עם סוף אירועי צוק איתן פרסמנו ניתוח של הויכוח בין רביב דרוקר ויעקב עמידרור על כך ששניהם אינם רואים בקבלת ההחלטות תהליך של למידה אלא רק אקט של שיפוט. מתוך כך עמדנו על הצורך להשיב את הלמידה לתוך קבלת ההחלטות האסטרטגית – ברמה המדינית כמו גם בזו הארגונית/עסקית. לאור פוסט זה קיבלנו את תגובת פרופ' ירון אזרחי שדנה בסוגייה. אזרחי מציב שאלות רבות ורלוונטיות לבירור, ואנו נשתדל במהלך הזמן להתמודד עם כולן ואלו יסייעו לנו, בתקווה, לדייק את הבנתנו בדבר חיוניות הלמידה בתהליכי קבלת החלטות. בפוסט זה נדון בנושא של קבלת החלטות כברירה בין חלופות.
קבלת החלטות כברירה בין חלופות
בין אם קוראים לזה ברירה בין חלופות או שם אחר אני מאמין בחיוניות של פתיחת יריעה רחבה והתמודדות עם חשיבה וקווי פעולה אלטרנטיביים.
י. אזרחי
עניין החלופות הפך להיות המובן מאיליו של קבלת החלטות, כמעט מס שפתיים. הבעיה היא ששכחנו, או שאף פעם לא ביררנו למה נדרשות לנו החלופות הללו. ההנחה הפשטנית היא שככל שיהיו יותר אפשרויות נוכל לבחור את הטובות שבהן. במידה רבה, זו הנחה פופריאנית, שאומרת שהדרך שבה התבונה האנושית מתקדמת היא על פי פסילה של אפשרויות. ההנחה של פופר היא שכל האפשרויות נוכחות או שניתן להציב את כולן ושאנחנו מבינים את משמעויותיהן. שני ההיבטים הללו לא קיימים בדיונים מהסוג הזה – מצד אחד מגוון האפשרויות הוא אינסופי וכל הגבלה היא שרירותית, מצד שני העיקר הוא ההבנה של המערכת את המשמעויות של החלופות.
אם נכנס עוד קצת יותר לעומק ברמה ההיסטורית – מאיפה הגיעה עניין החלופות – אפשר להניח (למרות שלא ערכנו מחקר מקיף בנושא) שיש כאן השפעה ישירה של גישות מודרניות לקבלת החלטות צבאית. בעברית גישה זו מוכרת לנו כרעיון הדפ"א – דרך פעולה אפשרית. ניתוח הדפ"א נדרש הן ביחס ליריב והן לבירור האפשרויות העומדות בפנינו. הבעיה הגלומה בגישה זו כאשר דנים בקבלת החלטות אסטרטגית, שמדובר ברעיון שמקורו בסביבה הטקטית, שם טווח האפשרויות מוגבל על ידי הפיזיקה, וניתן להעריך דפ"אות. גם המשמעויות של האפשרויות קשורות באופן ישיר לפיזיקה, ולכן קל יותר לדון בהן. ברמה האסטרטגית, לעומת זאת, טווח האפשרויות הוא מחד אינסופי, כך שכל הצגה של חלופות תהיה שרירותית, ומאידך לא רלוונטי מאחר והשאלה היא מה המשמעות של החלופה, ובכך יש להתמקד.
מנגד, אזרחי טען כי יש צורך מהותי בהרחבת היריעה. אכן, הרחבת היריעה היא צורך מהותי בדיונים הללו, ובמצבים המדוברים, שניחנים בנטייה להפוך למרחב בלתי מפרה ללמידה וחשיבה. אבל אם זה הנושא (וזה אכן הנושא) צריך לחשוב מה מסייע להרחבת היריעה ומה לא. בהקשר הזה, צריך לדעת כיצד להלחם על אדי הקשב האחרונים של מקבלי ההחלטות במצבים אלו, והעמסה של חלופות עושה בדיוק את ההפך.
מה זה בערך או בדיוק "מערכת פרשנית רחבה וטובה יותר" ?. אני סבור גם שמחשבות פרועות בהקשר הדיון (אולי לזה אתה קורא גישה שרירותית) יכולות לשכלל מיקוד על גירסאות סבירות יותר.
י. אזרחי
בניגוד לגישה הפופריאנית, אנחנו מאמינים ברעיון ההפוך – שיכול להראות דומה בראשיתו. אכן – יש טעם בהצגה של מגוון היטלים. ההיטלים חיוניים להבנת המציאות, עוד לפני שאנו מגיעים לשלב של קבלת ההחלטות. יש גם טעם בפריסה של תכניות המגירה שיצרנו, אבל לא כדי לשפוט בניהן, אלא כדי להוות חומר לדיון. במובן זה, יש מקום למחשבות הפרועות ביותר, כפי שכתב אזרחי, אבל בגישת החלופות לא יהיה להם מקום (כי הן לא חלופה ממשית). התכלית של הדיון מושגת כאשר ההיבטים הראויים מהתכניות השונות מותכים (fusion) לתוך תפיסת פעולה חדשה, ורלוונטית.
לבסוף שאלה מתחכמת – איך אנו יודעים מתי אנו לא יודעים ואיך נבין מתי אנו לא מבינים?
י. אזרחי
ההבדל בין גישה זו לגישת החלופות נעוץ בכך שהתכניות מוצגות כדי לדון עד כמה הן לא רלוונטיות, עד כמה הן לא נותנות מענה (במלים שלנו אנו מכנים זאת פרובלמטיזציה). בדרך זו אנחנו יכולים להבין, לשאלתך, מתי אנחנו לא יודעים (או בתיאור אחר – מתי תנאי הידע שלנו עדיין לא בשלים). מערכות חשות כאשר הן לא יודעות (צבי לניר קרה לכך מטא-אינדיקטורים), והכמות ההזויה של דיונים שהתקיימו במהלך צוק איתן היא ביטוי לתחושה הזו.
וכך, בעוד שהגישה הפופריאנית טוענת – מבין החלופות יש אחת טובה, אנחנו מניחים שהחלופות הקיימות לא טובות, מאחר והן לא נוצרו מתוך ההקשר הנוכחי (זאת גם אם הן נכתבו חמש דקות קודם בלשכת הרמטכ"ל – הן חסרות את ההקשר המדיני הרחב). כאשר אירוע כזה של התכה מתרחש, החיבור התפיסתי בין הגורמים בחדר הופך מובן מאיליו והם יכולים להוציא לפועל את הגישה החדשה במרחבים השונים שבהם הם פועלים.
אזרחי טוען כי יש קורטוב של אידאליזם אוטופי בטענה האחרונה, אותה הוא גם מצטט ממאמרנו:
מתוך הנשיאה המשותפת באחריות, נוצרת שותפות שהיא הכרחית לפיתוח למידה ממושכת לאור האתגרים הקיימים. רק מתוך למידה משותפת בזמן אמת ניתן גם לפרוץ את מחסום הקיבעון…
מי שחווה חוויה של מסגור מחדש יודע שיש כאן באמת אירוע מופלא שלא מתרחש תמיד, וגם אין נוסחת קסם כדי לחוללו. ובכל זאת, ההשלכות שלו על הרלוונטיות האסטרטגית הן קריטיות להצלחה של מהלכים מרוכבים ברמה האסטרטגית.
אודות המחבר
4 תגובות
השארת תגובה
להבנתי הצנועה כל הדיון הזה לא לוקח בחשבון את האבחנה בין פועל, פרקסיס להסבר. בעוד הראשון תחום ובעל משמעויות בדיעבד ימות לעיצוב תודעתנו השני הוא אין סופי ונועד לשרת את תודעתנו הכוזבת.
על פי רוב החשיבה שלנו הופכת את היוצרות ומתארת את השני כמייצר את הראשון בעוד העשייה בפועל תהיה זו שתקבע את צורת החשיבה.
כדי להצליח ולשנות פרדיגמה יש להבין את הפרקסיס את אופן הפעולה שהביא למחשבה עד כה ולאתגרו בכל דרך שתמצא לנכון. כל דיון בתכנים על דרך ההסבר והחלופות הפרקסיס קבוע מראש יובילו לאותו מקום מיושן.
נכון שאם ניישם את פופר במדויק, וללא גמישות של דינמיקה מתפתחת של קבוצת אנשים המתדיינים בישיבה,ועוד ישיבה ,ועוד ישיבה- נטעה בהרבה מהלכים. נכון שבכול עימות ישנם שני צדדים ואם צד אחד פועל בנוקשות וללא אלטרנטיבות [תכנית ב'] , הרי שאם תכנית א' נכשלת הצד השני ילמד אותו וילמד להיות גמיש ולהזיק לו הרבה מעבר לצפיותיו, בגלל חוסר גמישותו [למזלנו יצא לנו שם של מאלתרים טובים [כך דרגי השדה במלחמת לבנון השנייה , וכך מפקדים וחיילים בצוק איתן [במנהרות]].
לדעתי מודל הדפ"א והדפ"ן – התפתח מתוך צורך לדון במחירים ובהשלכות של כל החלטה שמקדמת פתרון זה או אחר. אין צורך בוועדת חקירה כדי לדעת שצה"ל ומפקדים בכירים, לא חשבו מספיק לעומק על הנזק הפוטנציאלי של המנהרות, עד שגודל הסכנה התבהר, בעזרת העיתונות , לעם ישראל ולעולם. אבל האם מישהו מאיתנו היה מוכן לקבל שההחלטות , תוך כדי המלחמה, יתקבלו ללא דיונים עם תרומה של כל הזרועות [מודיעין וכד'], וללא הפריה הדדית של אנשים שהם גם מומחים וגם יצירתיים וגם עם ניסיון של חיזוי הסתברותי של הפלוסים והמינוסים של כל אלטרנטיבה שהפעלתה נשקלת? וכשיש כן זמן לדיונים יעדיפו החלטת ראש ממשלה , שר בטחון ,או רמטכ"ל ללא ציור תמונת מצב וללא העלאה לדיון של מה המחירים? , מה הסיכוי ? מהן ההשלכות וכד'
גבי תודה.
הבעיה היחידה במודל הדפ"א זה שהוא מתייחס למרחב הטקטי, שבו פערי התפיסה הם מקומיים ונוגעים למרחב שמכונה לעתים known unkown, לא ידוע שידוע, שהוא מרחב שקל מאוד ללכת ולחקור ממנו ולספק מענים ברורים (בעגה הצבאית קוראים לזה "לציי"ח"). במרחב האסטרטגי לעומת זאת, הפער התפיסה פרוס על פני השאלות המרכזיות ביותר ואפילו אין את השאלות להתחיל ללמוד מהן.
יותם אין אף מרחב שבו ניתן לספק מענים ברורים. ואין כל הבדל בין המרחב האסטרטגי לטקטי .
ההבדל היחיד שקיים הוא בחלוקה האנושית בתודעתנו. העובדה שאנחנו יודעים לצמצם באופן מלאכותי "הסחות דעת" ולצמצם את השיח לכדי סביבה מוחלטת (אתה קורא לזה טקטיקה, המדע קורא לזה ניסוי ) אינה אומרת דבר על היכולת שלנו לשלוט במציאות חיינו (וזה מה שאנחנו מחפשים בסופו של יום בדיון על אסטרטגיה, לא?) אלא על היכולת שלנו לאנוס את המציאות לצרכינו, כשזה לא עובד… (וזה לא עובד לא פעם) אנחנו טוענים לכשל תפיסתי…
כדי להצליח ולשנות את התפיסה באמת יש להרחיב את השיח, כפי שהצעתי כאן, למעלה…
(ואשמח לפרט על כך יותר)
לשם כך התפיסה הפופריאנית בוודאי אינה מספקת ויחד איתה כל התפיסה המדעית ועל אחת כמה וכמה לא החשיבה האריסטוטלית.