כמו עטלפים במערה: לקחים אסטרטגיים מהספר אדם הולך הביתה

מאז הוטל כאוס מוחלט בעולמי ב-18 באוקטובר 1973, בשעה עשר בבוקר, עת נפל הפגז בשולי השוחה שבה עמדתי וריסק את מוחי, אני חג כמו עטלף במחשכי תודעתי העמומה ומטליא את תמונת עולמי החדש בקרעי התנגשויות וההתרסקויות על קירות המערה של חיי. 

אדם הולך הביתה, הקדמה

יורם עשת-אלקלעי פותח את ספרו אדם הולך הביתה במטפורת העטלף המשרטט את גבולות מערת חייו. בעשותו כן, הוא חותר תחת אחד האתוסים המכוננים של תורת ההכרה המערבית, כפי שהוא מגולם במשל המערה האפלטוני. לפי אפלטון האדם אמנם כבול למערתו, המגבילה את כוח תודעתו, אך הוא יכול להיחלץ משם באמצעות שימוש נכון בתודעתו, ויותר מכך יכולים אחרים לסייע בידו להיחלץ. בעולם הכאוטי של עשת, אין למערה כל פתח יציאה, אין אור ושמש בסוף המנהרה ולאדם לא נותר אלא להמשיך ולחקור לנצח את גבולות תודעתו.

אדם הולך הביתה - בין משל המערה ומערת העטלפים

האם יש אור בקצה המנהרה?

*

סיימתי במהלך חג הסוכות את הספר אדם הולך הביתה של יורם עשת-אלקלעי. הספר נפל לידי בערב יום כיפור, ומאז לא הצלחתי להניחו. עשת, שנפצע באופן אנוש בראשו במלחמת יום הכיפורים, מוליך אותנו בנבכי פגיעת הראש והנפש, ומחולל את הקורא בכישרון רב בתוך תמונת הטלאים שהוא חווה בעצמו. תחילתו של הסיפור בסיני, המשכו בפגיעת הפגז על גדות תעלת המים המתוקים במצרים, ולאחריה התעוררות מתוך חרדת השבי בבית החולים בישראל. סופו של הספר בלמידה הארוכה שאין לה סוף על מגבלות ונכויות המוח הפגוע, והדרכים שנפש האדם מסגלת כדי להתמודד עם מגבלותיה.

להתוודע לגבולות התודעה שלנו

מוטיב מרכזי בסיפור הוא הצורך להתוודע ולהפנים את עצם המגבלה. בבתי החולים עמוסי הפצועים של שלהי 73', היו פגועי הראש עוף מוזר וקשה לעיכול. עשת משווה עצמו פעם אחר פעם לפצועים ממחלקת אורתופדיה, אלה שההיעדר הבוטה של אבריהם ברור לכולם – לסביבתם אך יותר מכך – לעצמם:

פגיעה ממזרית וחמקמקה היא הפגיעה המוחית. קטועי יד או רגל מבינים די מהר מה קרה להם ומתחילים לתפקד עם גופם הגדום. אבל בפגיעה המוחית התודעה היא שנפגעת, ואנו, הפגועים, נדונים להעביר את חיינו בחקירה מתמדת של עצמנו. לנסות ולהיכשל, להמריא ולהתרסק. ליפול ולקום, ליפול ולקום, ליפול ולקום. עד שלבסוף, אחרי אינספור נפילות וקיצות, הפגיעה מתחילה להצטייר בתודעה.

למול פגועי הגפיים, פגיעתם של פגועי הראש נסתרת, ורק התנהגותם מהווה צוהר להבנת פגיעתם. מתוך הניסיון להבין את הפגיעה, ומתוך החרדה על חוסר היכולת לשוב שוב לביתו כפי שהיה, וכפי שהיה הוא עצמו בתוכו, מתחיל עשת את מסעו האיטי והקשה להתוודע לעולמו החדש.

למרות שלשמחתי הרבה אני איני יכול להבין עד לאשורם את תיאורי המחבר, הספר פגש אותי ממקום של הזדהות עמוקה. אכן, הליכה, נהיגה, סגירת כפתורים, כתיבה וקריאה הן פעולות אוטומטיות שאינן מצריכות ממני למידה לאחר שהורגלתי בהן. אך התמונה העמומה, המטולאת שמשרטט עשת, דמתה בעיני מאוד לחווייה היומיומית של אדם הפועל בתוך מערכות סבוכות. החיים בתוך מערכת, הבנת מערכות היחסים בתוכן ודפוסי הפעולה הרלוונטיים – כל אלו שאלות שאינן נובעות מחיווי ישיר של החושים – אלו ששאלות שהן מעבר לחוויה האונתולוגית ודווקא ממשותה של האונתולגיה (תורת היש) מקשה עלינו כל כך להכיר ולהבין את הסבוך והנסתר.

לגשש את גבולות המערה

פגיעת הראש, במובן זה, היא צוהר ייחודי לראות את העולם אחרת, שכן היא מצריכה למידה מחדש של ההיבטים הבסיסיים ביותר של הקיום מתוך הספק שהיא נוטעת בעולם. זה איננו ספק פילוסופי, אלא ספק בעצם הקיום, ספק שגם וויטגנשטיין1)הפילוסוף לודוויג וויטגנשטיין יצא נגד כל המהלך הפילוסופי שהחל בדקארט לפיו יש ערך בהטלת ספק בעצם הקיום של דברים. לטענתו, המצויה בספר על הוודאות מדובר בשימוש במילים שאין להן כל פשר. הוא ממשיך ומבקר את הפילוסוף הבריטי מור שתוהה האם הידיים שעל השולחן באמת שלו וטוען שיש פשר למשפט הזה רק במצבים קיצוניים שבהם הידיים אינן מחוברות עוד לגוף… דווקא במקרה של פגוע הראש, לעומת זאת, יש פשר מאוד ברור לשאלה האם הידיים הן שלי או לא. היה מעיד עליו שיש לו קיום. מי שאינו פגוע ראש או נפש לעולם לא יטיל ספק במה שמחווה עצמו כלפינו כקיים. אך במקרה של פגוע הראש חלקים שלמים של העולם מוטלים בספק (כמו צד שמאל, בעולמו ובגופו של עשת). במצב זה, צריך ללמוד על מה שהוא בגדר "לא ידוע שאינו ידוע" (unknown unknown). הפריבליגיה הקשה של פגוע הראש, היא שהמציאות טופחת על פניו, פשוטו כמשמעו. האדם חווה את עומק הפער בין התודעה שלו לבין העולם, והוא נדרש להמשיג לעצמו מחדש את עצם הקיום, גם את מה שנראה לנו מובן מאיליו.

אני לעומת זאת (ואני משער שכולנו), נתקל יום יום בקורים הקשיחים של עולמי הסבוך ולרוב אפילו איני שם לב לכך. המעשה של הקמת עסק חדש מצוי בדיוק במקום זה. מקננת בך תחושה שיש מקום בעולם לדבר החדש שיש לך להציע עבורו. בשלבים הראשונים אפילו אין לך מלים להסביר במדוייק מהו הדבר הזה, לא כל שכן לחוות דעה ברורה האם יש מקום בעולם לדבר מעין זה. הלמידה הזו מתרחשת בהכרח מתוך התנגשות בקירות. העטלף היזמי חייב לפגוע בקירות כדי לשרטט את קירות מערתו, לגלות היכן היא הולכת ונהיית צרה, והיכן נפתחים בפניו מרחבי פעולה חדשים ועצומים.

*

היטלים במקום תמונה מלאה

הסבך איננו מאפשר לנו להתמקם במקום ממנו רואים את התמונה הרחבה, כי המקום הזה איננו בנמצא. כל נקודה במערכת היא חד פעמית, ומגלה פן שלם אך ייחודי אודות המערכת כולה. בשל כך, כדי לשרטט את גבולות המערה עלינו להשתמש במירב ההיטלים שהסובבים אותנו מספקים לנו. מודע למגבלות מצבו, עשת בוחר לנוע בספרו פעם אחר פעם בין מספרים שונים, בין זמנים שונים בסיפור. לעתים הוא דובר בקולו, לעתים הוא מתאר את העולם מראות עיניה של אשתו נוגה, לעתים מתוך מיטת פציעתו לעתים עשרות שנים מאוחר יותר. פעם שהוא דובר אלינו, או אל בנו, ופעם והוא מתאר את המציאות בגוף שלישי. בתארו את פציעתו הוא שוטח שלל היטלים שמציעים הפועלים השונים בסיפור – החיילים שחבשו את מוחו הפצוע בשטח, הרופא שטיפל בו בתאג"ד, החייל שהעביר אותו – נע בין חיים למוות – בין התאג"ד למנחת המסוקים מצדה המזרחי של התעלה, הרשומות הרפואיות של הרופא שטיפל בו בישראל, הקצין שצילם את רגעיו האחרונים של חייל אלמוני – כולם פורסים יחד את השלם המורכב של פגוע הראש המנסה להרכיב מחדש את עולמו.

חרטומן, המשגה ולמידה בסיסית

חרטומן, מתוך ויקי קומונס

ההיטלים בעולם היזמי מצריכים מהיזם להתוודע לנקודות המבט השונות על הפרוייקט שלו, גם כאשר הדבר קשה מאוד לעיכול. הכשלונות ההכרחיים בדרך, עדות לחיכוך עם גבולות המערה, מספקים שלל היטלים, אם נהיה מוכנים לדלות אותם – פידבק חיובי ושלילי על אופי הפעילות שלנו בעולם. הנטייה שלנו היא להתמודד עם כל היטל בפני עצמו. זו נטיה שיש לה הצדקה כאשר מדובר בשאלות טכניות (למשל – כאשר האתר איננו עולה, יש לכך סיבה מיידית וברורה). אבל בעולם הסבוך הנטיה הזו איננה מאפשרת להגיע לכדי למידה. אנו נדרשים, לעומת הנטיה להתמודדות מיידית, לשאת את ההיטלים השונים ולאורך זמן לבנות מהם את תמונה המערה המתגבשת. אחת מסגולותיו של תהליך הלמידה שעורך עשת, היא העובדה שהוא מוקיר תודה לכל היטל שנכפה עליו – מהפיזיותרפיסטית שהכריחה אותו לעמוד על רגליו ועד למרצה שמארח אותו בארה"ב אך לא מתיר לו להבחן בעל פה. רק לאדם אחד הוא נוטר טינה לאורך הספר – המרפאה בעיסוק ממחלקת השיקום אשר כופה עליו פתרונות יחידים ובלעדיים, אותה המכנה לאורך כל הפרק "החרטומן".

פתרון הסתגלותי

אתגר הסתגלותי
image-1379

שרוכי נעליים כאתגר הסתגלותי

אחרי שנים רבות רבות של נסיונות עקרים, סיגלתי לעצמי דרך מקורית לשרוך נעליים ביד אחת. זוהי קשירה פתלתולה ומסבכת, ונגה אומרת שאף פעם לא ראתה מישהו שורך נעליים באופן כל כך מוזר ומצחיק. אבל שיטת הקשירה מתאימה בדיוק למה שאני יכול לעשות בידיים פגועות, ומה שהכי חשוב הוא שהיא מתאימה לי; שהמצאתי אותה בדרך שלי.

עמ' 200

מאחר והסיטואציה הסבוכה היא תמיד חדשה וייחודית, המענה לבעיות בעולם הסבוך לא יכול לנבוע מתוך מענים טכניים שגובשו בעבר. בשל כך, מרכיב הניסוי בלמידה מקבל יתר חשיבות – הניסוי לא רק מאפשר לנו לברור דרכי פעולה רלוונטיות, אלא ממש לגבש את הדרכים הללו מתוך החיכוך והגישוש במציאות. הייחודיות של האתגר, והלמידה הבסיסית הנדרשת למולו, מציבה אותו כ-אתגר הסתגלותי המצריך פתרונות הסתגלותיים.

יצירת המענים הללו, משלבת בתוכם את המרכיבים האמורים למעלה – הגישוש, הניסוי, ההיטלים, אבל יוצרת מהם שלם חדש, בבחינת היגיון מארגן למה שעד כה נראה כאי סדר או כחלוקה שרירותית ובלתי אפקטיבית. הפתרון החדש שנברא מתוך ההיטלים והגישושים, מכיל בתוכו בהכרח הסתגלות טובה יותר לתנאי הסביבה שהשתנו. עשת עצמו ממשיך את ה-התמרה מן הלמידה האישית שלו את הלמידה המקצועית שלו בעולם הסבוך שנים מאוחר יותר:

זה כמה חודשים אני מסתובב במכללות ברחבי הארץ… משוחח עם מורים ותלמידים, רושם רשימות, מעתיק תוכניות ומציין לעצמי שכל מה ששמעתי משעמם וארכאי כל כך. ככה יוצרים תלמידי סקרנים? … בימים האחרונים כאשר אני יושב ביתי ומנסה לקבוע כיוון, מבנה לימודים ותכנית, אני שם לב שבעצם בכל המקומות לומדים בדיוק אותו דבר, כאילו רוצים להכשיר מורים בפס ייצור, כמו לחם אחיד… כאילו יש דרך אחת ויחידה ללמד ודרך אחת ללמוד. ולפתע מבליח בראשי זכר החרטומן, שלימדה אותי לשרוך נעליים ולכפתר כפתורים כמו שצריך ואני נתקף חמת זעם, ודוחה מעלי את כל מה שרשמת… וכבר ידי מקלידות במחשב תוכניות ורעיונות והנפש פורשת כנפיים ורעיונות ערטילאיים נרקמים ללקח הגדול שלמדתי בסוף חודש דצמבר שנת 73, כשהחרטומן ניסתה בעיקשות ללמדני להיות כמו כולם: כאשר אינך מצליח לעשות משהן נסה תמיד את הדרך שלך.

עמ' 201

מקומו של ה-flow וחוסר המודעות

 

כמו סופר סת"ם היה רוכן מעל המחברת שעות על שעות, אדיש לכל המתרחש סביבו, כאילו עמד העולם מלכת. לעתים היה שוכח לאכול ואפילו ללכת לשירותים… פעם שאלתי אותו מדוע הוא טורח כל כך. בשביל שאוכל לכתוב אותיות הוא פער אלי זוג עיניים תמהות. אבל אם אינך יכול לקרוא משפטים, בשביל מה לכתוב אותיות? שאלתי את עצמי ולא היתה לי תשובה, ונדמה לי שגם לו לא היתה.

מתוך הפרק סרנדיפיטי, עמ' 222

לכאורה, כל האמור עד כאן הוא שיר הלל ללמידה רבת מודעות עצמית. בפועל, ממש כמו העולם שמתאר עשת, הלמידה גם היא נעשית קרעים קרעים ובדרך אגב. הכח המניע של הלמידה הוא על פי רוב מה שנראה ממש הפכי ללמידה – פעולה חזרתית שלא על פי היגיון מסדר וללא למידה ישירה מטעויות. עשת מתאר פעם אחר פעם את מצבי הזרימה (flow) שהוא מכניס את עצמו אליהם, מתוך חרדה עמוקה למצבו וחוסר מוכנות להשלים עם רוע הגזירה. במצבים אלו, הגיבור שוכח את כל מה שסובב אותו פרט למשימה הספיציפית בה הוא דבק. בין השאר הוא שוכח כך לא פעם גם את בניו, אשתו וצרכיו הבסיסיים ביותר.

המסע העיקש ביותר של עשת הוא זה שהוא מנהל בניסיון לשוב לקרוא ולכתוב. הוא בוחר לדבוק בדבר היחיד שמצוי בטווח יכולתו – העתקת אותיות בודדות, ומתחיל משם את המסע. הוא ממשיך מאוחר יותר בהעתקת פרקים שלמים מספר, מבלי שהוא מסוגל לקרוא את המילים שהעתיק. ואז, ורק אז וברגע אחד מתחוללת התהוות וקריאתו מתחילה לשוב אליו.

נדמה לי שהדרך שבה למדתי לכתוב ולקרוא במחלקת השיקום ממזגת את שני אפיקי המחקר האלה: למידה שנובעת מעשייה ללא גבול, התפתחות שנועת מחרדה מפני אסון מתקרב ושינוי המתחולל בהרף עין וללא הקדמות ארוכות.

(עמ' 225)

הפער בין שני ההיטלים – זה המבכר את הגישוש והלמידה, וזה המבכר עשיה נטולת רפלקציה, עומד בעינו. עם זאת, אפשר להתיימר ולנסות ליישב את הסתירה הזו (והסיפור רצוף סתירות כדרכן של מערכות סבוכות) דרך הבחנה בין רמות הפעולה השונות. עשת בוחר בצלילה אל תוך ה-flow בהתמודדות שלו עם הכאוס המיידי בו הוא שרוי. הוא פונה לדרך שמכונה במודל קינפין act-sense-respond המאפיינת את הפעולה במרחב הכאוטי. בשל היעדר מדרך כף רגל ב-ערפל, השאיפה היא דבר ראשון למצוא מקום להתחיל לפעול ממנו (Act), אפילו אם האסטרטגיה עדיין לא ברורה ומובנת. משם, לאט לאט, תיווצר הבנה (Sense) ולבסוף גם ייווצרו התנאים להתהוות (Respond). המבט הזה מתבונן על התהליך ממבט המיקרו המיידי. אבל מולו קיימת התבוננות הוליסטית רחבה יותר ברמת המערכת. כאן, עשת בוחן פעם אחר פעם את מכלול ההיטלים, את כיווני הפעולה שלו, וגם יודע לבסוף לחדול את דפוסי הפעולה החזרתיים שלו שהפסיקו להיות רלוונטיים לאורך זמן.

בטרם ישלח אותי מהקן הוא מעניק לי שלוש עצות שאני זוכר כאילו נאמרו רק אתמול: אפילו אם תיכשל, תמיד תנסה שוב ושוב, לעולם אל תנוח – המנוחה נועדה לבריאים – ואף פעם אל תחשוב למרחקים גדולים מדי, כי אז תתייאש.

(עמ' 250)

*

אפילוג – לא תמיד אתה מוביל

אחד הקשיים המרכזיים שמאתר עשת נובע לא מן הקושי והנכות הישירה אלא מן העובדה שבמובנים רבים הפוזיציה שלו כמי שתמיד מוביל השתנתה. השינוי הזה בולט במיוחד בשאלה מי מוביל פיזית את המשפחה. בזמן שעשת מאושפז בבית החולים, אשתו מוציאה רשיון נהיגה וכאשר היא לוקחת אותו מבית החולים הוא מופתע לגלות את עצמו יושב במושב הנוסע. ההיפוך המגדרי בינו לבין אשתו, מוביל למתחים קשים בניהם, ועוברות עוד שנים רבות עד שהוא מקבל את העובדה שאיננו מוביל את העגלה המשפחתית יותר. ואף על פי כן, עשת מסגל לעצמו לאורך השנים הובלה אחרת, מדוייקת יותר, כזו המתאימה למורכבות של המצב הסבוך.

במידה רבה אנחנו עדיין שקועים כחברה וכציוויליזציה באתוס מנהיגות מונרכי-היררכי. זהו אתוס שבו יש מקום למנהיג אחד בלבד בכל רמה והמנהיגות והסמכות הן חלקים שונים וחופפים של אותו הדבר. המנהיג, במבט זה, הוא כמעט תמיד גבר, ובידיו מצויות סמכויות ההחלטה הטכניות. המהלך שעובר עשת כדי לקבל את נכותו גם במובנים אלו, הוא מהלך הכרחי גם בהובלה ובפיתוח מנהיגות הסתגלותית בחיים הארגוניים והיזמיים.

המהלך שעושה יורם עשת-אלקלעי במהלך הספר, מן הבדידות של הפציעה, עד לכתיבה המשותפת של הספר יחד עם אשתו נוגה, מנכיח את החובה אבל גם את האפשרות ללכת יחד בעולם הסבוך. ההליכה יחדיו, היא היכולת לשלב את ההיטלים, לנסות יחד מתוך אמונה שטובים השניים מן האחד, לשמור אחד על השני כאשר האחד ב-flow והאחר מתבונן, ולשמר לאורך זמן את החיוניות של התנועה.

היכולת לעמוד מול המציאות, להאבק בה מחד, אך גם להשלים עמה מאידך, היא הקול השוזר את הספר כולו, דרך המלחמה, הנכות, והפגיעה הנפשית – ובמרכזה היכולת לקבל את דמות החייל השרוף שנחקקה לעד בנפשו. אסטרטגיות ההתמודדות המודגשות לאור מצב הקיצון של עשת, הן ניסיון להאיר את התהום הבסיסית המתקיימת תמיד בין מה שקיים לבין מה שנתפס – זו 'תהום המודעות' כי רק יצור בעל מודעות חשוף לתסכול שנושאת תהום זו. היכולת להשלים היא התרופה היחידה לכך שלא התהום מאיים עלינו אלא המצוקה הפסיכולוגית שנוצרת בעקבות המודעות אליה.

עוצמת המצוקה אינה תלויה בהכרח בלקות לגיטימית דוגמת זו של עשת, אלא בבשלות של הפרט להכיר בה. המצוקה יכולה לשרוף את  האדם (או להקפיא אותו – תלוי במנגנון ההגנה הייחודי שלו); אבל היא יכולה גם להניע אותו להתמודדות בת קיימא – כזוהי החוויה שאנו חווים בדואלוג כיום מבחינת הטבעת האצבע המקצועית שלנו. כל האסטרטגיות האמורות הן בגדר שיטות לניהול המצוקה הזו באופן פרודוקטיבי. ובסוף המאמץ, גם ניכרים שיש משהו באומץ שמשתחרר תוך כדי ההתמודדות עם המצוקה שמעניק השראה לא רק עבורך, אלא גם לסובבים העומדים מול אתגרים דומים ומתקשים גם הם לא פעם להשלים עם הפער האמור.

 

הערות שוליים   [ + ]

6 תגובות על הפוסט “כמו עטלפים במערה: לקחים אסטרטגיים מהספר אדם הולך הביתה

    • עינת
      מה שמאפיין פציעה מוחית קשה כמו שלי, היא שכל המציאות של חיי התרסקה בבת אחת לחתיכות זעירות ומצאתי עצמי נופל בנפילה חופשית, ללא שום קשר לעולם בו חייתי עד אז: עיוור למחצה, משותק, לאי יכול לקרוא, לא יכול לכתוב. והכי גרוע: לא מבין מה קרה לי וכיצד. במקום הזה, האתגר הגדול הנו להתחיל להדביק את הרסיסים האלה (הפרקטלים) לדגם חדש – לתודעה חדשה. זה תהליך שלעולם אינו מסתיים ובספר שלי תיארתי תובנות ממרום 40 שנה לאחר הפציעה.

  1. תודה למי שטרח וכתב באופן כל כך נבון ורגיש.. אכן, הדברים מציגים באופן מדויק למדי את המסע האינסופי לבניית תודעה וליצירת משמעות שעברתי במהלך כתיבת הספר וגם אחריו, ואת הסיזיפיות האינסופית שבהתמודדות עם הכאוס שמטילה הפציעה המוחית בעולמו של אדם.

    רק הבהרה קלה: הקולות הרבים שאני משתמש בהם בספר להצגת ההיבטים השונים של מצבי, מובאים אמנם בשמם של אנשים אמיתייים, אך כולם הם בעצם קולי שלי ולא תימלול של ראיונות שערכתי עימם. במילים אחרות: בכתיבת הספר, "נכנסתי" לנעליהן של הדמויות ודיברתי בשמן. זו היתה דרך נדירה להבין מה באמת עבר על אשתי, על חברי וילדי באותם ימים נוראים. נדמה לי שקוראים לזה אמפתיה.

    • יורם תודה (על הספר ועל התגובה…)
      שוחחתי עם חבר היום על השאלה האם ההיטלים הם מפגשים ממשיים עם קירות המערה או שגם הם תוצרי הפרספקטיבה שלנו על הדברים, והסכמנו שאנחנו יותר נוטים לאפשרות השניה. העובדה שאתה זה שמתאר את ההיטלים השונים, ובוחר להשאירם כהיטלים ולא כתמונה מאוחדת מהדהדת ומחזקת את הדיבור הזה.
      יותם.

  2. יותם (והחבר) –

    בהחלט מצא חן בעיני שקלטתם את הקשר בין הסיפור שאני מספר לבין משל המערה. כמו שם, גם בסיפור שלי, קיים מתח בין האמת הסובייקטבית לבין המציאות, והאדם (אני) תופר את אבני היסוד של המציאות בעזרת חוטים של דמיון לכדי מציאות סובייקטיבית אותה הוא חווה.
    בספר שכתבתי, כל ארוע המתואר, אכן קרה במציאות. אבל האופן בו אני מתאר את הארוע, או האופן בו אני מתאר את חוויותיהם של אנשים שונים מאותו ארוע, הוא פרשני לחלוטין ומהווה את האמת הסובייקטיבית שלי. זו האמת שאיפשרה לי לחלץ משמעות מהארועים שקרו לי ולהצליח להמשיך ולחיות על אף הטראומות הקשות שעברתי בהם.

    האמת שהפכתי מסוקרן לגבי טיבו של הבלוג הזה. הוא שייך לחברה מסויימת?

    יורם עשת

השאר תגובה