעת מלחמת יום הכיפורים אבל יש פתרון: אם נבחין בין כוונות ויכולות, אם נקדש ״פלורליזם מחקרי״ ונקיים דיוני ״איפכא מיסתברא״ ונקיים ״צניעות מחקרית״, אם נדבוק בסימנים המעידים נוכל למלט נפשנו מהנוראי שבכשלונות איש המודיעין. איש לא סיפר לנו, שכל המתודולוגיות האלו דוברו והתקיימו באמ״ן לפני המלחמה ולא הצליחו להושיע. אם היינו אומרים כך היו אומרים לנו – אבל הכלים האלו לא נאכפו באופן מספק.
אני זוכר שהרהרתי לעצמי שהמענים המפוקפקים ודאי אינם מבטיחים דבר, ולא ידעתי שכבר עסקו בנושא באופן יסודי עשורים קודם לכן אך באופן שלא חלחל בשום אופן לשיח המיינסטרימי באמ״ן. סא״ל צבי לניר, ב-73׳ רע״ן במחלקת איסוף באמ״ן וכיום ד״ר ומייסד של חברת פרקסיס, מגדולי אנשי החשיבה המערכתית שקמו בישראל, ראה בימים שלאחר המלחמה כיצד אמ״ן מתקשה ללמוד את שאירע לו. התחושה הקשה של היעדר הלמידה הובילה אותו לעזוב את צה״ל ולהקדיש את זמנו לחקירה של התופעה שחווינו במלחמה. את המחקר שלו הוא פרסם בספר שלדעתי לא יצא חד ממנו על הפתעת מלחמת יום הכיפורים ושמו ״ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר״. צבי הבין בחושיו השועליים שמה שחווינו לא יכול לקבל מענה בכלים שגובשו לפני המערכה. ההמשגה שלו המבחינה בין הפתעה מצבית, הנוגעת לפערי מידע ופערי ניתוח אנליטי של המידע, לבין הפתעה בסיסית הנוגעת לפערים תפיסתיים, כאלו ששום פריט מידע לא יכול להם. במלאת 40 שנים לפרסום הספר זה עדיין הניתוח הכי חד של מה שקרה בימים ההם, ניתוח שמעביר את הדיון משאלת ההתרעה (האם המלחמה תפרוץ בשעות הערב או קודם לכן) אל שאלת התפיסה – למה צה״ל נכשל באופן עמוק כל כך בקרבות ההגנה בדרום (בגדול – כי צה״ל לא נערך בשום שלב להגנה).
ולב ההפתעה נמצא בכשלון מתקפת הנגד של ה-8 באוקטובר. צה״ל נכנס למתקפת נגד עם כוחות מאולתרים, נגד מערך הגנה ארמיוני שרק מחכה לו ונכשל מכל וכל. כשלון האסטרטגיה הישראלית, זו שתיארה את העולם במונחים של בלימה קצרה ואז מתקפת נגד זוהרת הוביל לדיבורי חורבן הבית בבור הקריה. ועם קריסת האסטרטגיה נולד דור חדש.
ב-8 באוקטובר 73׳ חרבה מדינת ישראל. על חורבותיה ומתוכה קמה אומת הסטרטאפ.
מלחמת יום הכיפורים הייתה זעזוע לממסד הפוליטי של מדינת ישראל. מתוך המלחמה קמו תנועות המחאה, ונולדה מגמה רחבה בחברה הישראלית, שתובעת שינוי יסודי בדפוסים הפוליטיים והחברתיים של חיינו. מגמה זו מאיימת על עמדותיו והשפעתו של הממסד של מדינת ישראל. כנגד מגמה זו מתגייס הממסד הפוליטי על כל אגפיו, ואחת הדרכים שהוא נוקט בהן היא לשכנע את הציבור ששום "דבר נורא לא קרה". אמנם, היו כמה תקלות בגלל ההפתעה, אבל האשמים נענשו, הלקחים נלמדו, ואפשר להמשיך בעסקים כרגיל, ואפילו להיות מרוצים מן "הניצחון הגדול"… מנקודת ראות זו אפשר להסביר, מדוע עושים מפקדים בכירים לשעבר מאמץ כה רב להפיץ את המיתוס של ה"הפתעה", ומדוע שותפת ההנהגה המדינית מזה שבע שנים, בלי הבדל מי בשלטון, בניסיון לתת פירוש כזה למלחמת יום הכיפורים.
(אל"מ (מיל') יעקב חסדאי, 1980)
תולדות הטראומה
המבנה הטראומטי של יום כיפור ניבט מאינספור מבטים. אחד המרכזיים שבהם הוא הרעיון שהמלחמה נוצחה על ידי החיילים בשוחות ולא על ידי הגנרלים. אפשר לראות היטב את הרעיון הזה בראיון שהתקיים לפני מספר שבועות עם אהוד בן ש״ך שלחם ב-73 וכיום איש עסקים מצליח:
היה ברור לי שאת המלחמה ניצחו החיילים והקצינים הזוטרים, בעוד הדרג המדיני פישל בגדול. הסרט הוא בעיניי מבוא לחשיבות של לקיחת אחריות. אני כנראה אמשיך לכתוב ולהתעסק במלחמת יום הכיפורים, זה חלק מהוונטילציה שלי. אבל התובנה המרכזית שלי מהמלחמה היא פרידה מהתפיסה שיש על מי לסמוך.
אהוד בן ש"ך בראיון עם שאול אמסטרדמסקי, מוסף כלכליסט | 21.09.23
בגדול מאז לא חזרנו להאמין במנהיגות. המנהיגים היחידים שאנחנו נוטים לעתים לבטוח בהם הם אלו שלא עזבו את השוחות, כלומר אלו שיש להם רק שפה וחשיבה טקטית. דוגמאות יש למכביר – רה״מ לשעבר נפתלי בנט בצוק איתן הוא דוגמה נהדרת: המנהיגות מתמצה בקשר לשטח, ואין שום הבנה כוללנית של האירועים.
שפה עתיקה
לכן החשיבה האסטרטגית בישראל לוקה כל כך. אנחנו לא מאמינים באסטרטגיה כי נכוונו בה, ואין לנו רצון להכוות שוב. הדיון באסטרטגיה הוא כמו דיוק בשפה עתיקה בישראל. דן פגיס המשיג זאת נהדר ביחס למלחמת יום הכיפורים ושינוי התודעה שהובילה. אנו, המנסים להחיות את השיח האסטרטגי בישראל, מדברים שפה עתיקה מאוד:
אַתָּה מְדַבֶּר בְּשָׂפָה עַתִּיקָה מְאֹד.
נוֹבֶמְבֶּר שִׁבְעִים וְשָׁלֹשׁ / דן פגיס
מִלִּפְנֵי חֹדֶשׁ. מֵתָה. נִשְׁכַּחַת.
כָּל נִדְרֵי הַמִּלִים מֵאָז
בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים.
אַתָּה טוֹרֵחַ לְקַיְּמָם:
עַל כָּרְחֲךָ
אַתָּה נוֹשֵׂא שֵׁמוֹת לַשָׁוְא.
הקרב על הסטרטאפ
והלך הרוח הזה, יש לומר, משרת את ישראל נהדר בכל מה שהוא מאוד מאוד טקטי. בספרו על הסטרטאפ שלו ״הקרב על הסטרטאפ״ בועז תמיר מתאר ברגע של משבר נוראי בחברה כיצד הוא חוזר לתחושה שהוא לבד בטנק מול הסורים. הוא מקביל בין ההבנה של הקצין הצעיר בחטיבה 188 שאין לו על מי לסמוך אלא על עצמו מניעה אותו גם ברגע הזה, כמעט שלושים שנים מאוחר יותר. מדינת ישראל נכנסה לקרב על הסטרטאפ, ניצחה ברוב הקרבות, השאלה האם תנצח במערכה.
*
בחלל
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי בַּקֶשֶׁר בְּסִינַי.
הָרֶגֶל הָאַחַת, הַחֲשׂוּפָה, מְנַתֶּרֶת עַל צַוָּארִי הַשָּׁמוּט
הָאַחֶרֶת פְּרוּסָה אֶל תְּהוֹם הָאָיִן
וַאֲנִי מְרַחֵף בֶּחָלָל מְשֻׁלַּח רֶסֶן, נִבְלַע בֶּעָנָן
כִּי שָׁם הָאֱלֹהִים.
אודות המחבר
