בשבוע שעבר כתבנו על הנטייה הבעייתית שלנו לחבר בין עבודה קשה לתוצאות מדהימות. הטענה היתה שבמציאות החיבור הזה לא תמיד מתקיים, וככל שהמציאות נהיית מורכבת רבים הסיכויים כי עבודה קשה שאין עמה בירור אסטרטגי תרד לטמיון.
ובכל זאת, במובן המילולי יש לפעמים משפט קיום לטענה הזו. התדהמה, ההפתעה הבסיסית, היא כמעט תמיד תוצר של עבודה קשה, ולא של רשלנות גרידא. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הפתעה בסיסית, כזו שיכולה להביא מערכות לכדי קריסה, היא לא (רק) תוצר של תחבולה גאונית של היריב המתחרה אלא ביטוי לחוסר הרלוונטיות של המערכת התפיסתית שלנו, חוסר רלוונטיות שאותו מנצל היריב.
במובן זה, אנחנו ללא ספק יכולים להפתיע ולהדהים את עצמנו, אבל לא בהכרח במובן הטוב של המילה. באותו מקום שבו אנחנו ממשיכים לפעול במלוא הכח כאשר ההקשר משתנה, התוצר הסביר הוא תדהמה. אלא שבזמן שחוסר הרלוונטיות של הגישה שלנו הולך ומעמיק, ומתוך חוסר היכולת שלנו להבין מה אנחנו לא עושים לא בסדר, אנחנו מעסיקים את עצמנו בלעשות עוד מאותו הדבר, גם אם בקצב מוגבר. חפץ ולינסקי קראו לזה המנעות מעבודה, אבל יכול להיות שבהקשר הזה צריך לקרוא לכך המנעות בעבודה.
במצב זה, דווקא החריקות בארגון, המקומות שבהם האבטלה כבר לא כל כך סמויה, יכולים להעיד על הבעיה הרחבה יותר ובכך עשויים להוות הזדמנות – בעיקר כאשר מדובר בבעיה שהמחלקות ושאר המקומות ה'מצויינים' בארגון אף פעם לא יוכלו להכיר בה. בשוליים הסוררים, האינטואיציה של האנשים מאפשרת להם לחוש שאין תכלית לעבודה הקשה ולהתנהג בהתאם. לפטר את האנשים שלא עובדים כמו שצריך, במובן זה, זה לירות בשליח.
כל האמור לא אומר שאין ערך לעבודה הקשה. באותו מקום שבו אנחנו רלוונטיים, העבודה הקשה היא המיצוי הטוב ביותר של היכולות (קוראים לזה יעילות). ברור, מצד שני, שלא נפתיע את עצמנו במקום הזה – במקסימום נעשה יותר או יותר טוב. אבל יש מקום נוסף שבו דווקא לעשייה ללא הבנה אסטרטגית יש ערך רב. המצב הזה הוא כאשר לא ניתן לייצר היגיון מארגן – כאשר המציאות היא כל כך כאוטית, שצריך פשוט להתחיל ולעשות. כאן, אנחנו בהחלט יכולים להדהים את עצמנו, כי בפעולה יוזמת בכאוס יתהוו בהכרח דברים שלא שיערנו שייווצרו.
אודות המחבר
2 תגובות
השארת תגובה
הפתעה בסיסת היא מצב נורמאלי. מקורה ביכולת להכיר במצב חדש ובשינוי התודעה. הגדרת מצב זה כהפתעה מעקרת את היכולת להשלים עם הצורך בשינוי ובהכרתו. הפער בין המציאות המשתנה תדירות לתודעתנו המקובעת צריך להיות מושג בדרך קבע כל ידי אימון התודעה ורכישת היכולת חהשתנות בהתאם. ועל כן יש לאהוב את הפער ולא לפחד מהפתעות.
הבנת הפער גם תאפשר את האבחנה בין עבודה קשה לעבודה מועילה. בין נחישות לבין גמישות….
החידוד במקומו. בהמשך לדבריך, יש צורך לשנות את היחס שלנו לחוויית הכישלון… להתיידד עם הכישלון ועם הצרימה שלו ולקבל זאת כאות וכתוכן ללמידה. אין עשיה רלוונטית ללא השתנות מתמדת וזה אומר שכל הזמן יש אי דיוקים ומרווחי טעות.
הכישלון וההצלחה אינן הפכים אלא צמד בלתי נפרד.