המהפכה הדיגיטלית היא השינוי הכי רדיקלי בעולם הארגוני. הביטוי ״המהפכה התעשייתית הרביעית״ מתאר קפיצת מדריגה מהותית באופן שבו אנחנו מייצרים ועושים עסקים. המהפכה התעשייתית הראשונה לא השפיעה רק על אופן הייצור. היא שינתה מהיסוד את האנושות, יצרה תהליכי עיור שרק הולכים ומתעצמים מאז, שינתה את המערכות המדיניות והובילה לשלל תהליכי משנה שלא ניתן הייה לצפות. באותו אופן המהפכה הרביעית משנה לא רק את שרשרות הייצור אלא את המרחב האנושי כולו. בעולמות הארגוניים כולם מדברים על טרנספורמציה דיגיטלית כי לכולם ברור שמי שלא שם לא קיים. אבל הפער בין לדבר על דיגיטציה ובין לעשות אותה, והפער בין לעשות דיגיטציה ובין לעשות אותה באופן שמשרת את הארגון נותר בעינו. נראה שבשביל להניע תהליך דיגיטציה מוצלח צריך להבין את הצרכים שלנו לאשורם ואת הפוטנציאל – על הנזק והתועלת הגלומים בו – של הטכנולוגיה. נשמע פשוט, אבל אם מדובר במהפכה, הרי שהדברים משתנים כל הזמן. אז השאלה היא בכלל איך מבינים מהפכה?
רגע גוטנברגי
בשורות האחרונות של ספרו ״מהפכת הקשב״ טוען מיכה גודמן שהאנושות מצויה בראשיתו של רגע ״גוטנברגי״. הוא כמובן לא הראשון להשתמש במטאפורה הזו אך היא משרתת את טענתו היטב. מהפכת הדפוס של גוטנברג חוללה אוסף של תמורות שיולידו את המודרנה על תופעותיה השונות והמנוגדות, ובייחוד את הלאומיות והאינדיבידואליות. המהפכה הדיגיטלית שאנו מצויים רק בתחילתה מחוללת לשיטתו של גודמן שינוי דומה בהיקפו ואיכותו אלא שאנחנו עוד לא מתחילים להבין את עומק השפעתו. היא גם נעה בקצב מהיר הרבה יותר. גודמן מקדיש את הספר בניסיון להבין, לחקור ולהנגיש לקוראיו את השינוי הזה המתרחש מהר מכל שינוי שידענו בעבר.
לפי גודמן, הסוד לשינוי הזה מצוי בקשב – אותו משאב חמקמק שהתרבות המערבית מעולם לא ייחסה לו חשיבות רבה. העיוורון המערבי ביחס לנושא הקשב, מאפשר לכוחות המסחריים לגזול אותו ממנה על נקלה. וכך, המדיה הדיגיטלית, ובייחוד הסמארטפון והרשתות החברתיות, הפכו את הקשב שלנו לסחורה, ומאחר והקשב הוא מוצר מוגבל האנושות מצויה בגירעון של משאב הקשב.
גרעון הקשב שלנו משפיע עלינו ברבדים עמוקים שקשה לנו להבחין בהם אף שהשפעתם מטלטלת. ההשפעות המרכזיות הן יצירה של שבטיות זועמת המאיימת על הדמוקרטיה כמו שהכרנו אותה במאה האחרונה, מגפה של בדידות וריקנות שמאיימות על האושר שלנו, ופגיעה בפרודוקטיביות האישית הקולקטיבית שלנו.
לפי גודמן כל התהליכים הללו נובעים לא מהתכנים אותם אנו יוצרים וצורכים אלא מהמדיום עצמו. ואם כך הוא הדבר, הרי שהאנושות צריכה להשיב מלחמה, ולטעון לבעלות מחודשת על תשומת הלב שלה. כדי לעשות כן, המדינות צריכות לקדם שינויים רגולטוריים – כפי שנעשה במלחמה בעישון ובתאונות הדרכים. התרבות המערבית צריכה לקדם תרבות שמעדיפה קשב על זמינות תוך שהיא מאמצת גישות מהמזרח שהיטיבו לעסוק בקשב האנושי. והיזמים נדרשים לפתח טכנולוגיות שיסייעו לנו לצמצם את השפעתה המזיקה של הטכנולוגיה ואף לרתום אותה לטובת הקשב והבריאות האישית והנפשית שלנו. בסופה של המהפכה, גודמן מבקש להקים את היוצר בחזרה על הגולם כך שהטכנולוגיה תשוב לשרת את האנושות ולא להפך.
כיצד מבינים מהפכה?
האינדיבידואליות, האושר האישי, מערכות היחסים המשפחתיות, הדמוקרטיה הליברלית, והפרודוקטיביות הכלכלית הן אמות המידה המרכזיות שלאורן שופט גודמן את אתגרי העידן הנוכחי. אלו מושגים שנוצקו במתכונת המוכרת לנו במאה וחמישים השנים האחרונות, ומבוססים באופן מוחלט על העידן של המהפכה התעשייתית. גם קווי המענה של גודמן – רגולציה מצד המדינות, תרבות ויוזמה טכנולוגית – הם כלי העבודה של העידן הקודם. אבל אם אנחנו מנסים להבין מהפכה, אז ההתבססות על פרשנות ישנה לכל המונחים האלו מייצרת פירוש כושל של התופעה החדשה.
הדבר דומה לניסיון להבין את המהפכה התעשייתית והנאורות ולספק מענה לאתגרים הנובעים ממנה באמצעות מושגים של אצולה, קדושה ומלוכה ועל ידי המערכת הכנסייתית והגילדות המקצועיות. רבים עשו כן במפנה המהפכה הקודמת, ומיצבו את עצמם כשמרנים וכריאקציונרים, כלומר כמי שמבקשים לשמר את הסדר הקיים כדי שלא לערער על מה שמוכר כטוב ונכון. במידה רבה הספר הוא אכן מניפסט שמרני לעילא – הוא אמנם מברך על הערך שהטכנולוגיה מביאה לאדם, אך מנסה ליטול ממנה את הממד הטרנספורמטיבי שמצוי בה.
אלא שהטרנספורמציה כבר כאן ובענק ואנחנו רק מתחילים להבין אותה. המדינות משתנות והתרבות משתנה מיסודה, וכמובן שמערכות היחסים בין אדם לאדם ובין אדם למכונה מתעצבות מחדש על בסיס יומי.
חרב הפיפיות של האנלוגיות
כאשר אנו מנסים להבין תופעות חדשות אנלוגיות הן אחד הכלים המזמינים ביותר – אנחנו מחברים בין תופעות כדי להבין את השונה והדומה. הספר רצוף אנלוגיות רבות – כמו זו של המהפכה הגוטנברגית שתוארה בתחילה, ושל המאבק המוצלח בעישון. האנלוגיות משרתות את המניפסט היטב אך עושות שירות חלקי ובעייתי בהבנת התופעה מאחר והן מתארות רק את קווי הדמיון ומתעלמות במפגיע מההבדלים.
כך למשל, המאבק המוצלח של המערב בעישון ובנזקיו שונה מאוד מן הניסיון לגמול את האנושות מהתמכרות למסכים. לפי עמדתו של גודמן עצמו העישון פוגע בערכים שהם בלב התרבות המערבית (בריאות וחיי אדם) אולם כמעט ולא משרת שום ערך חיובי. השימוש בטכנולוגיה לעומת זאת אינו פוגע ישירות בבריאות ומשרת שלל ערכים רצויים שמעטים יכולים לוותר עליהם. באותו אופן, הספר משווה בין מהפכת הקשב לניסיון האנושי להילחם בהתחממות האקלים – תוצר הלוואי הדרמטי של המהפכה התעשייתית – אך לא מספר לנו כמה דל הוא המענה הזה. אם נהיה בוטים – האנרגיה שהאנושות משקיעה בכריית ביטקויין – ״משאב״ חדש מהעשור האחרון – גדולה מכל החשמל המופק כיום מאנרגיות מתחדשות. אם זו הדוגמה שנבחרה כדי לקדם חשיבה אלטרנטיבית מצבנו בכי רע.
כדאי להבין טכנולוגיה כשכותבים על טכנולוגיה
למרות המאמץ המחקרי שהושקע בכתיבתו הספר נופל במשיכות מכחול עבות שמובילות אותו למסקנות מוטעות. המושג ״טכנולוגיה״ כביטוי כללי מקשה על הבנת את התופעה לאשורה. הוא רוצה, למשל, שהטכנולוגיה תהיה יותר כמו Waze ופחות כמו פייסבוק או כמו הסמארטפון. בעוד שהראשונה משרתת אותנו רק בהיותנו בדרכים, אנו למעשה המשרתים של האחרונים. אבל ההשוואה כושלת אם לא מבינים את ההבדל בין וויז לפייסבוק – הרשתות החברתיות וגם הסמרטפון הם במהותם פלטפורמות. עירוב השימושים – משפחה, עסקים, זוגיות, בידור וכן הלאה – הוא חלק אינהרנטי בפלטפורמה. כמעט בהגדרה אי אפשר להדליק אותם כשיוצאים לנסיעה ולכבות בסופה. למעשה, Waze דומה יותר למעלית ואילו פייסבוק לכיכר העיר. איש לא יעלה על דעתו שאפשר לצרוך את כיכר השוק רק לפי משימה מוגדרת, כמו מסחר, ולשם כך למנוע מנגני הרחוב להופיע שם ומבתי הקפה להציע מקומות ישיבה. השהות הלא תכליתית בכיכר העיר היא אולי השימוש המשמעותי שניתן לעשות בה.
נדבך נוסף במשיכת המכחול העבה בתיאור של העולם הטכנולוגי מצוי בתיאור הקונספירטיבי של החברות הטכנולוגיות כמי שמשקיעות את כל מרצם בגזל הקשב שלנו. אלפי המהנדסים שמתוארים כמי שעסוקים בגזל הקשב שלנו, ממוקדים בפועל בניסוי וטעיה (המכונים בתעשיה A/B testing) ובטיוב האלגוריתם כך שיתמוך בהשגת יעדים עסקיים לגיטימיים (עוד משתמשים, עוד מעורבות) ובחוויית משתמש טובה יותר. במידה רבה, מי שאחראי לתוצר המוגמר המתואר בספר, זה שזולל את הקשב האנושי, אינו כל אחד מן המהנדסים הללו העסוק בנדבך טכני צר מתוך המכלול אלא בראש ובראשונה הקולקטיב האנושי שאימן את האלגוריתם וענה על המבחנים הקטנים הללו כדי לתמוך בחולשותיו ומאווייו. הרשתות הן לא רק ניצול מחפיר של חסרי ישע, אלא הניסוי הכי גדול שנערך אי פעם בתודעה האנושית. ויש לומר שגם גילינו על האנושות גם דברים טובים בניסוי: המהירות שבה העולם המערבי שינה את יחסו בסוגיות חברתיות רבות בעשור האחרון, דוגמת המאבקים של #MeToo ו-BLM, קשורה במישרין לדינמיקות שאותן גודמן כל כך מגנה.
חוסר ההבנה המתואר של התעשיה, ושל עוצמתה הבלתי נתפסת, ושל הערכים והדפוסים המניעים אותה הופכת את המניפסט לנאיבי. אם אנו רוצים לחולל שינוי טרנספורמטיבי במרחב הדיגיטלי הזה צריך לייצר חשיבה ביקורתית עמוקה בתוך מערכת המושגים של התעשיה עצמה. כדי לשנות את המרחב הטכנולוגי יש הכרח ביצירת מערכת ערכים לא אינסטרומנטלית שהיא כיום זרה לחלוטין לעשיה הטכנולוגית. הספר כלל לא מתקרב ליכולת להעמיד תשתית כזו.
כדי לשנות את המערכת צריך ליצור קטגוריות חדשות
המענים שגודמן מציע, כמו המושגים שאיתם הוא חוקר את השינוי, נעוצים בלב המהפכה התעשייתית הקודמת. האם ניתן לחשוב לדמיין את הפוליטיקאים שלנו, אלו האחראים על הרגולציה ונתונים כיום לחסדי הרשת מאתגרים את בסיס התמיכה של עצמם? האם התרבות שהרשת היא מרחב העיצוב המרכזי שלה, תאתגר את הרשת עצמה? האם הטכנולוגיה, זו שיצרה כמעט מבלי משים את המפלצת המתוארת בספר, יכולה לקום על עצמה?
הפשטות עד כדי פשטנות של הספר היא גם בבואה של האתגר איתו הוא מנסה להתמודד. גודמן פועל שנים כמורה דרך בקרב צעירים שהולכים ומאבדים את הקשב למהלכים מורכבים. על רקע זה נוצרה תרבות שיח שסולדת מאמירות מורכבות, מסאב-טקסט ומחשיבה מופשטת. במידה רבה, הספר נכתב כדי שיהיה קריא גם למי שתודעתו עוצבה בעידן הדיגיטלי. אבל הפשטנות הזו כמובן גם משמרת את הבעיה. כמו ספרי עזרה עצמית, בסוף אנחנו נשארים עם עצמנו ואילו הבעיה עומדת בעינה. דומה כי הספר לא הכריע האם הוא רוצה להיות ספר פופולארי הנגיש לכל, ספר הדוחף אנשי מקצוע להתמודדות עם הסוגיה (ומחייב העמקה רצינית הרבה יותר בהיבטי הטכנולוגיה והרגולציה) או ניסיון להעמדת תשתית חשיבה פורצת דרך בנושא הקשב המנתחת את המצב האנושי באופן מחדש.
חשיבה רדיקלית – מעל ומעבר לאנלוגיה
ההיסטוריה מגלה שאנלוגיות הן לא הדרך היחידה להבין עולם משתנה. אחת היכולות המרכזיות של האדם נמצאת ביכולת לקיים חשיבה קונספטואלית רדיקלית, לחשוב ביקורתית על האופן שבו אנו חושבים, ומתוך כך לאפשר חשיבה חדשה. פעמים רבות אנחנו צריכים להפרד מהמושגים הישנים כדי לפתח לעצמנו חדשים.
במפנה העת החדשה הפילוסופיה המודרנית הצליחה פעם אחר פעם לחולל צורות חשיבה חדשות על ההווה והעתיד באופן שלימים הפך לתנועות המונים ולמהלכי עומק תרבותיים וחברתיים. דקארט חולל מהפכה בתפקיד הסובייקט המכונן את עצמו (״אני חושב משמע אני קיים״); אדם סמית׳ הצליח להעמיד מערכת מושגים ראשונית לדיון בכלכלה חופשית; קרל מרקס הצליח להנהיר את המצב האנושי של הפועל ומערכת הכוחות בעידן התעשייתי. מעט מאוחר יותר פרידריך ניטשה יעמיד תשתית ביקורתית לדיון במהפכה האנושית והתרבותית-בורגנית של המערב במפנה המאה ה-19. בהמשך לאלו ולרבים אחרים, טען מישל פוקו בשכבו על ערש דווי כי כל הפילוסופיה המודרנית היא ניסיון לענות על השאלה שנשאלה בחופזה רבה מדי ״הנאורות מהי״.
דווקא באור זה, מצער לראות כי רוחב היריעה של גודמן במרחבי החשיבה הפילוסופית ובהגות היהודית נפקד כמעט לחלוטין בספר ומשמש רק לאנקדוטות צדדיות. אם אנו אכן מצויים ברגע גוטנברגי, כלומר בשיאה של מהפכה המולידה קטגוריות חשיבה חדשות לגמרי, ראוי לנו להעמיד פילוסופיה רצינית לתיאור המצב ולהתמודדות איתו. הספר אמנם מזהה אתגר אמיתי ומנסה לפרוץ חרך נוסף בהבאת הנושא לדיון ציבורי, אך הציפיה מאנשי רוח היא לא רק לתאר את הקיים אלא גם להשתמש בנכסי הרוח על מנת לדמיין וליצור אפשרויות חדשות.
אפילוג – השאלה היא איך כן להתנהל במרחב הטכנולוגי
בשנתיים האחרונות אנחנו שותפים בקבוצת WhatsApp של הפורום לאסטרטגיה בממשלה. בקבוצה שותפים מספר מצומצם של חברים, מתוך העולם הממשלתי ומחוצה לו. היא מגוונת מבחינה פוליטית וחברתית (ואף פעם לא מספיק). הקבוצה פעילה יומם ולילה בבירור של שאלות יסוד של הממשל בישראל באתגרי העידן הנוכחי. קשה לחשוב על הקיום של מרחב כל כך אינטנסיבי ופורה ללא הטכנולוגיה שמאפשרת אותו. והטכנולוגיה הזו היא לא Waze (כזו שמפעילים לשימוש ממוקד) אלא בית מדרש (שהוא שם תמיד כדי לחשוב). במהלך השנתיים האלו הצלחנו ליצור אתיקה ברורה מאוד שמאפשרת לקבוצה להמשיך להיות פוריה:
- הכלל הראשון והכי ברור – האמון הוא מעל לכל. לכן לא מוציאים ממנה כלום ללא רשות.
- הכלל השני – אין בקבוצה שותפים לא פעילים. מי שהעניין שלו בנושא ירד אומר יפה שלום ומפנה את מקומו היקר מאוד.
- הכלל השלישי – כדי לשמור על האמון מספר החברים בקבוצה צריך להיות קטן מספיק כדי שכולם יכירו היטב את כולם.
זה נורא פשוט אבל הרגשנו שפיצחנו את השיטה כשזה התגלה לנו מתוך ניסוי וטעיה.
הסיבה שאני מתאר את הקבוצה הזו היא כדי לחפש את הדרך השלישית. הפתרונות שמוצעים בספר הם בעיני כלליים מדי או לא מעשיים. פתרונות לא מעשיים גרועים בדרך כלל מהיעדר פתרון – הם מייצרים ציפיה אבל גורמים לאורך זמן לתחושת כישלון. אבל דווקא היכולת שלנו לעצב כפרטים וכקהילות את האופן שבו אנחנו רוצים להתקיים במרחבים הדיגיטליים, שעובר גם בעיצוב ממשי של המרחב (hacking) וגם בעיצוב כללי הפעולה בהם. ההבדל הנעוץ כאן הוא שאנחנו לא צריכים רק לשלוט ביכולת שלנו להיות ברשת או להתנתק ממנה כפי שמציע גודמן, אלא שאנחנו צריכים לעצב את הנוכחות שלנו בה. כמו שלפני שני עשורים היינו מגיעים פיזית לאסוף את הבן שלנו מכיכר העיר אם הוא היה שם ערב ערב עד השעות הקטנות של הלילה יש דרכים מיטיבות ודרכים רעות להיות נוכח ברשת. ככל שנבין ונדבר עליהן יותר נוכל גם לממש אותן.
המגמות הטכנולוגיות רק יעמיקו את השפעתן על חיינו בשנים הקרובות. ההשפעה שלהן כה רבה מכדי שנשאיר את התהוותן רק ליד ההון והמהנדסים. בסל המענים שלו, לגודמן יש גם אופציה טכנולוגית. אבל גם היא, צריכה להיות מהפכה מבפנים פיתוח כלים שמסייעים להמנע מטכנולוגיה. גודמן מציין לחיוב את יצירת המודעות לתחום אבטחת המידע שמאפשרת היום יותר שליטה על המידע שלנו ברשת. אם רוצים לקדם מהפכה שנוגעת להשפעות הקוגניטיביות והחברתיות של המוצרים והשירותים שאנו צורכים, היא חייבת לעבור דרך השפה הטכנולוגית עצמה שתציב את ה-wellbeing כערך מרכזי. כך או כך, כדי לרתום את המערכות האדירות האלו כך שיבנו לאורך זמן מרחבים טכנולוגיים כך שייטיבו עם האנושות נהיה חייבים להתבסס על המושגים והערכים שאנו הולכים ומגלים מן העבר ההולך ונפקח של המהפכה.
ג״נ – צוות דואלוג עמד בקשר עסקי ייעוצי לפני מספר שנים עם גודמן והמוסדות שהוא מוביל
אודות המחבר
4 תגובות
השארת תגובה
יותם,
מעורר חשיבה מהן התובנות שיכולות לצאת מהתפיסה של היום כדי לתאר
את התהליך שהאנושות עוברת. להבדיל מהיכולת לעשות זאת על מהפיכות מהעבר. מאד מעניין !
אין בדברים שום דבר חדש אלא פרסום תורתו המבולבלת של גוטמן
יותם
מעבר לכתיבה על ספרו של גודמן שנופל לצערי למירב הבורות אליהם נפלו גם ספריו הקודמים. שהן "מחלות" של כתיבה פופולרית וקצת חוסר מחוייבות לדיוק…
אני חושב שנושא המאמר הוא חשוב. אני מציע שתיקח על עצמך יותר מחוייבות בכתיבה של כיצד ניתן להתמודד עםפ קושי שמזמן שינוי נראה לעין מחד עם פתרונות סמויים מאידך. אני סבור שהשאלה הזו רלוונטית למירב תהליכי השינוי ודרמטית יותר בשינויים מסדר גבוהה…
מתן פתרונות של אתמול לבעיות של מחר- הדילמה של ההשוואה ועוד הן סוגיות שראוי לקדם עליהן דואלוג…
ואיך מצטרפים לפורום הזה???
*פעם חשבתי שיהיה נכון להקים במדינת ישראל סנהדרין- פורום לקידום חשיבה פילוסופית ומהותית על העתיד. חיבור בין תאוריה למהות בהיבטי אסטרטגיה- " אור לגויים" " אדם חדש" ועוד כל מיני סוגיות שהיו מחוברות להקמת החזון הציוני והתמסמסו בדרך לקטר ההייטק…
בהערכה אלון
לא קראתי את הספר של גודמן.
הייתי בשתי הרצאות שלו
והרגשתי שהוא אלוף בלהציג את היופי בנושאים מורכבים
ובזה הוא אלוף הוא בעצם קוסמטיקאית.
אני עובד בבנייה אני לא מבין מאיפה מישהו הגיע למסקנה שהמערב הצליח להשפיע על עישון סיגריות
רק בשדות התעופה מונעים סיגריות וכל מיני מקומות מפונפנים.
נכון שהזיזו את העשן מבחינה אסתטית ממקומות ציבוריים אבל כל מי שעובד טיפה בחומר ובתעשייה לא רואה שינוי להפך. זה רק מעלה את סף הקושי.
חסר כנראה לחברה הקוסמטיים
יכולת הבנה מה קורה בפועל
ומה שיכול לעזור להם להעמיק זה התעמקות בפוקו
ובדמיוני של לאקאן שמתפוצץ כשנפגש עם הממשי.
ונכון ש קוסמטיים משמרים את הסימבולי ושומרים על מעמדם שלא צריך לתת שירות ומזור אמיתי להמון המתמודד
למרות שיכול להיות שגודמן הוא איש מלא חסד בפרטי