איך תחקיר נולד
לאחר 9 חודשים, בעיתוי כמעט סמלי התחיל צה"ל לפרסם את ממצאי התחקירים שביצע לגבי מה שקרה ב-7 באוקטובר. התחקיר הראשון שפורסם בחן את מה שקרה בקיבוץ בארי ב-48 השעות הראשונות למלחמה וגרר תגובות סוערות וקשות של כל הנוגעים בדבר.
חברי קיבוץ, משפחות חטופים, פרשנים פוליטיים וצבאיים, פעילים מכל קצוות הקשת הפוליטית, אזרחים מן השורה וכמובן מי שלחמו שם כחיילים רשמיים ולא רשמיים של ישראל ביקרו כמעט כל היבט אפשרי בתחקיר –ההחלטה לפרסם ראשון דווקא תחקיר שעוסק בתפקוד הלוחמים בשטח, ביקורת על הממצאים עצמם, ביקורת על נקודת ההתחלה הנכונה לסיפור, עיתוי הפרסום, אופן ההצגה, המסקנות הנלוות ועוד כנה וכהנה.
באופן פרדוקסלי, דווקא הרגע בו צה"ל מנסה לקחת אחריות ומנתח בצורה פומבית וחשופה את הכשלים בניהול האירוע ואת תהליכי הלמידה שלו מנקז אליו את הכעס, הזעם והאכזבה שחוו המעגלים השונים שנפגעו באותו יום. מפל הציפיות ההדדי הוא אירוע כואב וכמעט בלתי נמנע אבל נרצה לטעון שמאחוריו עומד פער עמוק ולא מדובר בשאלות הנוגעות לקשר בין מידע ולמידה, תיקון, מיצוי הדין ושיקום האמון.
פרק העובדות
פרק הניתוח: ככה לא בונים חומה
המערכת הצה"לית משתמשת במושג תחקיר במובן של תהליך למידה לוגי שמורכב מפרק של עובדות ("מה קרה"?), ניתוח הסיבות והגורמים (למה קרה?) והסקת מסקנות לעתיד (לשימור ולשיפור) כאשר התוצאה הרצויה היא הטמעה של מנגנונים שימנעו מטעויות העבר לחזור על עצמן, ויתבססו על ניתוח מעמיק, מפורט ומקצועי של רצף האירועים שהוביל להתרחשות.
החלק המעמיק יותר בתחקיר ממוקד בפיצוח שאלת "הלמה" ובוחן ממדים שונים של התנהגות גלויה במערכות. כלומר האם הפרקטיקות שננקטו היו יעילות והתבססו על הנהלים המקובלים ואם התחקיר מעמיק אז אולי ייבחנו גם המבנים הארגוניים הקיימים בשאלה האם סייעו או הפריעו לתפקוד באירוע או האם הוקצו מספיק משאבים להיערכות טרום האירוע. השאלות האלה מאפשרות למערכת הצהלית לייצר סיפור קוהרנטי ובעל ערך אופרטיבי-מבצעי שמעניק לו משמעות (מה צריך לעשות). אבל הסיפור הזה, שעיקרו יושב צמד השאלות מה עשינו ומה נעשה בעתיד דל מכדי לתת מענה למי שאינם עסוקים במישור התפקודי של הפעלת גייסות.
שטף הביקורת מבטא נקודות מבט אחרות לגמרי על מה שהתרחש בבארי באותן שעות. יש בו שאלות שכלל לא נידונות בתחקיר שנוגעות למערכת היחסים והזיקות בין גורמי הביטחון השונים לדוגמה חיל האויר-מודיעין-אוגדת עזה; שב"כ לעומת צה"ל או יחסי הכוחות בין צה"ל לכיתות הכוננות. הוא מבטא ציפייה לניתוח מרחיב בזמן ובמרחב שבוחן כיצד תופעות חיצוניות לצה"ל השפיעו על מה שקרה באותו היום כמו השפעת המחאות בחברה הישראלית בשנה שקדמה ל7 באוקטובר.
ובלב הביקורת נוכחות שאלות יסוד שלא ניתן לדון בהן בשפה מבצעית-תפקודית. אלה שעוסקות בהרגלי החשיבה, אמונות העומק, הנחות היסוד של צה"ל והציבור הישראלי שנחשפו פתאום ב7.10 ודורשות ניסוח מחודש כמו מהי תפיסת הביטחון של ישראל, מה הציפיות שלנו כציבור מצה"ל או מהו גיבוי ראוי ללוחמים שפעלו בשטח. הביקורת על פרטי התחקיר מחביאה את שאלת היסוד הכואבת של כיצד צה"ל על שלל תקציביו לא הצליח להגיב בזמן אמת ומה המשמעות של כל זה על האפשרות לקיום אישי ומדינתי בטוח במרחב עוין כל כך.
המיקוד באירוע התפקודי-טקטי ובערך המבצעי של התחקיר לא מעניק למעגלי הנפגעים השונים שום תשובה רלוונטית לשאלות היסוד שמטרידות אותם. במקום שהשקיפות המבצעית תייצר אמון וקרבה במערכת שמנסה ללמוד היא מגדילה את הפערים ומעצימה את התסכול שבו כל שחקן נותר עוסק בסט השאלות שמטריד אותו וחש כי שאר הגורמים לא מדברים כלל באותה שפה. אנחנו לכודים במעגל של חוסר מובנות, תחושות בדידות וחוסר אמון שמקשה מאד על היכולת לקיים שיחה רצינית על מה שקרה פה במהלך ומאז ה-7 באוקטובר.
פרק המסקנות: ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים
אחד המאפיינים המרכזיים של אירועים טראומטיים הוא הקושי לדבר עליהם ואודותם. הטראומה שומטת ברגע אחד את עוגני היסוד שלנו – התפיסה העצמית, שכבות ההגנה של השגרה שמעניקות לנו זהות משמעות יכולת הפעולה ומותירה אותנו חשופים. ללא תהליך של עיבוד אנחנו מתקשים מאד לשחזר את מה שקרה בצורה מלאה ונוטים לתיאורים טכניים ומשימתיים.
כאשר מדובר על אירוע קולקטיבי הקושי רק מתגבר כי חווית הטראומה היא אישית ביסודה. גם אנשים שנכחו באותו אירוע חוו אותו באופן שונה ומחזיקים ממנו פיסות אחרות שלא ניתן לאחד לסיפור אחיד וחד ממדי.
הזיכרון הנורמלי הוא פעולה שמספרים בה סיפור. הזיכרון הטראומטי לעומת זאת חסר מילים וסטטי. לפעמים הסיפור הראשוני של האירוע חוזר על עצמו והוא נטול רגש… הוא אינו מתפתח ומתקדם בזמן ורגשות המספר ופירושו לאירוע אינם מתגלים בו. מטפל אחד תיאר את הזיכרון הטראומטי כסדרה של תצלומים דוממים מתוך סרט או כסרט אילם. תפקידו של הטיפול לספק את המוזיקה והמילים.
ג'ודית הרמן, טראומה והחלמה, עמ 157.
נקודת המוצא שלנו לשיח שיבנה מחדש את האמון לאחר ה-7.10 חייבת לעבור דרך הכרה ועיבוד של הסיפורים השונים שהתפתחו לגבי מה שקרה, ובעיקר בהבחנה עם אילו כלים אנחנו ניגשים בהקשרים שונים. עם איזה שאלות ניתן להתמודד עם תחקירים, ואיפה נכון וצריך לפתח כלים אחרים ומיהם הדוברים המתאימים לכל סיטואציה. הרגישות לממדים הגלויים והסמויים היא מפתח לשיחה שתהיה פרודוקטיבית יותר.
תמונת הנושא משותפת ברישיון מויקי שיתוף: Micha Brikman, CC BY-SA 3.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0, via Wikimedia Commons
אודות המחבר
השארת תגובה