לעתים אדם קונה לעצמו תהילת עולם כאשר הוא אומר ברגע הנכון את מה שכולם ידעו מזמן אבל חששו לומר או לא ידעו איך להגיד. תהילתו של מי שמשבר את הפסילים תלויה לא רק באומץ ליבו ובחדשנות שלו אלא קודם כל בדוגמטיות של אלו האוחזים בפסילים הישנים. במידה רבה, גם התגליות פורצות הדרך של זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן שהלך השבוע לעולמו מבוססות על הדוגמטיות של האסכולה הכלכלנית מראשית העת החדשה ובמידה רבה עד ימינו. רוב ההבנות שזיכו את כהנמן בפרס נובל יחד עם עמוס טברסקי הן כיום כמעט בגדר מובן מאליו עד שקשה לעיתים להסביר היכן החידוש. את לב הטענה של כהנמן וטברסקי ניתן לנסח כך: בני אדם אינם אוהבים לחשוב (מאוסף של סיבות ביולוגיות ואבולוציוניות) ועל כן המוח שלהם מבקש קיצורי דרך שעושים אותם ליצורים שאינם רציונליים כפי שאנחנו היינו רוצים לחשוב שהם. בשל כך, גם ההחלטות שלהם, כולל ההחלטות הכלכליות, מונעות ברובן מאותן סיבות שאינן רציונליות-כלכליות במהותן.
מעשייה על שתי מערכות
אחת ההבחנות המוכרות של כהנמן מעמידה זו כנגד זו שתי מערכות קוגניטיביות – מערכת 1 (המערכת המהירה, האינסטינקטיבית והאינטואיטיבית) ומערכת 2 – שהיא איטית ומאומצת יותר. מערכת 1 מסייעת לנו לשרוד ולהחליט בשבריר שניה כיצד לפעול גם מול אירועים מפתיעים ואילו מערכת 2 מאפשרת לנו לנתח ולפתור סוגיות מורכבות אך נוטה להיות מאוד לא החלטית. במידה רבה ההבנה המגולמת בתיאור שתי המערכות אינה שונה במהותה מאלפי שנים של עיסוק פילוסופי מתרבויות שונות במרכיבים הקוגניטיביים והאמוציונליים של בני האדם. הייחודיות של המחקר של כהנמן נגעה מחד לשיטה – לא היה מדובר בדיון פילוסופי אלא במערכת ניסויים אמפירית לכאורה שאפשרה להציג מערך של הטיות וקיצורי דרך קוגניטיביים שגורמים לאדם להיות יצור כלכלי לא רציונלי במהותו. בנוסף, התחזוק הדוגמטי של תזת השחקן הרציונלי במרחב השיח של החוגים לכלכלה איפשרה ליצור פרדיגמה כלכלית חדשה או לפחות תחום דעת חדש המוכלל כיום תחת הכותרת ׳כלכלה התנהגותית׳. לצערנו, ברבות השנים האסכולה הזו הוציאה מתוכה בעיקר שרלטנים רבי השפעה שלמדו וגם יישמו מהלכים המבוססים על חוסר הרציונליות של בני האדם.
הפער הכי גדול של תיאוריית שתי המערכות היא לא בחוסר הנכונות שלה, אלא בחוסר הערך שבה, בייחוד בעולם האסטרטגיה והחדשנות. ההבחנה בין שתי המערכות טובה בהתמודדות עם שאלות בית ספר מורכבות שהן שאלות שיש דרך נכונה וידועה לפתור. כהנמן הוכיח כמה קשה לנו להפעיל את מערכת 2 ואת קיצורי הדרך שאנחנו מחפשים. הוא גם גילה מעט מהידע האיכותי האצור במערכת 1. אבל התיאוריה הזו מקשה מאוד להסביר כיצד נוצרות הבנות חדשות.
למעשה, שתי המערכות הן מערכות ממחזרות במהותן: מערכת 1 נוטה להתבסס על אינסטינקטים ועל אינטואיציות מולדות או כאלה שנרכשו לאורך זמן באופן לא מודע. מהות היכולת שלה היא להפעיל במהירות סט מורכב מאוד של הבנות ישנות על המציאות החדשה שפגשנו זה עתה. כך למשל, אנחנו נמשכים למישהו או נרתעים ממנו מבלי שאנחנו צריכים להסביר לעצמנו למה זה קורה. באותו אופן אנחנו מגיבים לסיטואציה מסכנת חיים בשברירי שניה. לעומת זאת, מערכת 2 נוטה לפתור בעיות באופן לוגי ומאומץ, על בסיס מערכת ההנחות והמונחים הקיימת. בתיאורים של כהנמן היא מבוססת בעיקר על למידה של מתודות שאחרים יצרו לפנינו ועל הפעלה מושכלת של היכולות הללו. מאליו עולה השאלה המתבקשת – אם מערכת 1 אינטקנטיבית וכמעט לא מודעת לנו, ומערכת 2 מבוססת על מה שכבר נלמד, מהיכן מגיעות תובנות חדשות לגמרי?
העולם המודרני, זה שפיתח את תיאוריית השחקנים הרציונליים, רוצה להאמין שאם נחשוב מספיק נגיע לתובנות חדשות שמתאימות לעולם החדש שאנחנו פוגשים. רוב הגישות הממוסדות לאסטרטגיה למעשה מניחות שצריך להפעיל יותר את מערכת 2 ושאם נפעיל אותה באופן יותר שיטתי ויותר מתודולוגי נוכל לרוב בעיותינו. גם על רקע הנחה זו קמו במגזר הציבורי ובמערכת הביטחון עשרות גופים חושבים חדשים בעשורים האחרונים ומאות קצינים עסוקים במלאכה הזו. אירועים כמו ה-7.10 מגלים שאין די בהפעלה שיטתית של אנשים חכמים. בדיוק בשל התיאור לעיל, אנחנו מתקשים מאוד להבין מבעוד מועד את הבעיות שקיימות כבר במציאות שלנגד עינינו ולא כל שכן לצפות את ההתפתחויות.
איך חושבים מחדש?
ההבחנה הגדולה של ד״ר צבי לניר שגם עבד עם כהנמן בשנות ה-70׳, מגולמת בטענה שהמבט על ההטיות הקוגניטיביות שלנו אינו מספק כי הוא גנרי ולא פרשני. לניר ביקש להוסיף לעולם ההטיות את הלמידה מתוך התיאוריה שהפכה באותן שנים מרעיון פילוסופי איזוטרי לגישה אקדמית פופולרית בדבר התנועה בין פרדיגמות פרשניות במדע. המערכת הפרשנית שלנו במידה רבה מקיפה את שתי המערכות המתוארות, אך כאשר ניבטים מתחים בין מראה העיניים והמערכת הפרשנית מתחיל להיות גם מתח בין המערכות שלנו. המתח הזה הוא לפי לניר הכר הפורה שמתוכו נולדות הבנות חדשות. כלומר – כדי שתתקיים פריצת דרך אנחנו צריכים להיות מוטרדים מאוד (ראו: מבוכה) באופן כזה שמערכת 1 לא תפתור אותנו בסיבוב המהיר שלה ומערכת 2 לא תארגן בסיבוב האיטי. ואז, במרחב שבין המערכות יכולים להתחיל לנבוט הבנות חדשות.
האתגר בתיאור הזה הוא שלא ניתן פושט ׳להפעיל׳ חשיבה מן הסוג הזה. אולי צריך להתחיל בעקבות כהנמן לדבר על מערכת 3, רק שזו האחרונה, בניגוד לשתי קודמותיה, מתחילה לפעול רק כאשר אנחנו מצויים בבעיה קיומית. אם אין לנו מבוכה המערכת השלישית, זו החיה באופן חד פעמי בין המערכות ומאפשרת לתובנות פורצות דרך להתהוות פשוט לא מתקיימת. לעומת זאת, אם אנחנו כבר מצויים במבוכה יש כלים רבים שיכולים לעזור לנו להפוך אותה לפוריה יותר.
במפתיע, דווקא אדם פורץ דרך כמו כהנמן התקשה לתאר את המנגנון עצמו של פריצת הדרך. והסיבה הפשוטה היא שמדובר במנגנון חד פעמי, כזה שלא ניתן לבחון במעבדה. רק במבט לאחור, מתוך ראיה היסטורית נכוחה, ניתן לראות את הנקודות בהן החשיבה האנושית עושה תפנית, ומחקר התפניות נדרש גם הוא להתבסס על המעבדה האנושית הפתוחה ולא על המעבדה האקדמית הסגורה.
לקריאה נוספת בנושא
תמונת הנושא משותף ברישיון מפליקר. הועלתה על ידי הפורום הכלכלי העולמי.
אודות המחבר
5 תגובות
יותם, תודה על הפוסט החשוב ומאיר עיניים.
אכן, התגליות של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי מבוססות על הדוגמטיות של האסכולה הכלכלנית בדבר 'האדם הרציונאלי'. כבר קאנט ביקר את ההוגים הרציונליסטים של העת החדשה על כך שהחשיבה הדדוקטיבית שלהם תמיד נופלת לדוגמתיות ממנה הם שאפו להשתחרר. גם גופי המודעין נופלים שוב ושוב לדוגמתיות ממנה הם רוצים להשתחרר על ידי חשיבה רציונלית המניחה כי שידיעת האמת נגלית במידע (The truth is manifested by the information).
כבר רוברטה וולסטטר במחקרה על הפתעת פרל הרבור חשפה כי ההפתעת לא נגרמה בגלל חוסר מידע אלא להיפך במידע רב ואני במחקרי על הפתעת יום הכיפורים מצאתי כי היא נגרמה במצב של מידע כמעט מושלם.
בתאורית 'ההפתעה הבסיסית' – הפתעה שהתרחשותה חושפת מערכת תפיסתית שאינה רלוונטית ואף מטעה בפירוש המציאות, הלכתי צעד אחד מעבר לוולסטטר בטיעון כי מה שקובע את "האמת" שלנו היא התפיסה שלנו ולא המידע שבידינו.
מוחנו נוטה לפרש את המידע על פי התפיסה המעוגנת בו. למידע התואם את התפיסה שלנו מוחנו נוטה לייחס ערך אבחוני גבוה. למידע הנוגד אותה, מוחנו נוטה לייחס ערך אבחוני נמוך או אף להתעלם ממנו ואת המידע שניתן לפרש ככזה המאושש את התפיסה שלנו אך גם תפיסות אחרות, מוחנו נוטה לגייס לתמיכה בתפיסה שלנו.
לא ניתן לההתמודד עם תופעת 'ההפתעה הבסיסית' על ידי תהליכים של חשיבה לוגית דדוקטיבית .זו תמיד תדע "להגן על עצמה", או אם תרצו, על הגיונה.
התובנות שיכולות לפרוץ אותה מתחילות לעלות בנו רק כאשר תחילה אנחנו חשים תחושה טרום לוגית (במובן של sensing and feeling) במשהו שאינו תואם, או לא מוסבר על ידי התפיסה המעוגנת בנו. זו היא התחושה במשהו שאנחנו עדיין לא מבינים אותו, לא יודעים עדיין להסביר אותו ואין לנו עדיין את המילה המתאימה לכנות אותו.
המתח הזה הוא המתח הפורה שמתוכו נולדות תובנות חדשות. זו היא נקודת המוצא של התהליך שישומו יכול לשחרר אותנו מהתפיסות המעוגנות בנו, כמו גם מקונספציות מדעיות, חברתיות ומודיעיניות.
אכן כפי שציינת אני עבדתי עם דני והערכתי את פועלו אך היו לי גם השגות לא מעטות על הנחות המוצא שלה הן בכך שהתאוריה שלו לא יודעת להסביר את המנגנון האנושי של פריצת הדרך התפיסתית והן מאחר והניסויים "המדעיים" שלו ושל עמוס, עליהם קיבל את פרס הנובל, נעשו בהנחת הפרדה ברורה 'ממצה ומוציאה' (Mutually exclusive) בין המשתנים אותם בחנו בעוד שבמציאות לא מתקיימת הבחנה כזו. המציאות היא תמיד 'גם וגם' ולא 'או-או'. לכן במידה רבה אני מסכים עמך על הערך המועט שאנחנו יכולים להפיק ממחקרים אלה על התהליכים הפרקטיים הנחוצים בעולם המודיעין, האסטרטגיה והחדשנות.
תודה על הפוסט המעשיר, וגם לתגובה היפה של מרים שאני ממשיך פה את קו מחשבתה.
אולי באמת ההגדרה של מערכת שלישית היא לא מדויקת, אבל אם נשנה את ההגדרה להכרה במרחב תודעתי כמרחב ששם מתחולל הקסם של יצירת יש מאין, אז נוכל אולי לתאר שבכל אינטראקציה וחיכוך של 2 המערכות שכהנמן תיאר, נוצרות תכונות המעוררות תחושות שבתורם דורשות מודעות או חשיבה רגשית שתדייק אותם, על פי צבי לניר.
אני חושב שניתן לזקק את הגותו של צבי לניר כמגדירה מרחב מחשבתי המאפשר את הגם וגם. כלומר אין להישען רק על השדה המכאני ויש לשכלל את חשיבת הרגש המכילה את התופעות הנוצרות מהמורכבות והאקראיות בחיים, רק אז נוכל לחמוק מחשיבה מקובעת וחד ממדית.
אינני בטוחה אם אכן מה שאתה כותב כמערכת שלישית הוא מערכת. כפי שאתה אומר מדובר בהבלחות חד פעמיות. מעין התחלקחויות, או מפגשים מן הסוג המטפורי (באופן שבו הוסברה המטפורה הקוגניטיבית על ידי מקס בלק לפני כ70 שנה) המחוללים זעזוע לפעמים ברמה טקטונית.
אני חושבת שמה שחסר בהסבר שלך זה המקום של הדמיון. היעדרו בעולם הסדור לכאורה של החשיבה "האסטרטגית" הוא קריטי. כמובן שנשאלת השאלה למה בדיוק אנחנו מתכוונים בדמיון. לצורך העניין אפשר לחשוב על שני כוונים קומפלימנטריים. מצד אחד על דמיון המעמיד מצב עניינים חדש מציב שחקנים בסביבה אחרת, מפעיל אותם במהלכים חדשים, מעניק להם כוחות אחרים (מה שעושים ספרי/ סרטי פנטסיה וכיו"ב). מצד שני, על דמיון בתוך מצב עניינים קיים, אשר ממלא פרטים חסרים, מעשיר את התמונה, מעניק לה רזולוציה שחסרה לה ומתוך כך מתגלים קונטורים, דמויות, אפשרויות שלא נראו קודם לכן.