בכירי המשטרה הם האחראים

רצף הכשלונות שצברו ארגוני המודיעין במהלך פחות ממאה השנים לקיומם מעלה סימני שאלה מהותיים על עצם וסיבת קיומם. הפתעת מלחמת יום הכיפורים נדמית עבורנו הישראלים כייחודית, אך היא ניצבת בשורה אחת עם כשלונות דומים דוגמת זה של המודיעין האמריקני בפרל-הארבור, למול קריסת ברה"מ ולנוכח פיגועי ה-11 לספטמבר. האירועים הללו, לצד ההתקדמות שנעשתה במחקר הקוגניטיבי, הובילו חוקרים להבנה כי היכולת האנושית להבין את המתרחש – ולא כל שכן את שעתיד להתרחש – הינה מוגבלת ביותר. בקצרה – אירועים שמתרחשים מחוץ למסגור התפישתי שלנו לא מקבלים עיבוד מספק ולא משפיעים על ההחלטות שאנו עושים.

image-751

הדחף הציבור למציאות אשמים פוגע ביכולתה של המשטרה ללמוד ולהשתפר

ובכל זאת, תחומים רבים בחיינו, ובעיקר מערכות החירום, עדיין נבנים על היומרה להבין בזמן אמת שמשהו חריג מתרחש. ברקע לכך מצויה ההצלחה של גופים אלו בהתמודדות עם אירועים מן הסוג המוכר. הבעיה, כפי שניסח אותה חוקר הפתעת יום הכיפורים צבי לניר בספרו ההפתעה הבסיסית, נוגעת לכך שלאחר שהתרחש אירוע שאינו מוכר, הוא באופן מיידי הופך למוכר ולא מאפשר לנו להבין את אי-ההבנה המוקדמת שלנו. כך, לא דומה ההבנה של המוקדן בעת אירוע החטיפה, להבנה של חוקר ששומע את ההקלטה מאוחר יותר, להבנה שלנו לאחר שנמצאו הגופות. בניגוד להקלטה, את התודעה שלנו לא ניתן להריץ לאחור, ולכן נראה לנו מובן מאיליו מה נשמע בקלטת. ובכל זאת, המובן מאיליו של היום לא היה ברור למוקד, ועל כן בתום לב לא ידעו הכוננים כיצד לפעול בזמן אמת.

כאשר המערכות הללו כושלות מודחים חיש מהר האשמים ומחודדים הנהלים. אך דרישה זו ל'נקמה' מודרנית אינה מסייעת למערכות להתמודד וללמוד. גם חידוד הנהלים המבקש להפריד באופן מוצלח יותר בין שחור ולבן מפריע לתפקוד בסופו של דבר, מאחר והוא מוכוון למנוע את האירוע שהתרחש ולא מאפשר מקום להתמודד עם איזורים אפורים מסוג חדש. מעניין לראות כי הלמידה הבסיסית המשמעותית ביותר שהתקיימה בצה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים היתה דווקא בחיל האוויר שמפקדיו הושארו על כנם. שידוד המערכות הכולל  שהוביל להצלחה בהשמדת סוללות הטילים בבקעת הלבנון תשע שנים מאוחר יותר הובל בשנותיו הראשונות והקריטיות על ידי בני פלד שהיה מפקד החיל במלחמה. איש לא היה יכול לעשות זאת טוב ממנו.

המשטרה והשב"כ חוו כישלון עמוק באירועי החטיפה. לכישלון גורמים רבים, בניהם חוסר ההצלחה בהתמודדות עם אירועי תג-מחיר, ולאחר מכן הצבת מיגור התופעה כמסגרת פעולה מרכזית שסימאה את עיניהם מסוגיות אחרות. אם אמנם חוסר היכולת להבין את האירוע בשעת התרחשותו קשורה במסגרת התפיסתית ארגונית, הרי שלבכירי המערכת אחריות גם על מה שעבר בראשו של המוקדן.

אך המשמעות של אחריות במובן זה איננה בהכרח אשמה. למעשה, דווקא הגישה לפיה מי שמוביל את הלמידה בארגון הן וועדות חקירה מונעת את הלמידה שנדרשת ומייצרת את מה שמכונה בעבודתו של לניר מרחב ההכחשה. מן הראוי להבדיל בין חקירה של חשד לשחיתות, שמצריכה מבט חיצוני על המערכת, ללמידה של שאלות מבצעיות. לנוכח הבעיות שנחשפו באירוע החטיפה, אסור שהלמידה תתמצה רק בחידוד הנהלים או בהדחת אשמים. שידוד המערכות וחיזוק היכולת של הגופים השונים לפעול יחד בצורה שילובית מצריך חופש פעולה והחלטה של הנושאים באחריות. בואו נשאיר בידיהם את האחריות הזו.

6 תגובות על הפוסט “בכירי המשטרה הם האחראים

  1. אני תומך בהחלט בתובנה של הפוסט, אם הבנתי אותו נכון, שיש לרסן את תהליכי ההענשה לצורך שימור התנאים ללמידה. הייתי מוסיף שלעיתים הענשה המיצרת הרתעה בקרב האנשים האחראיים מעודדת שמרנות וצמידות לנורמות התנהגות מקובלות.

  2. פינגבאק: יותם הכהן: בכירי המשטרה הם האחראים | ייצור ידע

  3. מסכים לגמרי. אבל בניגוד לארגוני מודיעין שאמונים על התרעה, משל"ט משטרתי מטפל בעיקר באירועי שגרה. לשם ההכוונה העיקרית שלו. כיוון ש"אין ארוחות חינם", המחיר הוא מוכוונות נמוכה יחסית לאירועים חריגים כגון אלה. על כן, רב תכליתיות אינה מאפיין של ארגונים ביורוקרטיים!
    ברשותך, אתן למאמר הזה במה גם אצלי: http://goo.gl/psJI6A

  4. פינגבאק: יותם הכהן: כיצד צריכות להתקבל החלטות ברמת הביטחון הלאומי? - ייצור ידע

  5. ההבחנה היא נכונה מאוד, אך מבנה היררכי מדי, שומט את הקרקע תחת כל נושא הבעלות- ומאליו נושא האחריות.
    רגע, מי אחראי? המערכת בנויה מראש בצורה כזו שהיא מאפשר זריקת אחריות על דרג אחר ולכן זה אולי נכון שבכירי המשטרה הם האחראים, אבל לא בטוח שהמבנה הנוכחי (שהוא תוצאה של תפיסת עולם) מאפשר להם לממש את האחריות הזו (אינני טוען שאי אפשר לממש את האחריות. אני טוען שהמערכת הביאה את עצמה למקום כזה שמימוש האחריות הוא כמעט בלתי אפשרי, וזה מצב שהוא מאוד נוח גם לכתחילה וגם בדיעבד).

השאר תגובה