בחיי הארגון, כמו בחיי הפרט, יש כמה סוגים שונים של ידע שממלאים פונקציות מעשיות. הידע המעשי אינו דומה לידע התיאורטי, ולא לידע ההולך ונוצר מאתגר חדש. ארגון הוא יישות בפני עצמה – יישות המתהווה בין ומתוך חברי הארגון. ליישות הארגונית הזו יש דעת המשלבת בין אוצר המילים הארגוני לבין הניסיון המעשי המצטבר בארגון. הדעת היא מנוע הצמיחה הבסיסי והייחודי של כל ארגון.
לעיתים מצטברים בארגון משקעים המונעים את זרימתה הטבעית של הדעת. משקעים אלו עלולים לנבוע מפערים בין המטרות הארגוניות לבין המטרות של חברי הארגון, או כתוצאה מפערים בין אוצר המילים הארגוני הרשמי לבין המענה הפרקטי אליו נדרשים חברי הארגון. ארגון העומדים בפני שינויים עמוקים בסביבת המחיה שלהם מועדים עוד יותר להיקלע לפער מעין זה, שעה שהם מתמודדים עם המציאות המשתנה ועם אתגרים הנובעים משינוי זה.
ידע איננו מקשה אחת.
חכמה, בינה ודעת בארגון
| ” | חכמה - מה שאדם שומע מאחרים ולמד; תבונה - מבין דבר מליבו מתוך דברים שלמד; דעת - רוח הקודש | “ |
— פירוש רש"י , ספר שמות פרק לא | ||
צבי לניר, לאור פרשנות שלו לחלוקה שאריסטו עורך בין סוגי ידע, מבחין בין אפיסטם, קרי - הידע הקיים, הניתן לכתיבה; טקנה, קרי - הידע המעשי הטבוע באנשים ואיננו ניתן להעברה טקסטואלית; פרונסיס - הידע ההולך ומתהווה. בדואלוג, אנו הולכים בדרך זו, אך מעדיפים את החלוקה העברית בין חכמה ("מה שאדם שומע מאחרים ולמד"), בינה (הידע המעשי, הטבוע בגוף) והדעת,