כמו עטלפים במערה: לקחים אסטרטגיים מהספר אדם הולך הביתה

מאז הוטל כאוס מוחלט בעולמי ב-18 באוקטובר 1973, בשעה עשר בבוקר, עת נפל הפגז בשולי השוחה שבה עמדתי וריסק את מוחי, אני חג כמו עטלף במחשכי תודעתי העמומה ומטליא את תמונת עולמי החדש בקרעי התנגשויות וההתרסקויות על קירות המערה של חיי. 

אדם הולך הביתה, הקדמה

יורם עשת-אלקלעי פותח את ספרו אדם הולך הביתה במטפורת העטלף המשרטט את גבולות מערת חייו. בעשותו כן, הוא חותר תחת אחד האתוסים המכוננים של תורת ההכרה המערבית, כפי שהוא מגולם במשל המערה האפלטוני. לפי אפלטון האדם אמנם כבול למערתו, המגבילה את כוח תודעתו, אך הוא יכול להיחלץ משם באמצעות שימוש נכון בתודעתו, ויותר מכך יכולים אחרים לסייע בידו להיחלץ. בעולם הכאוטי של עשת, אין למערה כל פתח יציאה, אין אור ושמש בסוף המנהרה ולאדם לא נותר אלא להמשיך ולחקור לנצח את גבולות תודעתו. להמשך קריאה

ההיבט הרגשי של הנחיית סדנה בעולם הסבוך

סדנאות שנועדו לסייע בהתמודדות עם אתגרים הסתגלותיים ועם שאלות שעדיין נעדרות ניסוח מדויק, הן סדנאות רוויות במבוכה ובחוסר נוחות. למעשה, אנו מכוונים באופן מודע ליציאה מאזור הנוחות. לרוב, כדי לגרום לקהל לצאת מאזורי הנוחות התפיסתית שלו ביחס לאתגרים הנידונים, מנחה הסדנה עצמו כפוי לשהות באי-נוחות ולהכיל אותה. מכאן, שניהול סביבת הלמידה מתנקז לניהול הרגשי העצמי של המנחה ויכולתו לרתום את המנעד הרגשי שלו משפיע על הסדנה. להמחשה: להמשך קריאה