למדוד או להיות אפקטיביים?

בפוסט האחרון (שנכתב אי שם לפני להרי החושך) הצגנו 4 עצות למדידה רלוונטית בארגונים. בשולי הדברים הסתמנה מחשבה אחרת, כזו שחותרת תחת היגיון המדידה כמצפן מרכזי לניהול בעידן הנוכחי. כדי להרחיב ולהבין את הטענה הזו, ראוי לשאול בצורה יותר ממוקדת למה אנחנו מודדים, את מה כדאי למדוד ומה הסכנות הגלומות בחוסר היכולת להבחין בין המדיד ובין שאיננו מדיד.

להמשך קריאה

הבעיות וההישגים של עבודה קשה

בשבוע שעבר כתבנו על הנטייה הבעייתית שלנו לחבר בין עבודה קשה לתוצאות מדהימות. הטענה היתה שבמציאות החיבור הזה לא תמיד מתקיים, וככל שהמציאות נהיית מורכבת רבים הסיכויים כי עבודה קשה שאין עמה בירור אסטרטגי תרד לטמיון.

ובכל זאת, במובן המילולי יש לפעמים משפט קיום לטענה הזו. התדהמה, ההפתעה הבסיסית, היא כמעט תמיד תוצר של עבודה קשה, ולא של רשלנות גרידא. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הפתעה בסיסית, כזו שיכולה להביא מערכות לכדי קריסה, היא לא (רק) תוצר של תחבולה גאונית של היריב המתחרה אלא ביטוי לחוסר הרלוונטיות של המערכת התפיסתית שלנו, חוסר רלוונטיות שאותו מנצל היריב.

להמשך קריאה

כאוס, חורבן, סיפור וישועה – עיון מנהיגותי במדרשי החורבן

אחד ממנגוני ההגנה החזקים ביותר של מערכות הנוטות לקריסה, או כאלו שחוו כישלון גדול הוא למצוא סיבה ברורה ובהירה, רצוי פרסונאלית, לכשלון. היכולת להאשים את המנכ"ל המפוטר, או את הש"ג, מטהר את המערכת ומסייע לה במאמצים שלא להסתגל ולהשתנות מול עומק הכשלון.

קולות רבים במרחב הדיון היהודי אודות האסון של חורבן הבית השני הם מהסוג הזה, באמירה ש"לא נחרבה ירושלים אלא על…" – על עניין אחד, מסויים. מתוך במכלול הקולות הללו ניצב קול שונה, מהדהד, שמספר כמאה וחמישים שנים לאחר חורבן ירושלים וכחמישים שנים לאחר מרד בר כוכבא סיפור שונה לגמרי. אותו אדם – רבי יוחנן, חכם שחי בארץ ישראל, אולי הדמות החשובה ביותר בתלמוד הארץ ישראלי (המכונה – התלמוד הירושלמי) מספר סיפור שאין בו לקח, ולא מוסר השכל. זהו תיאור של מערכת כאוטית, מקרית, הנעשה באופן בלתי צפוי לגמרי אל עבר חורבן בשל סיבות מקריות להחריד. ירושלים, לדבריו, חרבה בגלל משרת שהתבלבל בין שני אנשים עם שמות דומים, הר המלך (איזור ביהודה) בגלל תרנגול ותרנגולת ואילו ביתר (בירתו של בר-כוכבא) חרבה בשל גלגל מרכבה שנשבר.

להמשך קריאה

לצאת מכובד הלב הניהולי

שינוי רדיקאלי

בבית הכנסת המרוקאי שאני הולך אליו לעתים בערב שבת יש אדם אחד שהציבור מבקש ממנו לדבר כאשר הרב לא נמצא, ואני בעוונותי תמיד מקווה שהרב לא יימצא… בערב שבת האחרונה הוא דיבר על הפסוק "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו". הוא תיאר עד כמה הזוי התיאור הזה – אחרי המכה השביעית – מה עוד בן אדם צריך כדי להבין?!

להמשך קריאה

איך יוצאים מהטראומה? הרהורים בעקבות ראיונות זעירא

תהליך ההשגרה מוביל לכך שהרגשות העזים שלוו לזיכרון הקולקטיבי יִשְכֶכוּ (Alexander 2004: 23), ותתאפשר גם עלייתן של פרשנויות חדשות, חלקן חתרניות או חיוביות ביחס לאירוע המכונן (Smelser 2004: 54).

מחקר על כינון הטראומה בחיל המודיעין

באיחור של 40 שנים, פצחו מערכות העיתונות של ישראל בשלל ראיונות עם ראש אמ"ן בשעת מלחמת יום הכיפורים אלי זעירא. לא אתייחס לכולם, כי לא עמדה לי הסבלנות לקרוא או לצפות בכולם. הגדיל לעשות עיתון ידיעות אחרונות שפרסם ראיון בשני חלקים עם זעירא. קשה אמנם לכנות את הדברים שפורסמו ראיון. הדברים דומים יותר לחקירה נגדית של נאשם במשפט. המראיין, אבירם ברקאי, שואל שאלות בנות פסקה או שתיים וברוב המקרים נענה במילה אחת או שתיים – "אינני זוכר שכך היה", "ייתכן שאתה צודק" וכד'. ובכל זאת, יש בדברים אלו רוח מרעננת שראוי לעמוד עליה.

להמשך קריאה

בכירי המשטרה הם האחראים

רצף הכשלונות שצברו ארגוני המודיעין במהלך פחות ממאה השנים לקיומם מעלה סימני שאלה מהותיים על עצם וסיבת קיומם. הפתעת מלחמת יום הכיפורים נדמית עבורנו הישראלים כייחודית, אך היא ניצבת בשורה אחת עם כשלונות דומים דוגמת זה של המודיעין האמריקני בפרל-הארבור, למול קריסת ברה"מ ולנוכח פיגועי ה-11 לספטמבר. האירועים הללו, לצד ההתקדמות שנעשתה במחקר הקוגניטיבי, הובילו חוקרים להבנה כי היכולת האנושית להבין את המתרחש – ולא כל שכן את שעתיד להתרחש – הינה מוגבלת ביותר. בקצרה – אירועים שמתרחשים מחוץ למסגור התפישתי שלנו לא מקבלים עיבוד מספק ולא משפיעים על ההחלטות שאנו עושים.

להמשך קריאה