The past is not what it seems
פאבי (מנהיג הטרולים) לשבור את הקרח 2
האסטרטגיה נחרזה משחר ההיסטוריה האנושית עם אומץ לב, מנהיגות, תעוזה ותחבולה. מאוחר יותר היא נמסכה גם בתחושת כיוון וייעוד מחד וביכולת תכנון וארגון וצפי לעתיד מאידך. לפחות מאז עבודתו של פרופ׳ מייקל פורטר בשנות ה-70 האסטרטגיה נתפסת יותר ויותר כיכולת אנליטית המאפשרת לתמרן ולנצח בתחרות הכלכלית. מי שיחזיק בניתוח המדוייק ביותר ידע לנצח במשחק. בכל אחת מן הגישות האמורות האסטרטגיה היתה עניין איזוטרי – נחלתו של המצביא, של המנכ״ל, של מחלקת התכנון, של האנליסטים ושל חברות הייעוץ. ההמונים נהגו להגיד – לשבח או לגנאי – ״לא הבנתי את האסטרטגיה״.
אם אסטרטגיה יכולה ללבוש צורות שונות כל כך, הרי שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו תדיר מה המשמעות של הביטוי ״אסטרטגיה״ ביחס לאתגרים הנוכחיים שלנו. בייחוד בעיתות של שינוי כדאי להזהר לכפות על עצמנו ועל המציאות את הפירוש הקודם שגיבשנו לשאלה ״מהי אסטרטגיה״. יתכן שמה שידענו היטב על העבר כבר איבד לחלוטין מערכו. אולי הוא לא היה בעל ערך כבר אז.
האסטרטגיה הישראלית למערכה בקורונה
השימוש השיטתי המרכזי לאסטרטגיה בתקופה הקורונה היה הצירוף ״אסטרטגיית יציאה״. צירוף זה הלך כשם שבא, והקורונה עדיין איתנו. אבל אסטרטגיה ציבורית לתקופת הקורונה עדיין לא תפסה את מקומו. גם אם לא קוראים לה כך, הלב של האסטרטגיה הישראלית במערכה בקורונה מבוססת על ארבעה מוקדים: 1) ניתוח נתונים ברמה גבוהה לטובת הבנת תמונת המצב; 2) פתרונות רגולטוריים למניעת הדבקה המיושמים בתחולה רחבה ועם החרגות רבות; 3) היערכות למצב קיצון בגוף הבריאות 4) ניסיון להפעיל את המערכה כך שלא תפגע באינטרסים הפוליטיים-ציבוריים של הממשלה. האסטרטגיה הזו לא נוסחה כנראה מעולם באופן מודע. כך או כך, היא מובנת לגמרי למקבלי ההחלטות בישראל ואינה מובנת כלל לציבור. אבל האם הגישה של של נתונים-רגולציה-היערכות היא האפשרות האסטרטגית היחידה המונחת לפתחנו?
When one can see no future, all one can do is the next right thing.
פאבי (מנהיג הטרולים) לשבור את הקרח 2
בפוסט הקודם עסקנו בבריחה שלנו בעיתות משבר מעיסוק באסטרטגיה למשימות הטקטיות הדחופות. אני רוצה בפוסט הזה לגעת בקצרה בקווים לדמותה של אסטרטגיה רלוונטית לקורונה.
אני חושב שאסטרטגיה ציבורית משמעותית בעת הנוכחית משמעה הפעלה של common sense בכל דרגי קבלת ההחלטות. התרגום הנפוץ של common sense לעברית הוא ״היגיון בריא״. אבל באופן מילולי, common sense פירושו היגיון משותף (או מדוייק מכך – היגיון צרוף). דרך קולקטיבית בסיסית לראות את הדברים. והקומונסנס הזה, על הצד הבריא שלו ועל הצד המשותף, חמק ונעלם בקורונה.
כשהעבר לא רלוונטי והעתיד לוט בערפל
האם עולה מהאמור שבמדיניות הממשלה אין היגיון? וודאי שיש בה. לעתים ההיגיון הזה מובן לנו יותר ולעתים פחות. אבל אנחנו לא מחפשים היגיון ובטח שלא תכנית גאונית מושלמת. אנחנו מחפשים משהו שפשוט יעשה את מה שצריך.
הטרול יודע על על זה משהו שאנחנו הספקנו לשכוח:
בואו ננסה את זה: כולנו יודעים שהלמידה מרחוק לא מצליחה. ההתעקשות של מערכת החינוך כמעט בכל הרמות על פתרון הלמידה מרחוק כמענה המרכזי לאתגרי העת הנוכחית מנוגד להבנה הבסיסית של רוב הורי ישראל, מרבית הילדים, וגם להיגיון של חלק גדול מצוותי החינוך. חשיבה אסטרטגית בעת הנוכחית תקשיב לקול המאוד בהיר הזה, ותגבש מכלול של פתרונות ש״עושים שכל״ (באנגלית זה יותר טוב: make sense) למול האתגרים המרכזיים. למשל: הילדים שלנו היו בבית ספר לעובדים חיוניים בניצוח של ש״שינים מתנועות נוער שונות בקפסולה משפחתית (שלושה אחים ביחד, עם עוד משפחה קבועה אחת). מניסיון של ימים ספורים היה מאוד מאוד מוצלח. למה לא לשכפל את הפתרון הזה לעוד מקומות? אולי כך נוכל לוודא שלפחות חלק מילדי כיתה א׳ ילמדו לקרוא?
גם הדיון על מתווה התפילות וההפגנות נתפס אצל האדם הממוצע בישראל כמנוגד לקומונסנס. ההליכה בניגוד להיגיון הצרוף נושאת מחירים כבדים: היא הופכת את המערכה שלנו לשרירותית וככזו הופכת את ההנחיות למחסום שצריך למצוא איך לעקוף. אפילו פתרונות שהם ״בעד״ האזרחים כמו המענקים הפכו לרוב לבדיחה – אף אחד לא הרגיש שיש בכך היגיון.
להיות שם כשהאסטרטגיה קורסת ולשרוד
אסטרטגיות קורסות. זה טיבן. החומר הסמוי שמדביק יחד אסטרטגיות מוצלחות מתמוסס מהר מאוד במפגש עם גשמי השינוי. מלחמת יום הכיפורים מוכרת בציבוריות הישראל כרגע שבו אסטרטגיה שליוותה את ישראל כמעט מהקמתה קרסה. ההפתעה לא היתה רק ביחס למועד פריצת המלחמה, אלא בעיקר למהלכיה, למשמעויותיה. רעיון ההרתעה שהיה אבן יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל קרס והתנפץ לחתיכות.
תחת האסטרטגיה הקורסת, כאשר העבר הכזיב והעתיד לא ידוע, עלתה אסטרטגיית היגיון צרוף פשוטה: אם הגנרלים שם למעלה לא מבינים מה קורה, אנחנו, החיילים הפשוטים ננצח את המלחמה. באומץ ליבם, במסירות נפש בלתי נתפסת, באמונה של כל חייל שהוא הקו האחרון לפני הישובים הישראליים, יצרו החיילים מציאות שאפשה למפקדים להניע לבסוף את מהלכי הנגד של ישראל. והניצחון היה של החיילים, לא של הגנרלים.
רוב עולם החשיבה האסטרטגית במדיניות ציבורית ובמנהל עסקים מבוסס על העבר והעתיד. על העבר בחיפוש של best parctices ש״תמיד״ עובדים, ועל העתיד תחת ההנחה שניתן להעריך, לסבר, ולהיערך לתרחישים השונים. אבל מה עושים כאשר העבר מאבד מערכו והעתיד מטושטש לגמרי? פאבי הטרול מדייק: כשאי אפשר לראות את העתיד צריך לעשות הצעד הנכון הנראה לעין כרגע. לא לחכות לבשורה או לניתוח המדוייק שיתיר את התסבוכת (גם המומחים לא רואים את העתיד מסתבר), לא להסתמך (רק) על מה שעבד בעבר. זה אפילו לא חייב להיות הוליסטי, רק לאפשר לעשות צעד הגיוני אחד קדימה ולהתחיל לנוע, צעד צעד, לגיבוש אסטרטגיה של התמודדות, הכלה והבראה.
אודות המחבר
4 תגובות
השארת תגובה
אחד הפוסטים החזקים. אשריכם וחג שמח
לא מובן לי באיזו דרך הטענה שנדרש common sense בעיתות שינוי/משבר קשורה בשאלה האסטרטגית
וכי בזמן שבו האסטרטגיה עומדת על תילה ומתווה את דרכי הפעולה אין צורך ב common sense ?
וכי בזמן שנוקטים פעולות הנובעות מ common sense לא נדרש להוסיף ולגבש במקביל אסטרטגיה מבוססת נתונים והערכות (גם אם חסרות) ?
גם כותב המאמר בפסקה האחרונה מעמיד את הרעיון בתור צעד ראשוני שמאפשר תנועה קדימה לעבר פוזיציה שממנה ניתן יהיה להחיל אסטרטגיה המובנה הקודם (אליבא דכותב המאמר)
אם כך מה בין צעד זה לכל פעולת מנע אחרת שהיא טקטית במהותה
הערה אחרונה : הנסיון לפרש “הגיון צרוף” כהגיון קולקטיבי בהכרח לא מובן לי כמו כל הגיון גם “common sense” מתחיל כתובנה אינדיבידואלית אף על פי שתיתכן הסכמה רחבה על צעד כזה או אחר היא איננה הופכת אותו להיגיון צרוף של הכלל
כל ההערות לא מכוונות לקנטרנות אלא מסקרנות ועניין אישי אמיתי
תודה
חבל, הכותרת יומרנית התוכן לא ממש. ניסיון אחד מוצלח ברמה אישית עדיין לא הופך אותו לאסטרטגיה ולבטח לא ברמה לאומית.
תרצה להאיר את עינינו איזה טענה לא הייתה מביישת את הכותרת?