אחד ממנגוני ההגנה החזקים ביותר של מערכות הנוטות לקריסה, או כאלו שחוו כישלון גדול הוא למצוא סיבה ברורה ובהירה, רצוי פרסונאלית, לכשלון. היכולת להאשים את המנכ"ל המפוטר, או את הש"ג, מטהר את המערכת ומסייע לה במאמצים שלא להסתגל ולהשתנות מול עומק הכשלון.
קולות רבים במרחב הדיון היהודי אודות האסון של חורבן הבית השני הם מהסוג הזה, באמירה ש"לא נחרבה ירושלים אלא על…" – על עניין אחד, מסויים. מתוך מכלול הקולות הללו ניצב קול שונה, מהדהד, שמספר כמאה וחמישים שנים לאחר חורבן ירושלים וכחמישים שנים לאחר מרד בר כוכבא סיפור שונה לגמרי. אותו אדם – רבי יוחנן, חכם שחי בארץ ישראל, אולי הדמות החשובה ביותר בתלמוד הארץ ישראלי (המכונה – התלמוד הירושלמי) מספר סיפור שאין בו לקח ולא מוסר השכל. זהו תיאור של מערכת כאוטית, מקרית, הנעה באופן בלתי צפוי לגמרי אל עבר חורבן בשל סיבות מקריות להחריד. ירושלים, לדבריו, חרבה בגלל משרת שהתבלבל בין שני אנשים עם שמות דומים, הר המלך (איזור ביהודה) בגלל תרנגול ותרנגולת ואילו ביתר (בירתו של בר-כוכבא) חרבה בשל גלגל מרכבה שנשבר.
בתוך המקריות הזו, מציין רבי יוחנן שני יוצאי דופן – את אלו שמכירים באסון המתרגש ובא (דמותו של רבי צדוק) ויותר מהם את אלו הפועלים לנוכח האסון ונוטלים את גורלם וגורל עמם (דמותו של רבן יוחנן בן זכאי, היוצא מירושלים ומקים את הישיבה ביבנה). בתוך הכאוס, אלו שמבינים את גודל השעה, ומסוגלים לצאת מכל הסדרים (המסומלים בסיפור על ידי חומות ירושלים שהן גם חומות תפיסתיות) יהיו אלו שיאפשרו למערכת להסתגל לנוכח המצב החדש, ולהשיב את הרלוונטיות שאבדה לה.
להלן מצגת הצוללת לעומק הטקסט, לאור עקרונות מגישתו של צבי לניר על ההפתעה הבסיסית ומחלצת מספר עקרונות להתמודדות של מנהיגות הסתגלותית לנוכח מצבים של משבר:
אודות המחבר
תגובה אחת
השארת תגובה
יפה מאוד.
הערה: כתבת שהמדרש לא מצביע על אשמים, אבל כן מסומן אשם בצורה מאוד חריפה, והוא רבי זכריה בן אבקולס.
בקריאה של מקורות אחרים אתמול, ראיתי דעה ש״ענוותנותו״ זו לשון סגי נהור, והוא היה אדם תקיף, יהיר, משליט את דעתו ולא גמיש מחשבתית. (מזכיר את מקבלי החלטות ב-2006).
הפרשן לקח את הרעיון מהמושג היווני שדומה לשונית למושג ענווה.