עם בונה אסטרטגיה – צוק איתן כמפנה ביחסי חברה ומדינה

הפוסט הראשון שקיבלתי בפייסבוק אודות חיילי מילואים שמבקשים עזרה מהציבור די עצבן אותי. הפלוגה נאלצה לסגור שבת בצאלים ולדבריהם לא יהיה להם אוכל חם לשבת. אחר כך התחלנו לקבל עוד ועוד בקשות של חיילים הזקוקים לתחתונים, מוצרי היגיינה ושאר ירקות. ביני לבין עצמי אמרתי – איך צבא שלא מסוגל לשרוד שבת אחת בלי אוכל חם ובלי מגבונים לחים, יכול לנצח במלחמה. הרגשתי שהכשל כפול או משולש – החיילים דורשים מאיתנו את מה שהם אמורים לדרוש, אם בכלל, מהצבא; הצבא נכשל במימוש מחויבותו לחיילי המילואים; ואנחנו כחברה שנענית לכל הסחיטה הרגשית הזו.

אבל אז התחלנו לראות את ההתגייסות, והעם מריק על חייליו מכל טוב, הרבה יותר משהחיילים יכולים לקבל. אחר כך ראינו את דרור חנין שקיפח את חייו כאשר בא לסייע לתושבים ולחיילים בעוטף עזה, ואז ראינו 20,000 משתתפים בהלוויה של חייל בודד והתחלנו להבין את זה הפוך.

המחדל הפרדיגמטי של הימ"חים

אם חושבים על כך, תפיסת הימ"חים של צה"ל קרסה באירוע הנוכחי. הגישה שהכתיבה מאז קום המדינה את ארגון הימ"חים היתה שמטרת הימ"ח היא לאפשר לחיילי המילואים לעלות על ציוד הלחימה כמה שיותר מהר, כדי שיוכלו להגיע לקרב בזמן. הקרב, לפי גישה זו, מוכרע בשעותיו או ביממותיו הראשונות, לכן בימ"חים יש ציוד לחימה ומצרכי מחייה חיוניים כמו מנות קרב, אבל שום דבר מעבר לכך. בימ"חים אין, למשל, אלפי בוקסרים במידות הולכות וגדלות (עם גומי שהולך ומתבלה עם השנים) עבור חיילי המילואים שארזו בחיפזון בגדים ללא יותר משבוע, ונמצאים כבר שלושה שבועות בקו. בימ"חים אין אוכל חם לשבת. בימ"חים יש רק את מה שצריך כדי להלחם.

אסטרטגיה וחשיבה אסטרטגית לאומית

ימ"ח – ציוד לחימה בלבד

לכאורה, המדינה צריכה להיות אחראית על צרכיהם של חיילי המילואים בזמן שירותם. בפועל המציאות רחוקה מכך מאוד. ראשית מתגייסת המשפחה כולה, אם יש כזו, לטובת המאמץ המלחמתי. הרכב נמצא אצל הבעל לא פעם, ומשמש ללא מעט משימות על גבול המבצעיות. הסבים והסבתות מגוייסים לטובת כושר ההשתכרות ומעט השקט הנפשי של האמא. החברות, הדודות, הגיסים והגיסות – כל העם צבא. אחר כך מתגייסים רבבות האנשים למען תושבי הדרום והחיילים. ואז הקריסה הזו התחילה להיות מעניינת, ופתאום היא מאירה באור אחר את כל עניין השירות הצבאי כאן בארץ.

בעקבות אירועי דוד הנחלאווי כתבנו על הקושי לחשוב מחדש על היסודות של השירות הצבאי. האירוע הנוכחי מציג צד אחר של תופעה זו באור בהיר יותר. להזכירנו – עד לפני חודש וחצי התנהל כאן דיון ער על אנשי הקבע כעושקי החברה. באופן לכאורה פרדוקסלי, אני מאמין שיש קשר ישיר בין האהבה שזוכים לה חיילי צה"ל לבין הביקורת הציבורית שהם קיבלו. כדי להבין את זה כדאי ללכת קצת אחורה ולנסות להבין למה צבאות נראים כמו שהם נראים ולמה זה לא כל כך הולך אצלנו.

שכירי חרב או צבא עם?

מי שהמציא את הצבא במתכונתו הנוכחית היו האירופאים, במשך למעלה מאלף שנות המלחמה האחרונות. עליית הצבאות במערב התפתחה בערוץ מקביל אך משותף רעיונית לעליית מוסדות המדינה והארגונים העסקיים. המקורות המרכזיים של הצבא המדינתי הלאומי מצויים דווקא בצבאות שהורכבו משכירי חרב. הייחודיות של המהלך הזה נעוצה בכך שזו היתה מסגרת של לוחמים מקצועיים שנענו בנאמנות לפקודתו של השליט. הנאמנות הזו – נאמנות מקצועית ללא סייג – התערבה במאה ה-19 וה-20 עם עליית מדינות הלאום ברוח ובערכי הלאום. המצב שנוצר הוא שמצד אחד החייל נבנה כיצור מנותק החי בצבא בתוך בועה המספקת לו את כל צרכיו, מצד שני הוא עושה זאת לא (רק) על מנת לדאוג לאינטרס אישי, אלא בראש ובראשונה בשליחות האומה. אבל גם במצב זה, גישת הצבא המקצועי/צבא השכירים, המשיכה להימצא בעומק הרעיון המכונן של כל צבאות המערב עד היום.

המלחמות שהאירופים בחרו לנהל מאז נפולאון אשררו את תקפותה של גישה זו. החייל נלחם הרחק מביתו, למען אינטרסים לאומיים שאינו מבין, אך בו בזמן נדרש להפגין הזדהות מלאה עם מילוי הפקודה שמאפשרת לממש את האינטרסים הללו ולהמנע באופן מוחלט מכל הזדהות פוליטית.

חשיבה אסטרטגית

שכירי החרב השוויצרים חוצים את האלפים

לכאורה, לצבא הישראלי היו תנאים מושלמים לכך שיוכל ליצור גישה ייחודית ואלטרנטיבית לגישה המיליטריסטית האירופאית. בפועל, התרחשו מספר תהליכים שהובילו לכך שהתפיסה לאורה נבנה צה"ל ינקה את מקורותיה גם היא מתוך הגישה האירופית. קרב האיתנים על דמותו של צה"ל התנהל במידה רבה בין השנים 47' ל-53', והוא הוכרע מתוך תהליכי הלמידה שקיים בן גוריון באותן שנים (המכונים לעיתים הסמינרים של בן גוריון). בן גוריון, שלמד את קורות מלחמת העולם ה-2, ותחקר לעומק את הקצינים היהודיים בני ארץ ישראל שלחמו בשורות הצבא הבריטי, נשבה בקסמי רעיון האחדות שהתפיסה האירופית דרשה. על רקע הבנה זו, הוא דחה את האלטרנטיבה העממית והלא מוסדרת שהציג הפלמ"ח, תוך כדי הדרה של מפקדי הפלמ"ח מתפקידי ליבה בצה"ל ההולך ונבנה.

אבל הסיפור הישראלי – וגם בן גוריון בעצמו נוכח לדעת כך, גם אם מאוחר מדי – שונה בתכלית מהמציאות האירופית. עבורנו, המצב שבו חיילים רבים לא יצאו לביתם מאז חטיפת הנערים, נראה חריג מאוד. עבור חייל בריטי או אמריקני המוצב באפגינסטן לא לראות את משפחתו חודשים ואף שנים הוא עניין שבשגרה. עבורנו, לקפוץ לבית לעשות כביסה כדי שלמדים יהיה ריח של כביסה של אמא זה הדבר הכי הגיוני (אני משער שצה"ל סגר חלק גדול ממכבסותיו בעשורים האחרונים), עבור חייל רוסי זה בלתי אפשרי. המרחקים הקצרים בין החזית והעורף הם ביטוי גם למרחק הקצר בין החיילות והאזרחות, מרחק שבמובנים רבים רק הולך ומתקצר. וכך, במציאות, אנחנו במידה רבה ממשיכים את הרעיון של הפלמ"ח (גרים במשק, מתאמנים קצת, גונבים תרנגולות מהלול) אבל בתפיסה אנחנו ממשיכים את הצבא הבריטי. ויש עוד הבדל אחד ראוי לציון – על מה ולשם מה אנחנו נלחמים. צבא השכירים, מורשת צבאות המערב, לא צריך 'לשם מה' נלחמים, וגם בימי ה'פאר' (והאפר) של מדינות הלאום, החייל לא ממש היה צריך לדעת על מה נלחמים, כל עוד נלחמים. ההצטמצמות של הצבאות האירופאיים מאז מלחמת העולם השניה, אפשר לצבאות לזנוח כמעט לחלוטין את השאלה עבור מה נלחמים, בהשענם על אוכלוסיה שהמלחמה היא המקצוע שלה.

שינוי אופי הלחימה כאתגר חברתי

ההתמקצעות הצבאית של האויבים הלא מדינתיים של ישראל בעשורים האחרונים מצריכה מצה"ל שינוי מהותי. ניסח את זה יפה לפני כשנה מי שהיה מפקד חטיבת גולני בעבר, צ'יקו תמיר:

המערכות הכבדות, כפי שנהג לכנותן אריק שרון, היו במהותן מלחמות שבהן התנגשו מאסות של מכונות אלו באלו, כמו בקרבות הגדולים ברמת הגולן ובסיני במלחמת ששת הימים. חיילים הופעלו במסגרות גדולות ובמערכים צפופים. המערכות הללו דרשו מהכוחות יכולת עמידה בלחימה בעצימות גבוהה, אבל הן איפשרו הכשרת לוחמים קצרה יחסית. הלחימה המודרנית בארגוני טרור וגרילה, שנטמעים בקרקע ובאוכלוסייה, מתבססת על יחידות מתמרנות קטנות ומבוזרות יחסית ועל טכנולוגיה מדויקת ומתוחכמת. לכן, מתחייבת התמחות מקצועית ומיומנות בתחומים רבים, בעיקר ברמות הפיקוד הנמוכות. יחידות המילואים עוברות אימונים קצרים ולא רלוונטיים, שאין בכוחם להכשירן לסוג הלחימה החדש.

(צ’יקו תמיר חושב שתוכנית גנץ עלולה להוביל לאסון)

אם נסתכל סביבנו נראה שזה בדיוק המצב במבצע צוק איתן – הצבא משתמש בכל כוחו הסדיר ללחימה, וכמעט שאינו עושה שימוש במילואים לתפקידים בליבת הלחימה. רובם המוחלט של אנשי המילואים ביבשה גויסו כדי לאייש את המערכים שבשגרה מוחזקים על ידי חיילי הסדיר כך שהסדירים יתפנו ללחימה.

תמיר בתפקידו כמח"ט גולני. צילום: ניר כפרי.

אבל לצד האתגר המבצעי שהתהליכים הללו גוזרים ואליו מתייחס תמיר, השינוי גם מרחיק מאוד את האזרחים מן הצבא. המעורבות של האזרחים בעשייה הביטחונית הולכת ומצטמצמת – הצבא סוגר עוצבות מילואים, ומקצה לאנשי המילואים משימות פחות חשובות. אם אצל בן גוריון המודל היה "הסדירים יבלמו עד שיגיעו המילואים ויכריעו את המלחמה" הרי שהמשוואה התהפכה – המילואים יבלמו/ישמרו על הגבול, ואילו הסדירים ישתלבו במאמצים המרכזיים. על רקע זה, קל להבין את ההקשר שבו מתיישבת המחאה כנגד הפנסיות הצבאיות (ויש כאן עוד מגוון אינטרסים שלא נכנס אליהם). הציבור חש שהוא מודר משאלות הביטחון, ומדיר מצידו את אנשי הביטחון שהולכים ומוצגים כמנותקים ודואגים לעצמם. אם אכן הצבא הולך ומקבל יותר ויותר אופי של צבא מקצועי המושתת על אתוס שכירי החרב, ברור למה הציבור לא שש לממן אותו.

אבל כנגד כל התהליכים הללו, מבצע צוק איתן חולל מפנה מהותי, או שהציג את המפנה שהתהווה במערכת היחסים של הצבא והחברה בישראל, שינוי שמן הראוי לעצור, להמשיגו ולהבין את משמעויותיו.

ההיפוך האסטרטגי

מצד אחד, אופי הלחימה המשתנה הופך את הצבאות למקצועיים וטכנולוגיים יותר ויותר והחשיבה האסטרטגית למורכבת יותר, ובהכרח עניין לקצונה אינטלקטואלית שלרוב פחות מחוברת לעם. התהליך הזה קשור למה שמכונה 'המהפכה בעניינים צבאיים' (RMA Revolution in Military Affairs) שמתייחס לכניסה האינטנסיבית של טכנולוגיות לחימה מתקדמות החל מסוף שנות ה-70. מצד שני, אופי המלחמה או המאבק המשתנה, והופך את הציבור ליותר ויותר מעורב. תהליך זה מכונה 'מלחמה בקרב אנשים' (War amongst the people) בו המערכה מתחוללת בין ציבורים ואוכלוסיות ולא (רק) בין מערכות מדיניות.

לתהליך השני יש מופעים טקטיים רבים. דוגמה סמלית לכך ניתן לראות מכך שהתפנית בחיפוש אחר הנערים החטופים הושגה מתוך שיתוף פעולה של אזרחים וגורמי ביטחון. דוגמאות אחרות ורבות במספר ניתן לראות במערכה על ההסברה והלגיטימציה הישראלית בעולם. דוגמה מכיוון אחר אבל על אותה מגמה נמצאת במאמצי ההסדרה שחורגים שוב ושוב, מאז אוסלו, מחוץ לגבולות הממשל. אבל ברוב הדוגמאות הללו, המבנה האסטרטגי נשמר פחות או יותר – הדרג המדיני מתווה את האסטרטגיה, ואילו האזרחים מסייעים למימושה בכלים העומדים לידיהם.

בשנות האינתיפאדה רווח בצה"ל הביטוי "הרב"ט האסטרטגי". אבל הרב"ט האסטרטגי, שעלול לחולל סערה אסטרטגית בפעולה לא נכונה, הוא מושג שמתייחס תמיד על דרך השלילה. לאורו, הצבא ניסה ללמד את חייליו מה לא לעשות לנוכח מצלמות ואוכלוסיה אזרחית אבל אף פעם לא שאל את הרב"ט מה כן. כי בסוף – רב"ט נשאר רב"ט ובמערכת היררכית הנוכחות שלו כגורם בעל יכולת הובלה וחשיבה אסטרטגית יכולה רק להפריע. ובכל זאת, גם בתוך הצבא מתקיימת התהוות מדרגי השטח שיש לה משמעויות אסטרטגיות. בראיון עמו, צ'יקו תמיר מתאר את התופעה הזו ביחס למבצע חומת מגן:

מבצע חומת מגן ב–2002 קרה בעיקר תודות ללחץ שהפעילו המג”דים והמח”טים מלמטה, אחרי גל טרור נורא ומחלוקת ממושכת.

האירועים שסביב מבצע צוק איתן מובילים לחיזוק המגמה הזו והרחבתה מעבר לגבולות הצבא. נקבתי במילה אירועים כי לא ברור איפה בדיוק לשים את נקודת ההתחלה – האם בהשמשת המנהרות, בירי לאיזור הדרום, בחטיפת הנערים או אולי בתהליכי הפיוס הפנים פלסטיני וקריסת המו"מ? מכל מקום, פריסת המרחב הזה מאפשרת לנו לדון בהבדל שבין הדרגים הבטחוניים והשיח האזרחי – בעוד שהדרג המדיני והבטחוני עסוק במטרות מוגדרות ותחומות (השמדת המנהרות, הקרסת הפיוס, פגיעה כמותית בחמא"ס) החברה האזרחית מתעסקת בשאלות שונות לגמרי – מי אנחנו, מה מעשינו בכברת הארץ הזו, וכיצד אנו מממשים את נוכחותינו כאן. למעשה, החברה האזרחית ממלאת את הוואקום שנוצר מהתמקצעות הצבא ודלדול הרוח במסדרונות הממשל.

במימוש החשיבות האסטרטגית של האזרחים החלו משפחות החטופים שהקימו קול של אחדות והתגייסות. תקופת אי הוודאות עד למציאת הגופות איפשרה להם להבנות את תפקידם ולא להשאב למבנה השכול הברור כל כך בחברה הישראלית. קולן של המשפחות בשבועות של צוק איתן נטמע ולכאורה נעלם, אבל הרושם שלו מצוי לדעתי בתוך הרוח הנושבת. המשיכו בכך החיילים המתגייסים והאזרחים המתגייסים למענם. התגייסות האזרחים איננה באה רק לספק את הצרכים המיידיים של החיילים, היא אמירה אסטרטגית – אנחנו מאחורי הלוחמים ותושבי הדרום, אנחנו רוצים להיות מעורבים, ואנחנו ניזום באופן עצמאי ובצורות התארגנות עצמיות את המעורבות שלנו.

אלא שהצבא, שעדיין נמצא בתפיסת ה"עוצבה" חש מאויים מול ההתגייסות הזו, והוא מנסה לתעל אותה לאפיקים שהסדירו בעבר את היחסים בין החברה והצבא (האגודה למען החייל וליב"י). הציבור, לעומת זאת, הפסיק לתרום לגופים הללו שנתפסים חלק מהסתאבות הממסד הבטחוני. למעשה, אם מבינים את התגייסות הציבור כרצון להיות חלק מן המאמץ, ברור למה הרצון של הצבא שייתקיים תיווך דרך גורמים ממוסדים מפספס לחלוטין את התופעה ואת משמעויותיה החיוביות. אין ספק שהתגייסות הציבור היא הזדמנות אסטרטגית עבור קובעי המדיניות, אבל כדרכה של כלכלת מתנות, שימוש לא ראוי או לא מושכל בה, עשוי להוביל למשמעויות ההפוכות.

מהפכה בענייני ביטחון לאומי

בעבודתי במכון ראות, לנוכח שאלות מסוג זה, נקבנו (יחד עם ד"ר אסף חזני ואחרים) במושג RNSA כאלנטרטיבה משלימה ל-RMA. ה-Revolution in National Security Affairs מתייחס לשינוי במערכת היחסים שבין המדינה והחברה, וכפועל יוצא מכך בין הצבא והחברה. המושג הזה מתאר מציאות אבל הוא גם קורא לאופן פעולה אחר של הממשל – מהדרה של האזרח להכללה של האזרח בתוך שאלות הביטחון. ממליץ לראות את הסרטון הבא בעניין זה:

למעשה, נראה שהגישה האסטרטגית שהאזרחים  מציעים רלוונטית הרבה יותר מהחשיבה האסטרטגית הצרה שגורמי הממשל מציגים. בעוד שהחשיבה המדינית גורסת שמטרת המבצע היא פגיעה ביכולות החמא"ס, ובייחוד במנהרות וביכולות השיגור, האזרחים מציגים גישה רחבה הרבה יותר. לטענתם, טענה שאיננה מוצהרת, אך היא פועל יוצא של פעולתם, הסכסוך שלנו עם חמא"ס איננו נסוב על שאלת המנהרות והטילים. אלו מהווים רק אמצעי, סימפטום, ופגיעה מקומית בסימפטום לא תשנה באופן מהותי את המיצוב הקיים ביחסי ישראל-חמא"ס.

מצד שני, במערכת כל כך מורכבת, הצבה של יעדים מדידים תמיד תפעל לרעת המציב (כי תמיד ניתן לעקוף אותם ולהציג זאת כהצלחה). במצב זה האזרחים טוענים – אנחנו כאן, כאן כדי להשאר. במידה רבה, האזרחים היורדים לדרום הם דוד היורד לשדה המערכה מול גוליית. דוד – לפחות באותה שעה – איננו למוד אסטרטגיה. אבל מתוך הפשטות שלו הוא מבין דבר שאנשי המלחמה אינם מבינים. במידה רבה, ברגע זה נקרעת המלכות מאנשי האסטרטגיה וניתנת להמונים הטובים מהם. המשמעויות האסטרטגיות של המהלך של אזרחי ישראל משמעותי עבור מאזן ההרתעה שלנו הרבה יותר מאשר פגיעה בעוד מנהרה. אבל הוא גם משמעותי הרבה מעבר לגבולות המערכה הנוכחית, ומעבר לשאלות של צבא וביטחון.

מספר רב של פעמים הושווה קיץ 2014 לקיץ 2011, לחיוב ולשלילה. יש דמיון רב בין האירועים – בשניהם האזרחים פעלו יחד כדי לקדם את הזהות המתהווה במשותף. אבל קיים הבדל אחד ברור, שאם נדע לחלץ אותו, יסייע לנו מאוד גם בסוגיות שבהם עסק קיץ 11'. אזרחי צוק איתן לא מחכים לאף אחד. באופן מוזר, הם לא מצפים שהמדינה תעשה עבורם, בין השאר כי הם מכירים באזלת כוחה של המדינה. הם מכירים בכך שמה שהם לא יעשו לא יקרה, והם רוצים להיות מעורבים במצב, לקחת עליו אחריות ולאפשר לעצמם יכולת להוביל ולשנות. אם נדע להפנים את ההבנה הפשוטה הזו וליצור עבורה אופני ביטוי נוספים, צוק איתן ישיג את כל מטרותיו ומעבר להן. בעידן שבו המנהיגות הישנה הולכת וקורסת, עובר שרביט המנהיגות אלינו האזרחים. כדאי שנהיה ראויים ומוכנים.

5 תגובות על הפוסט “עם בונה אסטרטגיה – צוק איתן כמפנה ביחסי חברה ומדינה

  1. הדבר הראוי היחיד שקראתי סביב המבצע. טקסט שלא מרדים אותך אלא גורם לך לרצות לפעול. תודה.

  2. טקסט מרתק ומעורר מחשבה שראוי להפצה רחבה.
    שאלות: האם באמת ניתן לאמוד את ההתגייסות הנוכחית בהשוואה ל"שלחי לי תחתונים וגופיות" של 73 ומלחמות אחרות כשינוי איכותי במעורבות הציבור?
    איך ההדרה של כל מי שחושב קצת אחרת מתיישבת עם המגמה שאתה מאבחן? האם בהכרח השתתפות אזרחית כזאת חייבת להיות אחידה ולא מאפשרת בצידה גם דיון על רקע, מטרות והאמצעים הראויים לשימוש במאבק הנוכחי? במלים אחרות איך מעודדים שיח שאינו הומוגני? הרי תסכים שהקולקטיב הרעיוני אינו משרת את העניין.
    בתודה,
    מרים הופ

    • לשאלתך הראשונה – אי אפשר לאמוד. כל השיח הוא במונחים של תחושות. לא הייתי אז כדי להגיד, אז גם תחושות אין לי. מה שכן יש זה להבחין במכלול, וביחס למה שמתרחש כאן בעשורים האחרונים. במכלול, השאלה איננה רק ההתגייסות אלא הפער שבין המערכת לבין האזרח. בתוך ההקשר הזה מדובר בשינוי איכותי ולא כמותי. צורת ההתארגנות השונה של העורף הישראלי, על שלל סיבותיה, לא היתה קיימת בצורה הזו ב-73 (צורה שהיא עצמאית, בעלת חוללת עצמית גבוהה ויכולת פעולה). אגב, זה גם קשור לכך שהמלחמה הזו התרחשה פחות משעה מתל אביב.

      ביחס לעשורים האחרונים – סיפרו לנו שהעם עייף, שאנשים לא ייתגייסו יותר, ראינו את זה קורה, אבל משהו קרה (וזה קשור גם בהרגשה של אין ברירה שפשתה, וגם בכך שרוב אזרחי ישראל חיו תחת איום הטילים והיו מאוחדים במידה משתנה גם בסבל של הלחימה.

      לשאלתך השניה – אני לא חושב שיש הדרה של כל מי שהחושב קצת אחרת. למעשה הפייסבוק שלי סבל בשבועות האחרונים כל דעה אפשרית. אני חושב שיש כאן מצג של הדרה שהוא מאוד מוטה כדי שגורמי התקשורת יוכלו לחגוג עליו ולעשות היסטריה, וגם אלו שחיים מההיסטריה (אדון שטרנהל למשל). החברה הישראלית היא בעיני היום הרבה יותר דמוקרטית ממה שההיא היתה בעבר, מה שאנחנו רואים הוא ביטוי של הדמוקרטיזציה שלה. זה אכן לא תמיד נעים לשמוע דעות שמשטר השיח הצליח לדכא עד לכאן.

      לכן אני גם לא חושב שהשותפות האזרחית היתה אחידה. כמו שאמרתי – היא גם לא היתה בעלת צביון פוליטי ברור כל כך. היא היתה אקט של ספק התגייסות, ספק התקוממות ומכאן כוחה ועוצמתה. אם היה לתנועה הזו דובר, מנהיג ברור, אפשר היה לדבר על קולקטיב רעיוני. בעיני זה ממש הפוך (לא ראיינתי את כולם, אבל בטוח שנשמע מהם דברים מאוד שונים אם נעשה את זה).
      יותם.

  3. פינגבאק: יותם הכהן: כיצד צריכות להתקבל החלטות ברמת הביטחון הלאומי? - ייצור ידע

השאר תגובה