אין עוד משחק שזכה למרכזיות רבה כל כך בסדר היום של האנושות כמו הכדורגל. המונדיאל – שמגיע לשיאו המחזורי הערב – זוכה למשקל שווה, אולי אפילו רב יותר, כמו כלל משחקי האולימפיאדה יחד. מעבר למרכיבים השרירותיים-היסטוריים שעומדים ברקע של מיצוב הכדורגל כמלכת המגרש של האנושות ראוי לבחון את מרכיבי היסוד של המשחק כדי להבין למה אחד עשר (22) החוליגנים שרודפים אחרי הכדור מספרים עלינו, בני האדם כל כך הרבה.
אנתרופולוגים וחוקרי אדם אחרים עסקו רבות בתופעות המשחק השונות שמאפיינות את האנושות מראשית ימיה, ואולי עוד קודם לכן. אחת ההבחנות הקטגוריאליות מבחינה בין play (שחוק), שכבר פעוטות משתעשעים בהם, ללא גבולות וחוקים, לעתים בחיקוי של ״עולם המבוגרים״ ובין game (משחק) – פעילות שיש לה תכליתיות וחוקים ומאפיינת גילאים מבוגרים יותר, ונוטה ללוות אותנו למשך כל החיים. החיבה של האדם לשחוק ולמשחק קשורה באופן עמוק לצורה שבה אנחנו חושבים על העולם, והאופן שבו אנחנו פועלים בו. האם המציאות מזמינה אותנו לשיטוט-גילוי נטול חוקיות (play) או למיצוי של חוקיות שרירותית או נתונה (game)? האם אנו מעדיפים לפעול בתוך הגבולות או לפרוץ אותם? המאמצים המוצריים והארגוניים מהשנים האחרונות לגיימיפיקציה סוברים שאנו מעדיפים את המשחק על השחוק, כלומר מעדיפים לפעול בתוך מערכת חוקים נתונה שהתגמול בה ברור וכמותי. הכדורגל מזמן לנו מהלך יוצא דופן ושונה על שאלות אלו ומסמן קואורדינטות נהדרות לדיון באסטרטגיה.
שעשועי האקראיות, מקסם הוודאות
המוח האנושי מוקסם משתי תופעות יסודיות, אבל באותה מידה שהן מקסימות אותנו הן נוטות לשעמם אותנו מאוד מהר:
אקראיות – אנחנו מוקסמים ממה שלא ניתן לצפות. לא פעם אנו תולים ברנדומאליות את יהבינו כאשר אנחנו מנסים לפרוץ את הגבולות התפיסתיים שלנו. אנחנו יוצאים להמר על קוביות או רולטות, אנחנו פותחים מראה מקום אקראי בספרים קדושים כדי למצוא פשר או כיוון ופיתחנו אינספור משחקים שהמרכיב הרנדומלי הוא הדומיננטי שבהם (כלל משחקי הקוביה והקלפים באופנים שונים). אבל אנחנו משתעממים מאוד מהר מרנדומליות – איש לא ימשיך לסובב רולטה אם אין ממד של ריגוש הימורי מאחוריה; משחק הקלפים ״מלחמה״ הוא לא משחק שבוגרים נוהגים לשחק, ובאותה מידה – אין שידורים של אולימפיאדת הרולטה או אליפות בהטלת קוביה, ואפילו לא טורניר משמעותי של אליפות העולם בשש בש. אנחנו משתעממים כאשר ההשפעה של האדם, מיצוי החוקים אינו משמעותי.
חוקיות, קביעות, סדרים ודפוסים – אנחנו נפעמים כאשר אנחנו מזהים חוק, דפוס רציף. אנחנו רוצים כללים להישען עליהם, אנחנו מורישים לילדינו כללי אצבע, עקרונות, best practices שלדעתנו הם המנוע להצלחה. לכל משחק, אפילו הכי רנדומלי, יש סט של כללים שהופכים אותו מ-שחוק (play) ל-משחק (game) ועל בסיס זה לכל משחק יש עקרונות שהלמידה שלהם מעלה את הסיכויים לנצח. ואנחנו משתעממים מחוקים כאשר הם פשוטים מדי, ידועים מדי, מוכרים מדי. לקח לבני האדם מליוני שנים להמשיג את חוק המשיכה, כי הקיום שלו ברור מאליו עבור החיים על פני האדמה; אנחנו מאבדים עניין מהר מאוד במשחקים שיש בהם סך אפשרויות סגור (אין אליפות עולמית לאיקס עיגול), ולמרות המשיכה שלנו למערכות שלטון מסודרות, סגורות ומוכרות, אנחנו פועלים כל העת לערער על שליטתן במציאות חיינו במגוון אופנים.
משחקים טובים מייצרים איזון ייחודי בין שני ההיבטים האלו – כשחקנים וכצופים אנחנו רוצים להשתתף במשחק שבו אנו יכולים להשפיע על תוצאותיו, אבל תוצאותיו אינן מוכתבות מראש. ספורט מציע לנו מקרה ייחודי ויוצא דופן – אנו מתחרים מול חוקי משחק שרירותיים (במובן שבני אדם קבעו אותם), אבל גם מול יכולות אישיות נתונות ונרכשות. המשחק הקבוצתי מייצר רמה גבוהה עוד יותר של אי וודאות ושל שליטה גם יחד – זה אינו אירוע של שחקן יחיד, לקבוצה יש מנגנוני פיצוי רבים. אבל היא גם מכניסה שאלות חדשות – מנהיגות, תרבות, דפוסים ועוד.
אז למה כדורגל? (וקצת למה לא כדורסל)
המתכון הייחודי של הכדורגל, כלומר האיזון יוצא הדופן בין המרכיבים השונים של המשחק הופכים אותו ליוצא דופן בין המשחקים הקבוצתיים. המצב יוצא הדופן הזה מחולל פעם אחר פעם תופעות שהן ייחודיות לעולם הכדורגל – בראש ובראשונה העובדה שסיכוייה של קבוצה שנתפסת כפייבוריטית לנצח אינם מובהקים. נבחרת ארצות הברית שהיא הנבחרת המובילה במשחקי הכדורסל באולימפיאדה ניצחה עד היום 96% מהמשחקים באולימפיאדה (התפלגות זנב ארוך שקשורה במבנה של ״המנצח לוקח הכל״), לעומתה נבחרת ברזיל במונדיאל, שמככבת בראש טבלת הנצחונות בכלל המשחקים לאורך השנים במונדיאל נמצאת עם 66% הצלחה (התפלגות יותר נורמלית שכקשורה תמיד בקשר בין מגבלות ברורות ותנאים רנדומליים). מאחר ומדובר על כלל המשחקים, המשמעות היא שהסיכוי שלה להעפיל לגמר נמוך בהרבה. התוצאה הזו, כלומר ממד המתח וההפתעה הם נשמת אפו של הכדורגל. אם נבחן את הנושא יותר לעומק נזהה כמה היבטים שונים שהופכים את הכדורגל לכזה:
- שליטה – נושא השליטה בכדור הוא היבט יסודי בכלל משחקי הכדור. כל משחק מצא את הדרך שלו למנוע משחקן להחזיק בכדור ולהפוך את המשחק ללא מעניין – בכדורסל לא ניתן ללכת ולהחזיק בכדור והוטלה מגבלת זמן למהלך; בטניס, טניס שולחן וכדורעף צריך לחבוט בו; בפוטבול מותר לעשות הכל כדי להוציא את הכדור מהידיים של היריב. אבל הבחירה להעביר את המשחק לשליטה באמצעות הרגליים מייצרת רמה חדשה של היעדר שליטה – פעולות שאנו מבצעים באמצעות הרגלים הן בהגדרה פחות מדוייקת, אבל עם עוצמה הרבה יותר גדולה. השילוב הזה מייצר דינמיות יוצאת דופן על המגרש, אבל מקשה מאוד להביא לנקודות (לא ניתן לאחוז בכדור ולהטביע למשל).
- זמן – כדורגל הוא משחק ארוך מאוד ואינטנסיבי מאוד. הגבלת הזמן שבו איננה חד משמעית (הוא לא משחק על שניות). העובדה הזו גורמת לכך שניהול המאמץ לאורך המשחק הוא היבט מאוד יסודי. הוא גם מאפשר תפניות משמעותיות במהלך המשחק.
- מרחב – גודל המגרש יוצא דופן בין ענפי הספורט הקבוצתי. התנועה לאורכו ולרוחבו מייצרת עוד ממד למאמץ הרב של השחקנים ולחוסר השליטה מאידך (לוקח זמן רב להגיע ממקום למקום).
- מספר השחקנים – המספר הרב של השחקנים מייצר רמת אי וודאות גבוהה גם בשליטה בקבוצה וגם בהבנת המציאות בקבוצה היריבה. הוא מגביל את יכולת התכנון של מהלכים, ומייצר מציאות שהיא תמיד הרבה יותר מתהווה מאשר נשלטת/מתוכננת.
- חילופין – המגבלה של החילופין והחד פעמיות שלהם (לא ניתן להחזיר שחקן, כלומר לא ניתן לתת לו לנוח קצת) גם היא חלק מיצירת העומס על השחקנים.
- שיפוט – גישת השיפוט בכדורגל, אפילו בעידן ה-VAR היא עדיין מאוד אנושית ביסודה, וככזו נוטה לטעויות ומשפיעה על המשחק – שריקת הסיום איננה אירוע המוגדר על ידי השעון אלא על ידי השופט. הקללות על השופט ועל בני משפחתו הן כמעט חלק אינטגרלי מהמשחק.
- איך משיגים נקודות – אחד הפערים הכי מעניינים בכדורגל קשור בכך שהשער גדול מאוד באופן יחסי, והאתגר להשיג נקודות אינו נובע ממורכבות הפעולה (כמו קליעה לסל) אלא בראש ובראשונה מן ההגנה על השער, כלומר מפעילות הקבוצה היריבה.
- משחק על נקודות ספורות – העובדה שקשה כל כך להבקיע, הופכת את המשחק לכזה המוכרגע בנקודות ספורות (אם בכלל). ככזה, הממד הסטטיסטי הופך לפחות משמעותי (אם משחקים על 90-100 נקודות, הסיכוי לטעות סטטיסטית הרבה יותר נמוך ומגלם באופן ברור יותר דומיננטיות קבוצה).
- עבירות – המשחק אמנם מאוד פיזי אבל הוא מגביל את מה שניתן לעשות ליריב. המשמעות של עבירות היא יחסית, והופכת לדרמטית במצבים שיש בהם סיכון/פוטנציאל רב יותר (ברחבה).
הערך המצרפי של כל ההיבטים האלו (ואחרים דוגמת הגבלות כמו חוק הנבדל) מייצרים מציאות משחקית יוצאת דופן שאפשר לראות למשל בתופעות הבאות:
- נתונים פיזיים – כדורגל הוא אחד ענפי הספורט היחידים שלא נשלט באופן ברור על ידי אנשים עם ממדי גוף מסויימים (השוו את זה לכדורסל או לפוטבול אמריקאי). ומאחר שנתוני גוף קשורים לאלמנטים אתניים המצב הזה הופך את הכדורגל לספורט מאוד שוויוני – הבן שלי לא יכול לחלום שהוא יהיה שחקן כדורסל דגול, אבל הוא בהחלט יכול לחלום על להיות שחקן כדורגל.
- היבטים מנטליים – האתגר המנטלי קיים בכל סוג של ספורט אבל יש לו ממד ייחודי בכדורגל. השילוב של המאמץ הארוך ומהמתמשך, חוסר הוודאות, הממד הקבוצתי והמנהיגותי, הופכים את הממד המנטלי ליוצא דופן בחשיבות שלו.
- תפקיד המאמן – המאמן בכדורגל מצוי הרבה יותר בתפקיד המצביא מאשר בתפקיד המנהל. קשה לו מאוד לתת הוראות מפורטות לפני מהלכים (כמו בכדורסל), והוא נמדד בעיקר בבניין הכח המקדים למשחק. במהלך המשחק יכולת ההתערבות הטכנית שלו יחסית דלה, והמנהיגות המרכזית היא של השחקנים על המגרש.
אם נחזיר את הדיון למונחים שלנו, בעוד שהכדורסל הוא ספורט ששם דגש רב על ההיבטים הטקטיים (נתונים פיזיים, טכניקה, מהלכים, ניהול) וככזה מייצר מציאות שהיא הרבה יותר נשלטת במהותה, בכדורגל ההיבטים הטקטיים הם רק חלק מתוך השלם. כך למשל, בשנים האחרונות קבוצת פריז סן ז׳רמן במימון קטארי הצליחה לאסוף את השחקנים הכי טובים בעולם ועדיין לא הצליחה לנצח בליגת האלופות האירופאית, ומצד שני נבחרת מרוקו שלא נתפסה כפייבוריטית בשום מובן העפילה לחצי גמר המונדיאל.
אם נשרטט את שני המשחקים האלו על הקווים של מסגרת קינפין, נראה שהכדורסל המקצועי פועל בעיקר באיזור המורכב – הנושא הוא התמחות והתמקצעות מתוך אימון בעבודה מול נתונים סטטיסטיים ובניהול מאוד ממוקד (למרות שלא ניתן לשלול את ההיבטים הסבוכים ולעתים הכאוטיים שנובעים מבני אדם במצבי קיצון), בעוד שהכדורגל פועל בעולם שהוא סבוך בעיקרו (ריבוי של מרכיבים משפיעים שהם בעלי אופי אוטונומי במהותם), ונוטה לכאוטי כאשר הסדר המוכר מתפרק ונולדת הפתעה:
האיכות המצרפית של המרכיבים המיוחדים של הכדורגל, בעצם גורמים לו להיות משחק הפועל בסביבה מערכתית סבוכה עד כאוטית. המרחב הזה, המכונה לעתים ״סף הכאוס״ הוא המקום שבו מתחילה החשיבה האסטרטגית, כי הטקטיקה כבר לא מכילה את הנושא.
משחק ואסטרטגיה
חלק מהדיון המחקרי בתפקיד של משחקים מתאר אותם כעידון, סובלימציה, של אלימות אישית או קבוצתית. הכדורגל הוא חליף למשחקי הגלדיאטורים שהם בעצמם חליף למלחמה. וכמו המלחמה שגם כיום נותרה ממלכת אי הוודאות, הכדורגל יוצא דופן מבין ענפי הספורט הקבוצתי באופן שבו הוא מצליח לייצר אי וודאות אמיתית אבל כזו שאיננה רנדומלית. מציאות של אי וודאות שאינה רנדומלית מזמינה צורת חשיבה המתעלה מעל הרמה הטקטית ומייצרת רמת חשיבה ופעולה אסטרטגית. הרמה הזו אינה רק אוסף הפעולות הטקטיות, אלא רמת דיון משל עצמה שמובחנת בכך שהיא משלבת בין חשיבה מופשטת לבין פעולה לשינוי ממשי של המציאות.
המרחב האסטרטגי אינו רק מרחב לחשיבה ובוודאי שאינו רק אנליטי. שמעון נווה, מההוגים הגדולים שצמחו בישראל בשאלות האסטרטגיה מתאר את צורת ההיגיון האסטרטגי כחשיבה אסתטית. הממד הצורני שבה משמעותי, אבל לא (בהכרח) דרך שרטוט של מפות וחיצים. הדיון האסטרטגי מביא לידי ביטוי ערכים, אמונות, תרבויות ותפיסות עומק סמויות.
בהכללה, העובדה שאמריקה הצפונית בחרה בענפי ספורט שמרכיב השליטה בהם והאיכויות הטקטיות הנובעות ממנו מצויים בלב המשחק אומרת המון על התרבות על הגישה העסקית האמריקאית, ואפילו על השורשים הפרוטסטנטיים שלה (הטוב מנצח, גישה מוכחת מאפשרת הצלחה). לעומת זאת, העובדה שהכדורגל פרוס על פני הגלובוס כולו, מאפשר לו להטמיע תרבויות משחק שונות שנובעות מתרבויות שונות (הכדורגל של הארצות הפרוטסטנטיות שונה מזה של הארצות קתוליות למשל, בין השאר בחשיבות של השחקן הוירטואוז מול הערך של הקבוצה, במרכיבי האמונה מול המרכיבים השיטתיים, בתפקיד המאמן ועוד). והכדורגל מביא לידי ביטוי גם מרכיבים עמוקים מאוד של אמונה דתית בכל העולם – באמצעות התחרות האנושית כל כך, האל נגלה לא רק בפרטים, אלא בהתהוות, בהשראה עד כדי התגלות (תשאלו את מרדונה על זה).
והמתח הבסיסי של הכדורגל – התנועה בין הנשלט לרנדומלי – היא גם מקור הקסם של כל אסטרטגיה – בעולם העסקי, הביטחוני והציבורי. ככל שהמרחב סבוך וכאוטי יותר, הוא מרגש יותר, טומן בחובו פוטנציאל צמיחה גדול יותר, אבל גם פוטנציאל לקריסה ולכשלון. מה שעבד לנו אתמול, בניגוד לחוויה הטקטית, עלול להיות מה שמפיל אותנו מחר. המשיכה שלנו לכדורגל היא המשיכה לקסם הזה: למרחב שאי אפשר להגדיר, לרגעים של גדולה אינדיבידואלית או קבוצתית, וגם לטראומות הצרובות בבשר בשל טעות שעורייתית או כשלון. והגדולה של כדורגל היא לא רק ההבטחה שההיפוכים האלו יקרו במשך תשעים וקצת הדקות שמשחקים בו, אלא בדגם שהוא משמש בכך לחיים האישיים והציבוריים שלנו: ההיפוך, המעבר מכלום להכל, השותפות בעיצוב הגורלות – כל אלו הם בהישג הרגל, ואם כך אז גם בהישג היד של כולנו.
תודה למיכאל מיליקובסקי, נדב פרץ, נדב לשם ואליק רוזנבוים שעזרו בניתוח ובניסוח של הפוסט הזה
תמונת הנושא משותפת ברישיות CC, צולמה על ידי סוכנות הידיעות Agência Brasil ומוצגת מתוך ויקי שיתוף
אודות המחבר
3 תגובות
הי יותם
קראתי לפני מספר חודשים והיום הקראתי בפני צוות מטה אפשריבריא, התכנית הלאומית לחיים פעילים ובריאים. זוכר? אפילו הצטלבו דרכינו.
חיבר לי מלא נקודות הנוגעות לאתגרים שלנו: המשחקיות, קידום פ"ג וספורט, תכנון אסטרטגי של תכנית גדולה ומורכבת (גם בלי מורכבות שלא לומר כאוס במדיניות ממשלתית), אי וודאות בכל עולמות הניהול וגם התוכן בו אנו עוסקים הקשור למתערבים רבים במיוחד בתוצאות שלא נראות אפילו לא אחרי 90 דר' .
בקיצור… תודה.
יותם תודה על הפוסט. אני מתפעל מהיישום המטאפורי שעשית כאן והניסוח המדויק המתקרב למה שלא ניתן להגדרה חדה במהותו – האסטרטגיה.