מעבר לאופק – על החיבור בין אסטרטגיה ופילוסופיה

עמרי די-נור

עמרי דינור – פילוסופיה בגובה העיניים

האם ניתן ללמוד אסטרטגיה? האם ניתן להעשיר את הכלים האסטרטגיים שבידנו? כיצד ניתן לחשוב מעבר למה שאנו יודעים?

הפוסט מביא תמלול מתוך הפודקאסט של עמרי די-נור "פילוסופיה בגובה העיניים". לפני כחודש נפגשנו כדי לשוחח על הקשר בין אסטרטגיה ופילוסופיה. ההקלטה עלתה לפודקאסט ומועלית כאן באופן מתומלל וערוך לרווחת הקוראים שאינם מקשיבים.

מידע נוסף על הפודקסט:

הקטעים המודגשים הם אלו של עמרי שמראיין, ואלו שאינם מודגשים הם אלו של יותם הכהן מדואלוג.


הקדמה – מהי אסטרטגיה

שלום לכולם, ברוכים הבאים לעוד שיחה של פילוסופיה בגובה העיניים. נדבר היום על אסטרטגיה והקשר של זה לעולם של פילוסופיה ולחיים בכלל.

אני שמח היום להיפגש עם יותם הכהן, שעוסק בתחומים שקשורים גם לרקע שלו בעולם הפילוסופי וגם לניסיון הצבאי שלו, ומנהל היום חברה שעוסקת בתחום האסטרטגיה.

אני אגיד כמה מילים על החברה ואז נתגלגל לשאלות שמעניינות אותנו. דואלוג עוסקת בשאלה 'מהי בכלל אסטרטגיה?' היא מלווה ארגונים סביב שאלות אסטרטגיות, בעיקר הנהלות – כי שאלה אסטרטגית בד"כ יושבת במרחב ההנהלה.

אנחנו לא חברת ייעוץ קלאסית שמוסרים לה את הבעיה ואז היא חוזרת עם פתרון. עוד מעט נראה שכשמבינים לעומק את המושג של אסטרטגיה רואים שזה כמעט בלתי אפשרי לחשוב עליו ככה. מה שאנחנו כן עושים זה לעזור לאנשים לצלוח את המשוכה הזאת. אנחנו נכנסים איתם לתהליך למידה, בדרך כלל סביב סוגיה מאוד קונקרטית. אנחנו מנהלים תהליך הפשטה של הסוגיה הזאת, מכניסים עוד ועוד משתנים ושאלות רלוונטיות פנימה לתוך הדיון, ומנהלים את תהליך הלמידה הזה עד ליצירת מוּבָנוּת במרחב הזה, ובשלב הבא לייצר מענה ודרכים לפעולה.

אנחנו חברה די קטנה, 2 אנשים כיום בצוות הליבה ועוד כמה פרילנסרים מסביב. יש מושג שנקרא 'בוטיק אסטרטגיה' אז אנחנו "הבוטיק של הבוטיק'. אבל אנחנו חושבים על החברה כמשהו יותר רחב מאשר האנשים שמשפטית מקבלים תלוש בסוף החודש. יש קהילה של אנשים שעוסקים בשאלות האלה ואנחנו בתוך הקהילה הזאת בצורה מאוד משמעותית, באוסף של שיתופי פעולה. נדבר על המרחב הזה ולא רק על הייחודיות שלנו.

נסה להגדיר מהן השאלות שאתה עוסק בהן? שעומדות בליבה של העיסוק של החברה והקהילה הזאת?

אני אדבר על כמה מושגים שחשוב לשים לפני שנכנסים. כשאומרים בדרך כלל 'אסטרטגיה', הדבר הראשון שקופץ לאדם המערבי הקלאסי זה: תוכנית לטווח ארוך. עוד מעט נפרק קצת את הרעיון הזה.

קארל פון קלאוזוביץ'

קארל פון קלאוזוביץ

הראשון ששם את ההגדרה הזאת היה קלאוזוביץ', קצין צבא פרוסי במאה ה-19, שעסק בניתוח והמשגה של תורת הלחימה.

פגשתי פעם בצבא אדם מאוד חכם, סוג של סוקרטס של חיל המודיעין, שהשפיע דרמטית על החייל בעשור וחצי האחרון. הוא אדם מאוד ייחודי ושונה בנוף הארגוני של החייל. סוג של דלפי שעולים אליו, הוא לא בא לשום מקום אלא אם מזמינים אותו, יושב במשרד עם אלפי ספרים – כולם נקראו, הודגשו, עם הערות מדהימות. הוא לקח אותי פעם לחקירה סוקרטית על אסטרטגיה שבסופה הגענו לאפוריה, למצב שאני לא יודע באמת להגיד מה זאת אסטרטגיה, למרות שאני מנהל חברה שעוסקת בתחום הזה. ואז, בצורה מאוד לא סוקרטית, בטח לא של סוקרטס המוקדם, הוא אומר לי: 'תשמע, אסטרטגיה זה מה שאסטרטגים עושים'.

נפלא, צריך המון השכלה בשביל להגיע למסקנה הזאת

צריך המון ניסיון כדי להגיע למסקנה הזאת. וזאת ההגדרה הכי טובה שאפשר.

המקורות של מושג האסטרטגיה

נחזור שניה הרבה מאוד אחורה: הביטוי אסטרטגיה בא מתוך העולם הצבאי – יש לו מקורות יווניים, הרומאים פיתחו אותו. היה לזה קשר עם הפילוסופיה כבר מהרגע הראשון.

הכל ביוון וברומא היה קשור באיזו שהיא צורה לפילוסופיה ולצבא, בעיקר אצל רומא ובאתונה

התרבות הגברית של 'נלחמים ומדברים' היא בליבה, כך גם הקשר של אלכסנדר מוקדון עם אריסטו.

היה גם תפקיד כזה בצבא הרומי – 'סטרטג'

אכן, זה המצביא. התרגום הכי מדוייק לאסטרטגיה בעברית זה 'מצביאות'.

מי שבעצם מקבל החלטות איך להילחם בפועל, בשטח

כן, לא מי שמנהל את הדיון העקרוני.

סטרטגוס

סטרטגוס – המצביא (מתוך ויקי שיתוף)

קלאוזוביץ מבחין בין טקטיקה לאסטרטגיה. בטח עשו זאת לפניו, אבל הוא שם חזק את האבחנה הזאת. אלו שני מושגים שבשפה שלנו לפעמים משמשים לאותו הדבר. קלאוזוביץ אומר שטקטיקה עוסקת בהיבטים הקונקרטיים והפיזיקליים של הלחימה, ומעבר לכך יש משהו בעולם המלחמה ששואל שאלות גדולות וזוהי האסטרטגיה. והשאלה הזאת קיימת עוד מהימים הראשונים של המלחמה, כי המלחמה היא תופעה מאוד לא מובנת עבור בני האדם.

תמיד מישהו נלחם במישהו על משהו אבל למה?

אבל אף פעם לא פיצחנו מה זה, ואיך עושים את זה, והאם יש דרך לעשות את זה תמיד ולנצח תמיד. כמובן שאין דרך כזאת, ולכן זאת שאלה כל כך מעניינת, שהאסטרטגיה עוסקת בה.

תיאורים כמו: 'ניצחנו בכל הקרבות והפסדנו במלחמה' זה ממש קלאוזוביץ, כי הוא אומר שטקטיקה מתייחסת לקרב ואסטרטגיה למלחמה. כי יש קשר לא ישיר בין מה שקורה בפיזיקה, לבין מה שקורה בשאלה המהותית הגדולה.

צבאות חווים את הדבר הזה פעם אחרי פעם. אמר לי קצין די בכיר אחרי מלחמת לבנון השניה: 'בכל מפגש עם חזבאללה ניצחנו בנוקאאוט, ולמרות זאת לא ברור מי ניצח את המלחמה.' בתפיסתם הם ניצחו, בתפיסתנו גם אנחנו ניצחנו, בייחוד בטווח של למעלה מעשור אחורה.

מעניין לראות את הדיונים בויקיפדיה על מי ניצח במלחמת יום הכיפורים. פעם עשו חלוקה שישראל ניצחה את סוריה אבל הפסידה למצרים. שום דבר כאן לא חלוט.

כי זה עניין של הגדרה – איך אתה מגדיר ניצחון, איך אתה מגדיר מבחינתך הישג שאתה רואה אותו כהצלחה, מאוד סובייקטיבי, מאוד פסיכולוגי.

ולכן השאלה הפילוסופית נכנסת כאן. יש פה מצד אחד שאלה תרבותית, זהותית, קוגניטיבית ויש כאן גם לא מעט שאלות מציאותיות אבל מאוד מורכבות.

אם נגדיר את האסטרטגיה כמדע – כמובן שהיא לא מדע – אז היא תהיה מדע של עיסוק במערכות עם המון פרטים שפועלים בצורה אוטונומית. אנחנו מנסים לגרום להם לפעול בצורה מתואמת, אבל יש לה סוג של אוטונומיה – בסוף חייל הוא לא מכונה, עם כל הניסיון להפוך אותו לבורג בתוך המערכת. בכל מיני מצבים הוא בורח.

השאלה הכי ותיקה של 'איך עושים אסטרטגיה' היא איך לגרום לצד השני לברוח ולא לחיילים שלך. ולכן השאלות הקוגניטיביות העמוקות שהפילוסופיה באה לשאול, נושקות בבסיס שלהן לשאלות האסטרטגיות.

יש כלי של גוגל שנקרא Ngram Viewer שמראה מופעים של מילים בספרות אנגלית. איפשהו בשנות ה-50 מושג האסטרטגיה מתחיל לעבור מהעולם הביטחוני אל העולם הציבורי והעסקי  ורואים את זה בצורה מאוד בולטת:

התרשים משווה בין הביטוי "אסטרטגיה צבאית", "אסטרטגית עסקית" ו"אסטרטגית ניהולית" ומראה עד כמה השתיים האחרונות חדשות. לצפיה בדף מלא.

המעבר הזה מתרחש ברובו באוניברסיטאות בארה"ב, בגלל אוסף של דברים שחלקם הגדול קורה בארה"ב של אחרי המלחמה, היתוך של כמה תחומי ידע. תורת המשחקים – שהוא רעיון מתמטי שעולה בשנות ה-40'-50' בארה"ב, ומחילים אותו על עולם המלחמה הקרה, ומנגד רעיונות של קיברנטיקה כתחום שמשלב תחומי ידע שונים להבנת המכלול, ומשם מתחילים להכניס את המילה אסטרטגיה לאוניברסיטה. ובכלל עולם המלחמה הקרה שמעלה שאלות בטחוניות הרות גורל, אבל מאוד ממושכות.

אפשר לשאול את אותה שאלה במשך כמה עשורים, שזה משהו שהאקדמיה טובה בו. האקדמיה לא טובה לעסוק בשאלות שזמן החיים שלהן קצר – אם אני לא יכול לדבר על זה בקורס שאעביר שנה הבאה, אז זה חסר ערך.

גם הממשל מתחיל להיעזר באקדמיה, מתחיל להיות שם קשרים הדדיים וקורה שם משהו מעניין שבו אסטרטגיה הופכת להיות לא שאלה איזוטרית שבהיסטוריה מעט מאוד אנשים היו שותפים לה, אלא שאלה שדנים בה, שאפשר לעסוק באסטרטגיה של ממשלת ארה"ב או ישראל כאדם מהשורה וזה לגיטימי.

גישות שונות לאסטרטגיה

מאיפה לדעתך זה מגיע? ברור שאנחנו חיים העולם תחרותי, מלחמה היא לא רק על מי יכבוש גבעה או יהרוג יותר חיילים, יש מלחמה על כסף – מי ירוויח יותר, מלחמה על השפעה ציבורית, אידיאלוגיה, מי יהפכו לדומיננטיים וישפיעו על דעת הקהל, החלטות, דברים כאלה. ברור שיש קשר במובן הבסיסי שבתוך שוק חופשי יש מאבק, מאבק שלא מוכרע מראש, לא על משאבים או כוח, ולא על עמדות.

במציאות אתה לפעמים נתקע. למעשה רוב מה שעושים זה להיתקע ולקבל החלטות לאור זה. לפעמים נתקעים בקיר שאתה לא יודע איך לעבור אותו, אנחנו קוראים לזה 'מבוכה'. אתה נכנס לתוך המבוך. אלו מבוכים מאוד מציאותיים וכשחברה נכנסת לשם זה סודק היבטים עמוקים בצורת התפקוד שלה.

גם זו הרי המשגה פילוסופית.

אחד הדברים המרכזיים שיש ביומרה הזאת – ויש המון דברים שהיא לא מצליחה לעשות – היא המחשבה שהמדע יכול לפתור הכל: אם יש בעיה ציבורית או עסקית רצינית, אז הדרך הכי נכונה לפתור אותה היא להפעיל את הכלים המדעיים ולתת לאקדמאיים להתמודד איתה, כדי שיגיעו לתשובה הנכונה וכאן צריך לשים 3 שלבים שמכוננים את השאלה איך העולם חושב היום על אסטרטגיה.

אני אעשה זאת מתוך ספר שאני מאוד ממליץ עליו בהקשר הזה: "ספארי אסטרטגיות" של הנרי מינצברג, ואין הרבה ספרי ניהול שאני ממליץ עליהם. זה ספר נהדר כי יש בו לא מעט היבטים פילוסופיים. הוא לוקח וממדל את 10 הגישות המובילות היום ל'מה זה בכלל אסטרטגיה', מה זה ב-60-70 השנים האחרונות, ואת 10 השיטות האלה הוא גם מציג וגם בוחן ביקורתית. נדבר על כמה גישות מרכזיות כאן בהיבטים הפילוסופיים שיש להם.

השלב המרכזי הראשון הוא "גישת העיצוב", שטוענת שהשאלה האסטרטגית נמצאת אצל המוביל, לרוב המנכ"ל. מהותה היא הלימה בין הסביבה הפנימית בארגון לסביבה החיצונית. כלומר בין 'מי אני כארגון' – נכסים, יכולות, מה אני יודע לעשות, משאבים – לבין מה שקורה שם בחוץ, בדרך כלל בהקשר העסקי זה השוק.

בעולם הצבאי הרבה יותר קל לדבר על החלוקה של פנים וחוץ. 'אני' – זה הצבא שלי,  'החוץ' – זה האויב, ו'הלימה' – זה החיבור ביניהם בשדה המערכה. סביב ההבנה הזאת מנסחים את המודל שעד היום הוא המודל הכי שגור בעולם הזה: SWOT – חוזקות, חולשות (הצד שלי), איומים הזדמנויות (החוץ). אלו שאלות בינאריות של טוב ורע, על שאלת ההלימה בין הפנים והחוץ ששאלנו קודם.

SWOT

מטריצת ה-SWOT

החוזקה והחולשה של המודל הזה היא הבינאריות. כל דבר שקורה בארגון צריך להיות טוב או רע. המון פעמים אנחנו רואים חברות שניסחו SWOT ואתה רואה אותו דבר שמופיע בכמה מקומות: לארגון שלי יש המון עובדים – זאת בעיה או יתרון? חוזקה או חולשה? זה תלוי כמובן בשאלה מה אתה מנסה לעשות. מה שחסר למודל הזה הוא הקשר – מה אתה מנסה להשיג.

דוגמא צבאית: סאדאת ניגש לקצינים שלו בראשית שנות ה-70' ושואל אותם מה אנחנו כן יכולים לעשות הם אומרים: כדי לכבוש את סיני צריך כח שריון ואוויר מסויים, אבל אין לנו את היכולת הזאת כיום, ולכן בוא נבנה את הכוח עד שנוכל לעשות את זה. הוא מפטר את כל המטכ"ל על התשובה הזאת.

הוא אומר שוב: תגידו מה אפשר לעשות עכשיו, לא מה נוכל לעשות יום אחד, והוא לוקח את כל החולשות שאיתם הם ניסו להתמודד – חולשה באוויר וחולשה ביבשה מול יכולת התמרון – והופך אותם על הראש.

את כל מסקנות התבוסה מששת הימים הוא הופך ליתרון

בדיוק! אנחנו חלשים באוויר – נבנה יכולת נ"מ. אנחנו חלשים בקרב יבשה מתמרן – נשלול את יכולת התמרון ע"י חי"ר עם טילי נ"ט, לא על ידי כך שנבנה יכולת מתמרנת משלנו.

הוא ממש הופך על הראש את התפיסה, כי הוא שינה את התכלית: התכלית היא כבר לא לכבוש את סיני, אלא לאתגר את תפיסת הביטחון של ישראל. והוא עושה את זה בצורה מופלאה.

אנוור סאדאת והנרי קיסינג'ר

סאדאת וקיסינג'ר. גאונות אסטרטגית במיטבה

אם אני חוזר לתיאור ההיסטורי – גישת העיצוב היא ניסיון שהוא פחות מחקרי-קונקרטי בהיבטי הדאטה של הארגון, אבל מאוד מכוננת מבחינת כל דיון אסטרטגי שיגיע אחריה.

עוד היבט חשוב שצריך להגיד כאן, היא שהגישה הזאת מפרידה בין גיבוש האסטרטגיה ועיצובה, לבין שלב המימוש שלה: המנכ"ל מגבש את האסטרטגיה ואח"כ מוציא אותה לפועל. זה תהליך שהוא בינארי.

אתה עושה את זה או את זה. יש את המתכנן ואת המבצע

ובאמת הגישה הבאה – גישת 'התכנון האסטרטגי' – לוקחת את הרעיון הזה ועשתה לו הקצנה: אם אלו שתי פעולות אז נייצר פונקציות ארגוניות שדואגות לתכנון – מחלקות התכנון. מעניין לראות שהיא עולה במקביל גם בתאגידים האמריקאיים וגם בתאגידים הרוסיים – שני עולמות שחושבים שבעזרת ניהול מושכל אפשר לפתור את כל הבעיות. נסים טאלב, שהוא הוגה מעניין בתחום של אי הוודאות קורא לזה: 'האשליה ההרווארד-סובייטית' – המחשבה שאם רק נשקיע אנשים חכמים שיעזרו לנו לפתור את הבעיה אז נוכל כל בעיה לפתור מראש.

צריך כמה אנשים חכמים שידעו מה צריך לעשות, יחליטו מה צריך לעשות ואז נבצע

עולם התכנון שונה מעולם העיצוב – זוהי גישה מאוד יישומית: המון עיסוק בשאלה איך אמורים לתכנן, מדדים, תכנון מול ביצוע, וכך זה נכנס חזק לתוך התאגידים.

מעניין לראות שכמו שהגישה הזאת נכנסה בקול תרועה רמה, כך היא עפה מהחלון של התאגידים המסחריים אחרי בערך עשור – כי זה פשוט שיבש להם את הפעולה מכמה כיוונים:

  1. הפקיע מהמנהלים משהו שהיה בליבת העיסוק שלהם – תכנון וקבלת החלטות.
  2. נוצרו מתחים מאוד עמוקים בין מחלקות התכנון לבין שאר הארגון כי הם אמרו מה אמור להיות אבל לא היו שותפים בעשיה, לא באמת ידעו איך עושים את הדברים. המחשבה שאפשר לדעת מנגד – יועץ חיצוני או פנימי –עמדה תחת סימן שאלה בוטה בהקשר הזה.

בפועל הארגונים הרגישו שזה פשוט מפריע להם לתפקד וסגרו או הקטינו מאוד את המחלקות האלה ועברו למודלים אחרים.

המקום היחיד שהרעיון הזה נשאר באותה צורה טהורה, ואפילו מתחזק בשנים האחרונות – זה העולם הממשלתי, שגילה את רעיון התכנון אחרי שנים-שלושה עשורים. ב-2007 ממשלת ישראל מפרסמת את 'מדריך התכנון הממשלתי' שמבוסס אחד לאחד על הדברים שנוסחו בארה"ב בשנות ה-70', בלי שנעשתה שום למידה של הבעיות של הגישה הזאת.

מייקל פורטר
image-2734

מייקל פורטר – הניח את המסילה לתעשיית הייעוץ. מתוך ויקי שיתוף, תמונה של ה-World Economic Forum.

גישה אחרונה שנדון בה כאן היא 'גישת המיצוב'. המוביל שלה הוא אדם משפיע מאוד בתחום הזה – מייקל פורטר, והגישה הזאת עוסקת בעיקר ב'חוץ'. כלומר: אם אמרנו שגישת העיצוב עוסקת בהלימה בין הפנים לחוץ, וגישת התכנון עוסקת המון בפנים – בתהליכים הפנים ארגוניים, אזי גישת המיצוב מסיטה את המחט לצד השני: כל מה שמעניין באסטרטגיה זה השוק. החוץ זה מה שמעניין, והחברה היא סרח עודף. אם החברה לא מתאימה למה שקורה בחוץ – אז תחליף את האנשים, אחרת אין לזה שום ערך.

המיצוב טוען: תמצב את עצמך, שים את עצמך איפה שאתה אמור להיות בשוק, וההמבחן הוא איפה אתה נמצא.

כדי לדבר על אסטרטגיה הגישה הזאת עושה כמה מהלכים מעניינים של לחזור לקלאוזוביץ ולסון-טסו, ומכניסה מושגים צבאיים כמו תמרון: "תתמרן את החברה למקום בשוק".

הגישה הזאת מכוננת כי היא פותחת פתח לעיסוק של יועצים אסטרטגיים בתחום מוגדר: פתאום יש משמעות להיות מומחה שוק. אני מומחה של נדבך בשוק, ולכן אני יכול לעזור לחברה שרוצה להיכנס או לגדול שם.

אירוע נוסף שקורה מתוך הגישה הזאת הוא שהם ממדלים אוסף של אסטרטגיות בסיסיות, וטוענים שבסוף אסטרטגיה היא בחירה מתוך סך סגור של אסטרטגיות קיימות. זה דבר שעוזר למאמץ האקדמי שמתחיל לחקור איזו אסטרטגיה הכי מוצלחת, ועוזר ליעוץ האסטרטגי להפוך למקצוע בסוף שנות ה-70': יועץ מגיע עם מניפת האסטרטגיות ועוזר לחברה לבחור ביניהן.

תרשים – הביטוי יעוץ אסטרטגי עולה על הבמה בתחילת ה-80 הודות לאסכולת המיצוב. לצפיה במסך מלא.

האפיסטמולוגיה והאונתולוגיה של האסטרטגיה

מה שהיה חסר כאן בכל מה שתיארתי את העשורים האחרונים, הוא העיסוק בשאלות התפיסתיות. כמעט ולא היה עיסוק בשאלות האפיסטמולוגיה – תורת ההכרה – איך חושבים על מערכות מאוד מורכבות וכמעט ולא היה עיסוק באונתולוגיה – המציאות. מה יש שם. תורת היש. 

שתי השאלות האלו הן שאלות היסוד של הפילוסופיה כמעט מראשיתה. בצורה הפילוסופית הטהורה שלהן הן מרגישות למי שלא מכיר את צורת השיח הזו כדיון חסר כל תוחלת. בהקשר האסטרטגי הן סוגיות יסוד – הן מאפשרות לנו לדון באופן שבו אנחנו חושבים על המציאות והפעולה שלנו בתוכה וכן לדון במציאות עצמה, במה נחשב מציאות. אני יודע שזה עדיין נשמע מופשט מדי, אבל אני מקווה שתיכף זה יהיה מובן יותר.  

בין הגישות שהצגנו יש כל מיני קפיצות לוגיות לא מוסברות – לדוגמא הקפיצה של המיצוב. לפי המיצוב ההיבט הכי חשוב במציאות הוא השוק. השוק "נמצא" שם, יש לו קיום ממשי מבחינת הגישה, והקיום הזה נבדל לחלוטין ממה שקורה "כאן" בפנים, בתוך החברה. זו כמובן חלוקה מאוד דרמטית שקשה מאוד להבהיר אותה (איפה באמת עובר הגבול בין הפנים והחוץ). לבחירה הזו יש גם מחירים, כמו שמינצברג מעלה יפה – היא מסייעת לעסוק בשווקים שיחסית קיימים ויציבים, אבל מאוד קשה לדבר איתו על מוצרים ושווקים שנמצאים בפיתוח. נסה לדבר על השוק של הסמארטפונים בשנת 2005… אין שוק, אז איך אפשר לדבר על זה? אין שם מציאות. ולכן בלי שיש יסודות רציניים מאוד לדיבור באונתולוגיה, לבין אפיסטמולוגיה, אתה נמצא בדיון אסטרטגי שרובו דילוגים מעל השאלות הקשות. הוא לא באמת מסוגל – בעיקר כשדברים לא טובים קורים – להגיד: אוקי, איך אנחנו כן חוזרים לשאלות האלה ומפצחים אותן?

לדבר על אסטרטגיה של צרכן בעולם העסקי, בלי לשאול את השאלות הבסיסיות שעומדות בבסיס החשיבה בכלל, זה לא עובד. אי אפשר להתמקד רק בשורה התחתונה, בלי לעבור את תהליכי העומק.

נכון. נסביר עוד קצת למה השאלה הזאת קשה לאדם בעולם המערבי:

אחד המקורות לעולם חברות הייעוץ זה התחום של 'הנדסת תעשיה וניהול', או בתרגום מדוייק יותר מאנגלית: 'הנדסה תעשתיית'. זה תחום שבנוי על היסודות של 'הניהול המדעי' שנוצר בראשית המאה ה-20, המציא את פס הייצור ועוסק בשאלות מאוד קונקרטיות של ניהול העסקים – איך להגביר תפוקה? איך אני לוקח משהו שאנחנו בדיוק יודעים מה הוא אמור לעשות, וגורמים לו לעשות או יותר, או עם פחות. זוהי שאלת היעילות.

המהנדסים הגיעו להישגים דרמטיים בשימוש בכלים האלה, ואז מגיעה גישת התכנון ושואלת: אם זה כל כך מוצלח, אז למה שלא נפעיל את השיטות האלה גם על קומת ההנהלה? אם הצלחנו לעשות מדידה של פס הייצור ושיפרנו את התפוקות שם ב-X אחוזים, אז למה שלא ניקח את אותם כלי מדידה ונפעיל אותם על שיטות הניהול?

פגשתי בעיסוק שלי עשרות מודלים עסקיים, תוכניות עסקיות – אני חושב שלא ראיתי אחד מהם שהתממש כלשונו. בעיקר באזורים המוצלחים אנחנו מגיעים לאיזשהו מקום ואז מבינים שזה משהו אחר לגמרי, לא מה שחשבנו

אם הצלחנו לגרום לעובדים להתייעל, אז בוא נייעל גם את ההנהלה

בדיוק. הבעיה באקסטרפולציה הזאת היא שאין כאן הבחנה בהבדל המהותי בין שתי השאלות הללו:  שאלה אחת היא שאלה פיזיקלית – העובד הוא למעשה חלק מהמכונה. אני צריך לגרום לו לעבוד כמה שיותר, להתגבר על העיוותים האנושיים שלו – מה לעשות שהוא לא מסוגל לעבוד 24/7, ואולי אפשר להחליף אותו ברובוט. שאלת ההנהלה לעומת זאת היא אחרת לחלוטין כי בהגדרה היא אמורה לעסוק במה שעוד לא מידלנו, במציאות המשתנה, בחברה שלנו שמשתנה, לתת פתרונות לטווח קצר ולטווח ארוך לשאלות האלה. כלומר – לא ברור בכלל מה היא אמורה לעשות.

להתעסק במה שאתה לא יודע עדיין, בעתיד, בחוסר ודאות

נכון. וצריך מנהלים בשביל זה. אי אפשר להפעיל כלים שמהותם: 'אני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות ובוא נייעל  את זה', על עולם של: 'אני לא יודע מה אני רוצה לעשות'.  שאלת: 'מה אני רוצה לעשות' היא השאלה היסודית של הדבר הזה.

אם נחזור ל-SWOT אז נגיד שעולם ההנהלה נדרש ל-3 שאלות, ולא רק 2:

  1. מי אני? הבית שלי –שאלות של רכות וקשות של זהות, משאבים וכו'
  2. מהי הסביבה? איפה אני פועל – שזאת שאלה מאוד מורכבת גם לארגון שהפעילות שלו קיימת ובטח לארגון שנכנס לתחום חדש.
  3. מהו האפקט שאני רוצה לייצר? לאן אני רוצה להגיע, מה אני רוצה לעשות?
המודל המערכתי לחשיבה אסטרטגית

להרחבה ראה: המודל המערכתי לחשיבה אסטרטגית

 

המשולש הזה הוא הליבה של 'מה זה אסטרטגיה', ובעצם כל אחת מהשאלות האלה שואלת שאלות פילוסופיות שונות, שהפילוסופים עסקו בהם בצורה חלקית, או יותר מלאה. וזה מחייב מאמץ קוגניטיבי מאוד משמעותי של ההנהלה.

למה אין לזה מדריך?!

זה קצת מבאס, כי יזם או מנהל שאפתני, היה רוצה להגיע תוך זמן קצר למצב בו הוא יצליח, ואין איזה 'מדריך הפעלה' לזה

והרי יש אין סוף מדריכים כאלה

אבל הם סותרים אחד את השני וזה לא עוזר, ואני נתקע בכל השאלות המעצבנות ואני הולך לאיבוד כי אין לי תשובות

יש אין סוף גישות שונות – ולכן זה אומר שזאת שאלה מעניינת – ואף אחת מהן לא עובדת.

אבל זה לא רק אפיסטמולוגי – במציאות אתה לפעמים נתקע. למעשה רוב מה שעושים זה להיתקע ולקבל החלטות לאור זה. לפעמים נתקעים בקיר שאתה לא יודע איך לעבור אותו, אנחנו קוראים לזה 'מבוכה'. אתה נכנס לתוך המבוך – ה'אַפוֹרִיה', אך אלו מבוכים מאוד מציאותיים וכשחברה נכנסת לשם זה סודק היבטים עמוקים בצורת התפקוד שלה. מערכות מתפרקות על זה הרבה לפני שהן מתפרקות פיזית. חברה יכולה שיהיו לה משאבים כלכליים גדולים וכשהיא מגיעה לאזור כזה היא נכנסת למבוכה עמוקה והשאלה איך ממשיכים הלאה – היא שאלת היסוד. בדרך כלל שם אנו נכנסים.

מנהל שלא נתקע בדבר הזה לא צריך שיעזרו לו פילוסופים. הוא יודע לפתור ולנהל את העסק שלו בצורה נהדרת. יש לא מעט יועצים בעולמות שהזכרתי קודם – תכנון, הנדסת תעשיה וניהול – שיעזרו לו בשאלות קונקרטיות, ואת שאלות היסוד הוא לא שואל את עצמו. הרבה פעמים הוא מתהווה לבד כי המציאות עם כל הקירות מכתיבה לו את זה, ורוב החברות צומחות בצורה הזאת, בלי להסביר עד הסוף למה זה הצליח. 

היכולת שלי לפרוץ את האופק הזה, ללכת לאופקים חדשים, להבין שאפשר לעבור את הקיר הזה מעל, מתחת ומהצד, להבין שאולי הקיר זה בכלל דבר שאנחנו רוצים – כל ההבנות האלו מחייבות פריצה של האופק. ובנושא הזה הפילוסופיה של המאה ה-20 ממשיכה לעסוק.

פגשתי בעיסוק שלי עשרות מודלים עסקיים, תוכניות עסקיות – אני חושב שלא ראיתי אחד מהם שהתממש כלשונו. בעיקר באזורים המוצלחים אנחנו מגיעים לאיזשהו מקום ואז מבינים שזה משהו אחר לגמרי, לא מה שחשבנו, ואת אף אחד לא מעניין המודל העסקי כי אנחנו כבר במקום טוב.

כשהכל מצליח – אף אחד לא מתעניין מה היתה התוכנית. וכשהכל נכשל – זה גם לא מעניין – כי זה לא עובד אז למה להתעסק בזה

עולם התכנון אומר כאן אמירה מוזרה – 'בוא נבחן את עצמנו כל הזמן בתכנון מול ביצוע', זה מקבע אותנו לקטגוריות שקבענו לפני שיצאנו לדרך. כמו שאבא שלי אוהב מאוד להגיד: במבחן של תכנון מול ביצוע, כששאול חוזר הביתה בלי האתונות, אז הוא נכשל. לא אכפת לנו שהוא מצא את המלוכה בדרך. המטרה כפי שקבענו אותה בהתחלה לא הושגה. המפגש עם המציאות מבחינתם חסר ערך בניהוג של החברה, כשבפועל כל יזם רציני יודע שזה בדיוק הפוך.

היום בעולם של פרוייקטים טכנולוגיים יש ביטוי שנקרא ' MVP' – מוצר מינימלי שלם, שהמשמעות שלו אומרת: בוא תייצר את המוצר הכי בסיסי שאתה יכול, שים אותו במציאות, תראה מה קורה ומשם תתחיל להתפתח. כי המחשבה שאתה יודע לאפיין הכל מראש היא לחלוטין פנטזיה, אתה הרבה יותר לא יודע, מאשר מה שאתה חושב שאתה יודע. גם המשתמשים לא יודעים מראש מה הם רוצים. ולכן תתחיל בקטן ותתגלגל משם.

אז אם אני מסכם את הדיון הזה – אנחנו עוסקים כאן בשתי מערכות מורכבות, שהעולם כמעט היחיד שעסק בהן בצורה רצינית הוא הפילוסופיה:

  • המערכת הקוגניטיבית שלנו (השאלה האפיסטמולוגית)
  • המערכת המציאותית – השוק, הסביבה, הארגון שלי – והצורה המאוד לא סדורה שהיא פועלת בה בעולם (השאלה האונתולוגית).

שתי השאלות הללו מחייבות עומק רציני בעיסוק בהן, בעיקר כשנתקעים בקיר הזה שתיארנו קודם.

רציונליזם ואמפריציזם אסטרטגי

יש פה שני עולמות: פילוסופי-תיאורטי שהמסורת שלו היא מסורת של אלפי שנים – ניסיון להבין את השאלות הגדולות והבסיסיות לגבי האופן בו אנו תופסים את המציאות, מה קיים במציאות, האם האופן בו אנו תופסים את המציאות תואם את מה שקיים וכל השאלות הללו. ומצד שני יש עולם קונקרטי שבו אנשים נלחמים אחד בשני, מסמנים לעצמם מטרות ושואפים להגיע אליהן – מודדים את עצמם לפי זה, היררכיה חברתית שבנויה על זה, יש עולם. ואתה מתאר ניסיון לחבר בין שני העולמות האלה.

הייתי רוצה שנעסוק בשאלה היכן נכנסת הפילוסופיה לתמונה, בשאלות הגדולות, כשאנחנו עוסקים באסטרטגיה, בשאלות הקונקרטיות. מה זה יכול לתרום ולהוסיף מעבר לכך שאני מרגיש עכשיו יותר חכם.

 נמדל את זה קצת. תולדות הפילוסופיה מתוארות כך: אוסף של דברים לא סדורים שקורים עד אפלטון שהם מאוד מעניינים, מעין קייטנה של אינטלקטואלים, ואז איזשהו כינוס שלאחריו הפילוסופיה מתחלקת בגדול לשתי שאלות: (1) חקירה של ההכרה, (2) חקירה של המציאות. שימו לב ששוב אנחנו חוזרים כאן לחלוקה פנים/חוץ של ה-SWOT.

שני הכיוונים הללו באיזה שהוא מובן נפגשים בפעם הבאה במאה ה-19. יהיו מי שיגידו שהם נפגשו קודם אצל קאנט, אני לא סובר כך.

אני רוצה קודם לחזור אחורה ולדבר על פילוסוף פרה-סוקרטי ייחודי ומעניין – הרקליטוס. מה שמופלא בו, שהוא לא פילוסוף בצורה שאנו חווים פילוסופיה. יש לו אמירות קצרות, מאוד חזקות ובהירות. 

משורר הייקו, היום הוא היה מומחה בסטטוסים בפייסבוק

אחת האמירות הכי קלאסיות שלו: 'הכל זורם, ואי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים'.

הוא מנסה לתאר ולהמשיג שאלות מאוד יסודיות בחיים. איזושהי איכות מסוימת שהדיון הלוגי של הפילוסופיה שאחרי אריסטו, סוקרטס ואפלטון כמעט ולא הצליח לחזור אליו. זוהי אמירה של הברקה, הכרה של תיאור – באמת אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר, וזוהי צורת חשיבה מאוד רלוונטית בשאלות אי הודאות שאנחנו חווים באזור שלנו, הסתכלות מאוד נכוחה במציאות.

אנחנו נפגוש הדים לצורת החשיבה הזאת שוב רק בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, כשמדברים על אקראיות ומורכבות וספונטניות. בפילוסופיה הלא-מערבית אנחנו דווקא נמצא כמה הופעות מאוד משמעותיות שלה:

  1. במזרח – שם הדיון הלוגי לא הרג להם את צורת החשיבה. אפשר לעשות דיון שלם על אסטרטגיה ודאו כמושג מוביל בפילוסופיה הסינית. איזושהי התבוננות כולית על המציאות ועל השינויים במציאות.
  2. בחשיבה היהודית המדרשית – וכאן אני רוצה להרחיב.

המדרש מתהווה ברצף הזמן המקביל להתפתחות הפילוסופיה היוונית – בערך מאה לפנה"ס עד המאה ה-3 לספירה. זהו אירוע קצר ומשמעותי בתולדות היהדות, שלא היה לו המשך. אין באמת אנשי מדרש במאות האחרונות, אולי קצת בחסידות שלקחה משהו משם, ולעומת זאת יש המון אנשי הלכה. אין כבר את היומרה שדומה ליומרה של הרקליטוס – להגיד משהו רציני וללכת ולתת לך להתמודד עם הדבר הזה, בלי צורך לצדק ולהוכיח כל טענה כמו בשיח ההלכתי.

אסטרטגיה ומנהיגות

אני רוצה להביא מדרש אחד שיאפשר לנו לקפוץ למאה ה-20. זהו מדרש מוכר, שהרמב"ם לקח אותו ושם אותו כתשתית של אחד מספרי הפילוסופיה המרכזיים שלו: ספר המדע. זהו המדרש על איך אברהם הגיע להכרה באלוהות:

"אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.

אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?

הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה.

כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם"

(בראשית רבה, לט א)

וכך מתאר זאת הרמב"ם:

"כיון שנגמל איתן זה (אברהם) התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע… עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו"

(הלכות עבודת כוכבים א ג)

זה ממש תיאור אריסטוטלי של גילוי האמת.

נורא מעניין לראות שלמדרש הזה יש מדרשי המשך, שלוקחים שני כיוונים הפוכים לחלוטין בפירוש של השאלה מהי אותה "בירה דולקת":

אחד (משנת רבי אליעזר טו) – כמו של הרמב"ם – מישהו מאיר כאן בחלון, יש כאן סדר. יש היגיון, הדברים עובדים ואברהם חקר והבין ולכן נהיה מאמין, ושני (פסיקתא זוטרתא יב) – הבירה דולקת , זה לא שיש אור בחלון – הבית עולה באש. הבניין הזה עולה באש ואברהם שואל: 'יכול להיות שאף אחד לא אחראי כאן?'. ובעל הבית עונה: 'אני בעל הבית, אבל לא ברור שיש לי מה לעשות מול הדבר הזה'.

זהו תיאור שדי מקביל לאיך שהמקרא מתאר את הדורות האלה: מבול, בני האלוהים, סדום. אין סדר בעולם הזה של המקרא. ומה ש-ה' אומר לאברהם זה לא: 'תראה אני קיים, תאמין', אלא: 'בוא תעשה כאן סדר'. המדרש הזה מכניס פנימה את שאלת המנהיגות. וזאת שאלה שעולם האסטרטגיה מתחבט בה בבסיס הזהות שלו.

גישת המיצוב שעסקנו בה קודם, מנסה לעשות סדר. היא עוסקת באנליזה של השוק, ומנסה לטעון שיש סדר גם בדבר שנראה כאוטי כמו השוק – אני אעשה אנליזה, תבין את הסדר ותבין איפה אתה אמור להיות. אפשר לחזות מודלים.

אבל יש גם גישה הפוכה שאומרת – אין סדר, הכל עולה באש. אבל יש להנהגה יכולת להזיז דברים, לשנות, לפעול ולייצר עולם חדש.

לא אכחד שאישית אני יותר מזדהה עם הגישה השניה שתארתי.

זה מחזיר לשאלת האסטרטגיה שאלה נוספת של המנהיגות – אי אפשר באמת לנתק בין העשיה הזאת וההובלה של מערכות גדולות, לבין מנהיגות שיש בה צד שהולך לעבר הלא נודע, שהולך לעבר משהו שאתה מבין מה אתה מסוגל לדעת, ומבין גם מה גם אי אפשר לדעת, ובכל זאת אתה מוכן ללכת לקראתו.

אם נקפוץ עכשיו מהמדרש חזרה למאה ה-19, אז קורים שם אוסף של דברים בעולם הפילוסופי, שעיקרם הוא דיבור מכוון על העולם והמציאות. הביטוי הכי בוטה של זה הוא המפעל של מרקס שאומר – למדתי אצל הגל ועכשיו הולכים לעשות כאן מהפכה במציאות.

הפילוסופים פירשו עד כאן את העולם, אבל התפקיד שלנו הוא לפעול ולשנות אותו

וזה מרתק לראות איזו השפעה אדירה יש לפילוסופיה על כל מה שקורה בין 1830-1945, איך פילוסופיות שונות הולכות ומתנגשות בפועל בשדה הקרב.

מי שחושב שללמוד פילוסופיה זה דבר לא רלוונטי לעולם, מוזמן ללמוד את תולדות 200 השנים האחרונות.

מרקס, וגם ניטשה – שחוזר לפרה-סוקראטיים – יחד עם מהלך כולל של הפילוסופיה הגרמנית, שמנסה למצוא את הייחודיות שלה מול הפילוסופיה הנאורה של צרפת והולכת אחורה – לפני הרומאים, ולפני היוונים – אל הפרה-סוקראטיים.

זה מאוד קשור לשאיפות הלאומיות הגרמניות, ליסוד שבטי שהם מאוד העצימו, לחזרה ליער ולטבע.

רומנטיקה. תחושה של: 'תפסיקו להגיד לנו מה לעשות'

תנו לנו חופש, תנו לנו להיות מי שאנחנו, לצאת משלטון השכל הקר. הדבר הזה מחולל אוסף של דברים, בעיקר רצון של הפילוסופיה ללכת ולעסוק שוב בעולם.

הביטוי הכי חזק של זה, הוא גישה שהכותרת שלה היא 'פנומנולוגיה'. האדם הראשון שעוסק בצורה רצינית זה הוסרל. מעניין לראות את היסודות היהודיים שיש במי שעסק בסוגיות האלה. הוסרל עוסק בזה בצורה שהיא עדיין מאוד פילוסופית קלאסית – ללכת לשאלות אזוטריות ולנסות לפצח את הביטוי, להבין את התופעות השונות.

האופן בו אני חווה דברים, איך דברים בעולם הממשי נחווים על ידי

הוסרל טבע מושג שהמשמעות שלו בעולם האסטרטגיה היא חסרת תקדים – מושג 'האופק', שלאחריו תלמידו היידגר מפתח. המושג הזה נהדר כי הוא כל כך קונקרטי – כמו אופק ממשי. המושג הזה אומר שאני רואה מכאן את קצה גבול התודעה שלי. כמו שכשאני נמצא במקום מסויים אני רואה עד האופק ולא מעבר אליו – גם תודעתית אני רואה עד היכן שאני יכול ולפי המקום בו אני נמצא. כשאהיה במקום אחר – יהיה לי אופק אחר. זה חיבור בין הוויה ותודעה.

אחד הדברים שהבנו מהיידגר הוא שהרחבת האופק, המעשה האסטרטגי, הוא לא רק לחשוב על זה, אלא להתחיל לסובב את זה בפועל. הדרך היחידה באמת להרחיב את האופק היא דרך עשיה ולא דרך דיבור.

בעולם ארגוני נורא קל לראות את זה – אנשים עוברים תפקידים ובין-לילה שוכחים את הזהות הקודמת, מאמצים זהות חדשה, רבים עם המחלקה הקודמת את אותן מריבות שהן ניהלו משם מול המחלקה החדשה.

זה ניסוח חזק לכך שהפילוסופיה מסבירה משהו שחשוב לעולם האסטרטגי. כי הבעיה של הקיר שאתה מתנגש עימו במציאות – היא בעיית האופק. הארגון והפרוייקט כפי שניהלתי אותו עד עכשיו נתקע בקיר, והסיבה שאני לא רואה מוצא, היא שהאופק שלי סגור בתחומי הפרוייקט. היכולת שלי לפרוץ את האופק הזה, ללכת לאופקים חדשים, להבין שאפשר לעבור את הקיר הזה מעל, מתחת ומהצד, להבין שאולי הקיר זה בכלל דבר שאנחנו רוצים – כל ההבנות האלו מחייבות פריצה של האופק. ובנושא הזה הפילוסופיה של המאה ה-20 ממשיכה לעסוק.

לודוויג ויטגנשטיין

אחד הגישושים המרכזיים בשאלת האופק הוא זה של  ויטגנשטיין. הוא ניגש דרך שאלת השפה – אנחנו חושבים באמצעות שפה ולכן השפה היא האופק. אנחנו לא מצליחים לחשוב מעבר לגבולות השפה, כי אי אפשר, אבל מול האמירה הפילוסופית הקלאסית הזאת, אנחנו גם יודעים שאפשר לעשות הכל עם השפה, שאפשר להרכיב כל רצף של מילים.

ויטגנשטיין חוזר לגבולות השפה וטוען שאם אני אומר לדוגמא: "אני חושב, משמע אני קיים" – זאת למעשה אמירה שאין לה קיום או משמעות, חוץ מחיבור לוגי של מילים, אין למשפט הזה קיום בעולם.

הוא לא מוכיח שום דבר

כי אין משמעות ל'אני לא קיים'. יש פילוסוף בריטי יותר מאוחר – מור, שמנסה להתקושש עם הטענה 'אני חושב משמע אני קיים', והוא אומר: 'אני יושב על השולחן כותב, הידיים שלי מונחות על השולחן וזו חוויה יותר רצינית מאשר כל הספקות של דקארט – האם אני לא קיים?'. אמנם גם על האמירה הזאת זה ויטגנשטיין יכול לטעון שאין לה ממשות, אלא אם חתכו לך את הידיים ושמו אותן על השולחן…

אלו גבולות האופק. מי שמאמץ את הטענה הזאת ומכיל אותה על העולם המדעי זה תומס קון, בספרו 'המבנה של מהפכות מדעיות': הוא טוען שאנחנו חושבים על המדע בצורה הקלאסית כצבירה של ידע, אולם למעשה המדע מתקדם בקפיצות, פרדיגמות. הפרדיגמה זה האופק – גבולות מה שאני יכול לחשוב.

מסגרת הדיון שאתה תופס כרלוונטי ולגיטימי, התשובות שאתה יכול להגיע אליהן

הביטוי של הפרדיגמה נכנס היום לתוך העולם הארגוני, אבל עבר השטחה: 'צא מהפרדיגמה שלך', כמו 'לצאת מהקופסה'

אם כולם יוצאים מהקופסה אז האם היא קיימת עדיין? מי נשאר בקופסא אם כולם כבר יצאו החוצה?

בספר של קון יש תיאורים על כמה חזקה הפרדיגמה הוא מתאר מקרה בו המדענים מפנים את הטלסקופ לשמיים ורואים משהו שלא נראה כמו כוכב. ובגלל שהם לא מכירים דבר שהוא לא כוכב, הם חושבים שזה לכלוך על העדשה. בפועל הם רואים מגלים ערפילית פלנטרית, שזה גרם שמיימי בפני עצמו. הם לא מסוגלים לקלוט דבר שהוא מחוץ לפרדיגמה.

הגנאולוגיה והפריצה של המובן מאליו

עד עכשיו תיארנו את האופק מצד תורת ההכרה. במאה ה-20 עוסקים גם באופן בו אנחנו חושבים. הפילוסופיה הצרפתית מנסה לדבר על המציאות לא כשאלה פילוסופית, אלא שאלה קיומית, מעשית, חברתית – כוח ודיכוי. כיצד מבנים תפיסתיים משנים את כל המבנה בו החברה שלנו מאורגנת. הכי בולט זה פוקו, שעורך אוסף של חקירות על סוגיות יסוד בחיים המודרניים: רפואה, פסיכיאטריה, ענישה, מיניות, ריבונות, מדינה.

פוקו טוען שיש לנו בעיה פילוסופית לחקור את המובן מאליו, ולכן הדרך המרכזית שלי לחקור את המובן מאליו היא ללכת אחורה. להפוך את המובן מאליו ללא מובן מאליו, באמצעות כך שאבדוק איך הוא נוצר.

ולהראות שהאופק שלו לא מובן מאליו

הוא קורא לזה גנאולוגיה, או בהקשר מעט שונה: ארכיאולוגיה של הידע. פוקו יונק חזק מניטשה, שהיה למעשה הראשון שהפעיל את הכלי הזה על החשיבה היוונית.

פוקו טוען שאם אתה רוצה להבין את החשיבה על ההגיון, על השכל, על הרציונליות – שים לב שהיא תמיד מונגדת ל-שיגעון. ולכן אם נתאר כיצד נוצרה ההתייחסות המודרנית לעולם הפרעות הנפש, נוכל נבין שפספסנו המון פניות ואפשרויות אחרות בדרך.

כל מי שהעלה הנחות יסוד שונות לגמרי ממה מקובל נתפס כמשוגע ולכן כאדם שלא צריך לקחת ברצינות, אדם לא רציונלי, מוצג מחוץ למחנה של הנאורים, האנשים שיודעים. וכך התמודדו עם חריגות, עם אנשים שאתגרו את המערכת. קראו להם משוגעים, כלאו אותם והרחיקו אותם

וזה הפך לימים לבתי משוגעים שהפכו להיות מוסדות פסיכיאטריים. נוצרה כאן סטנדרטיזציה מדעית של הדבר הזה שאי אפשר ללכת ממנה אחורה – סיווגים של הפרעות הנפש השונות.

פוקו גם חוקר בצורה מאוד רצינית את 'הולדת הסובייקט'. הולדת הישות של 'האני', שהיום היא כל כך מובנת מאליה במערב למרות שהיא קמט בהיסטוריה של האדם לטענתו. זה לא היה קודם ויכול להיות שיעלם.

מכל המהלך הזה אנחנו לוקחים לעולם האסטרטגיה את ההבנה שאם אתה רוצה להבין איפה אתה נמצא עכשיו, אז בוא ותספר איך הגעת לכאן.

ויש כאן שתי נקודות מרכזיות. 

הנקודה הראשונה היא מי אתה? מאחר וזו שאלה שמאוד קשה לשאול, אפשר לנסח אותה באופן אחר – איך אתה התהווית לאור השינויים שקרו בעולם?

לדוגמא – יש חברה בתחום המזון שליווינו בעבר.

בשביל להבין איפה היא נמצאת היום, היינו חייבים לחזור להקמה בשנות ה-30'; אחרי זה לגרסה הישנה של החברה; אחרי זה לשנות ה-60' – כשהחברה מתעצבת בישראל בצורה רצינית, בתוך מדינה ובתוך הציבור הישראלי שלא כל כך אוהב תוצרים שהם לא תוצרת הארץ; אחרי זה בפתיחת השווקים של שנות ה-80' והלאה – קפיצה דרמטית שהחברה עושה, כי היא עוסקת ביבוא ואף אחד לא עסק בזה קודם; עולם של פעילות בשוק אחרי המחאה החברתית ושינויים של רשתות חדשות ויבוא מקביל בעשור השני של המאה ה-21.

שים לב שלא אמרתי כרגע אמירה אחת על החברה. דיברתי על מגמות שקורות מחוץ לחברה והחברה נמצאת ביחס אליהן. זאת חשיבה מאוד מיצובית. כמובן שהחברה ידעה לממש את כל זה בצורה מאוד יפה ומעניינת ולהצליח עם המגמות השונות האלה.

בלי שהייתי עושה את הסקירה הזאת, אם הייתי מתחיל את הדיון האסטרטגי שלי מעכשיו, מהדו"חות הרבעוניים האחרונים – הייתי מבין מעט מאוד על מי החברה הזאת, למה החברה הצליחה עד היום ואיך נראית קפיצת מדריגה בפעילות של חברה מהסוג הזה.

וכמובן שכשאני מתאר את השינויים בתחום בעשור וחצי האחרונים, אז אני מבין את הפער – מבין מה נמצא היום מחוץ לאופק של החברה: איך היא מתמודדת עם שינויים בעולם הטכנולוגי לדוגמא. כי זו חברה עם היבט מאוד לא טכנולוגי בבסיס שלה, שפוגשת עולם שנהיה יותר ויותר טכנולוגי, והיא מאמצת את הטכנולוגיה בהיבטים מאוד טכניים, אבל לא מבינה שהטכנולוגיה לעיתים מאתגרת או משנה או מהווה פוטנציאל מהותי במה שהחברה עושה.

ברגע שאתה אומר: 'זה נמצא מחוץ לאופק שלכם', אתה מסוגל להתחיל ללמוד את הדבר הזה כדי להרחיב את האופק גם לשם.

הנקודה השניה, שהיא אפילו חשובה עוד יותר – מה אתה עושה, ואיך מה שאתה עושה יעזור לפרוץ את האופק. 

אפילוג: אסטרטגיה – פילוסופיה מעשית

אחד הדברים שהבנו מהיידגר הוא שהרחבת האופק, המעשה האסטרטגי, הוא לא רק לחשוב על זה, להכניס את זה, להגיד את האמירות, אלא להתחיל לסובב את זה בפועל. הדרך היחידה באמת להרחיב את האופק היא דרך עשיה ולא דרך דיבור.

אסטרטגיה היא פילוסופיה מעשית – ניסוי ותהיה וניסוי וטעיה. היא שואלת את שאלת המורכבות של המציאות, מורכבות ההכרה, ועכשיו אני ניגש לשאלה הזו דרך עשיה, שעוזרת לי לברר את שאלות היסוד שלי.

יש הערה נהדרת של פרנץ רוזנצוויג, בספרו 'הספרון על השכל הבריא והשכל החולה', שהפילוסופיה היתה עסוקה מאז ומעולם בלנסות להסביר את שאלת ה'עצם', הסובסטנציה: מהו בעצם המוות?, מהי בעצם האישה?, מהי המהות או האידאה. רוזנצוויג מפנה את תשומת הלב לכך שכל אלו שאלות שאם תחכה קצת אז תבין אותן. מהו המוות? חכה, תבין. כולן שאלות של חוסר סבלנות לקבל איזושהי הבנה שהיא מתוך המציאות ולא מנגד, לפני.

איזושהו ניסיון להתעלם מהשאלה מה קורה במציאות ואיך אני חווה אותה. רצון לקפוץ ישר להגדרה, 'התשובה' לשאלה מהו X.

הפילוסופיה בנתה את עצמה על זה שהיא יודעת להגדיר, ופתאום היא נמצאת באזורים שבהם היא יודעת במקסימום לשאול שאלות טובות, לחקור, לבקר – אבל זה מספיק לנו כדי להיות מסוגלים לצעוד את הצעד הבא.

צריך לשים לב לכך שהרבה פעמים ניסוח מאוד טוב מנוגד לעשיה. מסמכים ארוכים או מצגות ארוכות, מנוסחות ומבוססות לא בהכרח מניעות לפעולה. הרבה פעמים ככל שהמסמך יותר מנוסח – כך היכולת לפעול אחרי זה יותר קטנה ומצומצמת.

עם הממשלה זה ממש בלתי נתפס – העבודות הכי נהדרות שנעשו בתחום מסויים, הדו"חות הכי ממצים של הועדות המושלמות והמקצועיות, היו כל כך טובות שאף אחד לא יכול לממש אותן אח"כ.

יש לכך שתי סיבות:

  1. כל דבר שתעשה במציאות יכול להיות יותר גדול ומתקדם, אבל הוא לא בא בצורה מומשגת בשלב הראשון ולכן קשה לך להגיד משהו עליו, בעוד שמה שכתוב במסמך הוא בהגדרה מומשג ולכן יש חוסר התאמה בין המסמך למציאות. יכול להיות שכבר נעשים דברים מאוד גדולים שאין להם שם, ולעומת זאת נכתבים דברים מאוד קטנים… 
  2. אתה לוקח מאנשים את תחושת הבעלות שלהם על זה. במקום שהם יהיו במסע שבו הם לוקחים אוסף של עקרונות ומממשים אותם, אבל בצורה שלהם – הם צריכים רק לבצע את מה שנכתב עבורם. עושים צ'ק ליסט של מה שנכתב. וכמובן שהביצוע הזה – בלי חיבור למהות – מאבד את היבטי היסוד של אותו דבר. לפעמים אתה מגיע למצב שהכל מומש, כל המשימות – אבל אתה נמצא בלי מה שרצית שיהיה לך ביד. רפורמות ממשלתיות לרוב נראות ככה: יושבת ועדה, בכלים ותפיסה של עיצוב ותכנון, מתכננת איך משהו אמור להיראות לפרטי פרטים, ואז נותנת לגוף ביצוע לממש את זה, בלי שהוא היה מעורב בגיבוש. גם אם הוא מממש את כל הנקודות –  אתה נמצא בסוף בלי האפקט שהרפורמה הזאת רצתה להחיל בעולם.

ולכן אנחנו חוזרים שוב לנקודה הזאת של הפילוסופיה המעשית: אני נותן פיתרון לשאלות, באופן של יצירת תשתית מושגית מספקת, לעיתים באמצעות גנאולוגיה, שעוזרת לי להבין איפה אני ומה קורה, ומספיקה בכדי שאני אוכל לעשות ולגלות בעשיה דברים שלא ידעתי עד עכשיו ולא יכולתי לנסח לפני – גם ללא ניסוח מפורט של מה בדיוק צריך לעשות עכשיו, ורק כשאני אעשה אותם – במנהיגות ובמצביאות – הם יתחילו להתהוות.

זוהי אסטרטגיה מבחינתי.

תגובה אחת בנושא “מעבר לאופק – על החיבור בין אסטרטגיה ופילוסופיה

השאר תגובה