פרולוג: על לוע הר הגעש
למתודולוגיה של המודיעין אין הרבה מה להציע לנו למול אי וודאות רדיקלית. גם לא למתודולוגיה של אנליזה אסטרטגית מהעולם העסקי. הן מעולות כאשר צריך לדייק, עד לפרט האחרון, את הדרך הברורה דיה. הן נהדרות כאשר המפה נתונה. אבל הן הופכות חסרות ערך כאשר אנחנו בשטח שטרם מיפינו או כשהמפה שלנו מספיקה לתאר את המציאות באופן מספק.
אבל לבני האדם יש כלים מעולים לגשש מציאות לא ידועה, לגשת לתוך הענן והערפל של אי הוודאות. הכלים הללו לא נמצאו לנו בתוך המערכות לפני ה-7.10. לו היו מציעים אותם הם היו נתפסים כבלתי מקצועיים. צבא הוא מקצוע רציני, לא גחמה, הם היו בוודאי אומרים. אבל העובדה היא שכלי הדמיון עובדים הרבה יותר טוב מאשר הכלים המקצועיים האנליטיים כאשר אנחנו מנסים לגשש את אי הוודאות.
כפי שנראה, טרם השואה וטרם ה-7.10 היו מי שתיארו את העולם ההולך ומתהווה. הם לא היו שוטים, הם דנו במה עשוי להתהוות, לא בסבירות. מישקה בן דוד מתאר בספרו ״הכריש״ את תחילתה של מלחמת הקיום של ישראל:
שלושים אנשי היחידה התפצלו לעשר חוליות שהסתערו כמעט בו בזמן אל הבתים שמשני עברי הרחוב. מטעני נפץ קטנים הוצמדו למנעולי הבתים, מכל כיוון נשמעו הפיצוצים ומיד אחריהם יריות. בבית השני ברחוב, שבפתחו חנה טרקטור ג'ון דיר ענקי ולידו אופני ילד, נשמע קול צעקה של ילד מבוהל מקומת המרתף. המפקד סימן לאנשיו לרדת לשם. רגע לאחר מכן נשמעו מן הקומה העליונה שלוש יריות אקדח. שלושת חברי החוליה צנחו ארצה בלא רוח חיים.
מישקה בן-דוד, הכריש.
ואולם בתשעה בתים אחרים הושלמה ההשתלטות בתוך דקות. ארבעה ישראלים נורו כשניסו להשיב אש, אך בחילופי הירי נפגעו עוד שישה מאנשי היחידה. הנותרים כינסו את האזרחים שנשבו ואז כילו את זעמם בגברים שנכנעו וירו בהם למוות. אחר כך, בהתאם לתרגולת, הובילו את הנשים והילדים אל הבית הפנימי ביותר ברחוב: בית דו־קומתי שבקומתו העליונה פנו אל הרחוב רק חלונות קטנים מזכוכית אטומה, שלושה מימין ושלושה משמאל.
בדומה לבן-דוד, משוררים ראו טוב יותר מקמ״נים את מה שעשוי להתהוות. הם לא עסקו בשאלה מהיכן יתקפו הכוחות. הם ידעו שהחיים מוצאים דרך. הם ידעו שהר הגעש מבעבע תמיד, הם תיארו את ההתפרצות שמוכרחה לבוא. הם שוטטו בדרכים שאינן סלולות כדי לחוש את משב הבלהות.
בחטיבת המחקר אין כל חדש
בעבר רווחה באמ״ן טענה כי לו הקמ״נים היו קוראים את השירה המצרית הם לא היו טועים כל כך בהערכותיהם ערב מלחמת יום כיפור. חיים גורי עליו השלום מצטט את ד"ר חוסיין פאוזי אותו פגש במצרים ב-1977 במסגרת שיחות השלום:
בששת הימים השפלתם אותנו, נשותינו בושו בנו, בנינו בזו לנו. אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה אחרי 67' – הוא היה יודע שאוקטובר 73' הוא בלתי נמנע. כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה'.
קצין מודיעין חייב לקרוא שירה, הארץ, 30 בספטמבר 2006
וגורי מסיים: ״ואנחנו לא קראנו. ולא קוראים גם היום.״ אבל אולי הבעיה אינה שלא קראנו שירה מצרית אלא שקציני מודיעין לא קוראים שירה בכלל. או שהם אינם חושבים עוד ששיח המעמקים רלוונטי לעבודתם המקצועית. גם בראיון עם ראש חטיבת המחקר לשעבר עמית סער, שהוא בוודאי נוגע ללב, לא תשמעו הד לשיח המעמקים הזה. עמית מודה בכשלונו, כלומר בעובדה שבמשך שנים ארוכות כל כך, בהבנה בסיסית כל כך של היריב שאיתו נלחמנו הכי הרבה בשני העשורים האחרונים. זו לא שאלה מודיעינית. זו שאלה קיומית.
אבל השאלה הזו כלל לא עולה בראיון. עמית ממשיך להדגיש את התפקיד האובייקטיבי של המודיעין – הוא אינו צריך להבין את הצד שלנו (״צד כחול״), אלא רק להתבונן, כאילו נטול הנחות ותפיסות ביריב (״צד אדום״). זהו כמובן חלק משמעותי מאוד מהבעיה, לא מהפתרון. אם נקדים את המאוחר – הבעיה לא היתה התרעה, הבעיה היתה העובדה שסמכנו עליה כל כך, שחשבנו שאנחנו מבינים את היריבים שלנו טוב כל כך עד שאנחנו יכולים לגור ממש על לוע הר הגעש ולדעת בדיוק בזמן מתי הוא יתפרץ ולכן אנחנו יכולים להתהלך כאילו עזה אינה לידינו.
על הקונספציה
יש מנגנון קוגניטיבי שאנחנו נחשפים אליו בדיון על הקונספציה האסטרטגית-מודיעינית שלפני ה-7.10 אבל אם נשים לב אליו נראה שהוא נמצא בכל מקום, ורוב הזמן הוא מאוד הגיוני, יעיל וחיוני. הבעיה הקטנה היא שבחלק קצר מאוד מהזמנים, לרוב באותם זמנים בהם ההיסטוריה מתעצבת מול עינינו, הוא הופך לאסוני. הקונספציה הפכה לכינוי גנאי כללי עוד מהימים של ועדת אגרנט, מילה נרדפת למקובעות או דוגמטיות. אבל הקונספציה של מלחמת יום כיפור, שתוארה כך עוד לפני המלחמה (ולכן נשלפה בקלות לאחריה) היתה עניין מאוד רציני וקונקרטי: המצרים רוצים לצאת למלחמה כדי להשיב לעצמם את סיני, אך אינם יכולים לעשות זאת כעת, כי אין בידיהם את אמצעי הלחימה הנדרשים, בייחוד בתחום האווירי. על כן הם יעשו מאמץ משמעותי לשים את ידם על האמצעים הללו בשנים הקרובות ורק אז יצאו למלחמה.
שימו לב שזו טענה שקשה מאוד לסתור. יש לה לוגיקה מאוד מבוססת, ונראה שהנחות המוצא שלה רציניות. יותר מכך – אפילו המצרים, או לפחות חלקם, התבטאו כך חלק ניכר מהזמן שבין 1967-1972. באותו אופן טענת המעמקים המרכזית, שאמנם לא נאמרת בראיון אבל מצויה בסאב-טקסט שלו, היא שהתפיסה היתה שחמאס אמנם רוצה להשמיד את ישראל, אך עסוק כרגע בביצור הפרוייקט השלטוני בעזה ובוחר זירות אחרות למאבק (בעיקר – יו״ש). לכן, בכלל לא ניתן להעלות על הדעת מהלך יזום וקיצוני כל כך שיסכן את עצם קיומו של הפרוייקט הריבוני. לחמאס גם אין אפשרות כזו כי, בלשון הצבא, ״לקחנו לו את המנהור ההתקפי״ (עם בניית המכשול) ו״לקחנו לו״ את הביטחון במנהרות ההגנה שבנה (עם הפעלת תקיפת המטרו) ולכן הוא פונה לאפיקים אחרים. זה ממש לא משנה שחמאס דווקא הבין משהו אחר לגמרי מהאירועים הללו. על הבסיס הזה, בתפיסה שלנו, חילופי מהלומות מול חמאס יהיו תמיד מדודים ומתוחמים כי אין לו יכולת ואין לו סיבה הגיונית והסבבים תמיד תולדה של התדרדרות, לא של בחירה. וגם לנו כמובן אין סיבה כזו (שימו לב כמה האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו קריטי לאופן שבו אנחנו תופסים את היריב).
ההתנסויות מצוק איתן ומשומר החומות היו עשויות לאתגר את התפיסה הזו אבל הפכו לאבן נוספת באותה תפיסה. רח״ט מחקר לשעבר איתי ברון שניהל את התחקיר של חטיבת המחקר על המלחמה טוען שהפספוס הכי גדול בתפיסה שלנו הוא אי הבנת אירועי שומר החומות כ״איתות ענק מהמציאות״. אבל איתי לא ממש מסביר למה פספסנו את האיתות הזה וזו, שוב, השאלה הכי גדולה. אני חושב שכדאי שנבין כיצד הדרך הסלולה דרסה את אפשרות ההבנה שלנו.
בשבח הדרך הסלולה
החוקרים זוכי פרס הנובל כהנמן וטברסקי עסקו באופן נרחב מאוד באופן שבו ׳עצלנות׳ של התודעה שלנו הופכת אותנו ללא רציונליים. אחת מטענות היסוד שלהם היא שמערכת 1, המערכת הפרימיטיבית, הראשונית, זו שמקבלת החלטות מאוד מהר, נשענת על אינסטינקטים, אינטואיציות ופעולות שהפכו שגורות לגמרי, לוקחת פיקוד, פשוט כי אנחנו לא אוהבים להשקיע את המאמץ האנרגטי הנדרש בהפעלת מערכת 2 – המערכת הלוגית האיטית. אבל המוח שלנו לא באמת מחולק באופן דיכוטומי לשתי מערכות, זו מטאפורה שעזרה להם, והם הדגישו אותה כל הדרך. במידה רבה, הדרך הסלולה, כפי שנתאר אותה תיכף היא מערכת 2 שהופכת למעין מערכת 1.
אפשר לחשוב על המערכת הקוגניטיבית שלנו כאוסף של מסלולים עצביים. מידע עובר ממרחב למרחב, מאוחסן, מחולל תגובות קוגניטיביות ותפקודיות שונות. כאשר אנחנו מתאמנים על יכולת מסוימת, אנחנו סוללים דרכים. כאשר אנחנו לומדים לנגן למשל, איזורי השמיעה והמוטוריקה מחווטים יחד. האצבעות על הגיטרות יודעות כבר לבד את מקומן. באותו אופן, היד מושטת אל מוט ההילוכים מבלי שאנחנו צריכים ׳לחשוב על זה׳. אנחנו כמובן חושבים את זה, פשוט לא באופן שמחייב מאיתנו השקעת מאמץ מודעת. בהיבטים תפקודיים כמו נהיגה או נגינה הפונקציה הזו ברורה לגמרי אבל בהיבטים תפיסתיים אנחנו מתקשים להבין אותה כי היא יותר סמויה (אין לה קצה ביצועי מיידי). הקושי שלנו להבין אותה גורם לנו לפעמים ליפול מהצוק, קצת כמו נגן גיטרה שהחליפו לו את הגיטרה מגיטרה שמאלית לימנית, או גרוע מכך, רכב שהחליפו בו את דוושות הגז והבלם תוך כדי נסיעה ובלי להגיד לנהג.
הבעיה שלנו היא שאנחנו לא חושבים על המערכת התפיסתית שלנו כדבר של אימון. אנחנו חושבים עליה במונחים של הבנה (אייקון נורת חשמל שפתאום נדלקת) ומניחים שאם נחשף למידע מחדש תיווצר גם הבנה מחדשת. רוב הזמן, לעומת זאת, התודעה שלנו איננה מתפרצת ואינה יוצרת הבנות חדשות. אפילו לרגע של הבנה מתפרצת יש תמיד שובל ארוך של משך – אנחנו שוהים בנושא די זמן, ובחוסר סיפוק מהקיים, כדי שמסלול חדש ייפרץ (ואכן מדובר באחת התופעות הכי מרהיבות ומורכבות להבנה במוח האנושי). לו היינו חושבים על תפיסה במונחי אימון, היינו מבינים שלהתבונן על תופעה חדשה זו חוויית מבוכה כמעט כמו לנסות לנגן על כלי חדש או לנסות להטיס הליקופטר בלי שהתאמנו לכך. ההבדל בין נגינה, או שליטה ברכב, לבין האתגר התפיסתי הוא שהאחרון לא נתפס אצלינו כאתגר פונקציונלי שיש בו מדד הצלחה מאוד ברור אלא כאתגר של הבנה. המבוכה שלנו במפגש עם מציאות חדשה שלא התאמנו עליה נובעת מחוסר הפשר, שהוא קושי לשלוט בהבנה. אנחנו מתעצלים להפעיל את התהליך הכואב והיקר שמותנע כאשר אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא יודעים. וכאן המוח שלנו עושה פניה חדה ומסוכנת – הוא מחפש את הפתרון הכי נוח, זה שמחבר באופן מיטבי, מובהק ככל הניתן, את הנקודות, באופן שמבהיר את הלוגיקה בין המרכיבים – בדיוק כמו שמערכת 2 אוהבת לעשות. רק שהמציאות, בייחוד המציאות האסטרטגית, כמעט לעולם אינה נתיב אחד, משמעותי ככל שיהיה, אלא מכלול של נתיבים והשפעות. כאשר אנחנו יוצאים מן המבוכה של אי המובנות יש לנו לרוב דרך סלולה של הבנה. הדרך הסלולה דורסת את מכלול הנתיבים האפשריים הבלתי סלולים, ומונעת מאיתנו לזהות את הנתיבים החלשים, המשעולים, שיוצרים את העולם.
אבל הדימוי אינו נכון לגמרי. תפיסה אינה רק עניין של הבנה. היא התשתית לפעולה שלנו, בייחוד בתווך האסטרטגי. על בסיס ההבנה – לוגית, צרה, כמו שאנחנו אוהבים אותה, אנחנו מקבלים החלטות, ואז מקבלים מהן תחושה של שליטה, ממש כאילו נהגנו ברכב. המנגנון הכי חזק לאשרור של הדרך הסלולה הוא הצלחה של פעולות על בסיסה, או מפגשים אופרטיביים עם המציאות המוסברים בעזרתה. תא״ל במיל׳ איתי ברון מבכה על האופן שבו שומר החומות לא העיר אותנו להבין כי חמאס עלולה לפתוח במתקפה יזומה. אבל שומר החומות לא פוספס – הוא האירוע שהעמיק יותר מכל את הדרך הסלולה. צה״ל הפעיל על חמאס מתקפה מדודה ומדויקת, ״לקח לו את המטרו״ וסיפר לעצמו שחמאס הבין את הפגיעות שלו ויחדל מהתוקפנות. מכאן, שחמאס מורתע כי הוא מבין את האיום על הפרוייקט השלטוני שלו ואת חוסר התוחלת של הפרוייקט הצבאי. שכבה נוספת של אספלט ניצוקה במוח שלנו וחשנו תחושה של אשרור.
סיכוני הדרך הסלולה
הבעיה המודיעינית שלנו היא סימפטום לבעיה שאיננה מודיעינית, היא פשוט מתגלה באופן הכי חריף בעולם המודיעין. חריף כי בחרנו במערב, ועוד יותר מכך בישראל, לתלות את הביטחון הבסיסי שלנו במערכת שאי אפשר לבטוח בה (הקוגניציה האנושית) ובאופן שמקשה מאוד לתקן את הטעות שלה. גם 100 שנים של כשלונות מודיעיניים קולוסליים לא הובילו אותנו למסקנה הפשוטה הזו. המערכת הסלולה שלנו תדע להסביר למה כל אחד מעשרות הכשלונות הזכורים לנו הוא אירוע טכני יוצא דופן ולא לחבר בניהם ולהגיע למסקנה המתבקשת הזו. נראה שהערך שהמודיעין מספק למערכת בשגרה (תחושת שליטה כוזבת במציאות) מכפר לשעתו בתודעה האסטרטגית שלנו על המחירים הקיצוניים שמשלמים בגלל ההסתמכות על המודיעין אחת לתקופה. ראו – אנחנו נוטים להיות כאלו גם בהשקעות – אנחנו מעדיפים תמורה סבירה לאורך זמן גם כאשר כולנו יודעים שאחת לעשור או שנים העולם חווה משבר כלכלי שהשקעותנו עלולות לרדת בגללו לטמיון. אנחנו מעדיפים מומחי השקעות שמספרים לנו על עליה במדד X בשנה האחרונה, על נביאי זעם שמציירים את שבריריות המערכת הזו.
כי כאשר קיימת דרך סלולה, היא מייצרת וודאות חזקה מאוד במערכת שבתורה מפעילה מנגנונים של יעילות. אם אנחנו מבינים את המציאות, באופן שנתפס אצלינו כמבוסס מאד, אנחנו נוטים לסמוך יותר ויותר על התפיסה שלנו ולמצות את הפוטנציאל שבה. כך למשל, בין מלחמת יום כיפור למלחמת ששת הימים נוצרה תפיסה (שלא היתה מוטעית לגמרי) שהסדיר יכול לבלום מתקפת אויב עד להגעת כוחות המילואים. הדרך הסלולה הזו עמדה בבסיס ההחלטה שלא לגייס מילואים ערב המלחמה למרות שהיה ברור שהיא עומדת לפרוץ. זו היתה החלטה מעולמות היעילות שהיתה קשורה בתחושת שליטה עמוקה במציאות. באותו אופן, הביטחון של צה״ל במכשול בגבול עזה הוביל אותו לצמצם את הכוחות ולשחוק את העירנות בגזרה. אלו היו פעולות שנתנו לצה״ל מרווח נשימה ויכולת משחק עם הכוחות הסדירים המעטים שבידיו. יתכן שבפעם הראשונה שצה״ל נהג כך זו היתה תעוזה מרגשת. רעד של ריגוש עבר בקרב קציני חטיבת המבצעים במטכ״ל. רגעים אחר כך זה הפך להיות המובן מאליו.
בסיכום תרגיל בשנת 1972 אמר אלוף פיקוד דרום אריאל שרון – ״כוח של 300 טנקים בסיני נותן לנו את האפשרות לשבור מתקפה״. הנה נסללה הדרך. ערב ה-6.10 סמוך לחצות רשם לעצמו דדו ביומן בדיוק את אותן המילים למרות, אולי בגלל, שהיה ככל שנראה אחוז בתחושת לחץ אדירה – ״הטנקים שבדרום, 178 הטנקים שבצפון וחיל האוויר בכוננות עליונה – לעשרים וארבע שעות אנחנו מסודרים״. הלוגיקה, אגב, היתה נכונה. מדינת ישראל לא ניגפה ב-24 השעות הללו. אבל את רישומן בתודעה הציבורית שלנו לא ניתן למחות גם כעבור יובל.
הדרך הסלולה מדבקת
המענה מהשרוול אשר נשלף כאשר מתחילים לדבר על קבעונות במערכת, היא לדרוש הבאת אנשים מבחוץ, דם חדש, צעיר או מנוסה בתחום אחר. התשובה הזו כבר הפכה לדרך סלולה משל עצמה. הבעיה היא שאנחנו לא מבינים עד כמה הדרך הסלולה היא דבר מדבק. האנשים החדשים הללו שיכנסו יידבקו חיש מהר בדרך הסלולה הישנה. לא יהיו להם אפילו הזכרונות כיצד ועל איזה מצע הדרך הזו נבנתה. המעטים מתוכם שלא יידבקו, אלו שמנסים להאחז בחוזקה בתפיסות מן החוץ, יידחו לרוב מן הגוף כמו השתלת איבר שכשלה. הנה דבר מה מדהים – בעקבות מלחמת יום הכיפורים והמלצות ועדת אגרנט, בייחוד על רקע העימות של קמ״ן פיקוד צפון דאז, חגי מן, ומפקדו יצחק חופי עם אמ״ן, התבסס רעיון של פלורליזם מחקרי בקרב גופי המודיעין באמ״ן המגולם בכפילות מבנית. מאז החלת העיקרון הזה, גדל משמעותית מספר הגופים החוקרים במקביל סוגיות דומות, לעתים זהות. המחשבה הנאיבית היתה שהקונספציה יכולה להשתרש במקום אחד, אבל אם יהיו מספר גופים שישאלו שאלות דומות במקביל, הסבירות שכולם יטעו יחד נמוכה יותר. אבל ועדת אגרנט לא הכירה את הדרך הסלולה. גם כאשר יש קשר רופף בין הגופים, ואפילו בתקופות של עימות בין הארגונים, מרכיבי הדרך הסלולה נוטים לדלג בניהם בצורה כמעט מופלאה.
הסוגיה העזתית היא במידה רבה הסוגיה שזכתה למצב הכי קיצוני של פלורליזם מחקרי – פעילות החמאס בעזה נחקרת במקביל גם בחטיבת המחקר ברמה המטכ״לית, גם במחלקת המודיעין הפיקודית שעוסקת כמעט אך ורק בעזה, גם מחלקת המודיעין האוגדתית שהתחזקה מאוד בשנים האחרונות. במקביל היא נחקרה גם בחטיבת המחקר בשב״כ, וגם זכתה למענה מודיעיני מבצעי בגופי השטח של השב״כ. למרות המבנה שמאפשר חילוקי דעות וחופש יחסי, בפועל, ככל שהתפרסם עד כה, באף אחד מן הגופים הללו לא נערך דיון ביחס לשאלה האם חמאס יפעל כדי לשנות את המצב האסטרטגי מהיסוד. ברגעים מסוימים קמ״ן אוגדת עזה ניסה לעניין את המערכת בנושא של ידיעות ״חומת יריחו״. גם העניין המקומי הזה שקע תחת הדרך הסלולה. האלופים ותתי האלופים דנו בדבר, אך לא נודע כי בא הדבר אל קרבם.
והסיבה המרכזית שבגללה פלורליזם מחקרי, כזה שמבוסס על שכפול מבני, הוא שטות מוחלטת, זה כי הדרך הסלולה משכפלת את עצמה. אפשר לקרוא לזה ׳קונספציה׳ או ׳פרדיגמה׳ או ׳חשיבת יחד׳, אבל זה גדול מכך. הדרך הסלולה לא צריכה הרבה כדי להדביק. חילוף החומרים בין הגופים יכול להיות מינימאלי, המסר עובר לא פעם בצורת הניסוח, בשאלות שנשאלות ואלו שאינן, בהגדרה הסמויה של מה נחשב הצלחה ובעוד אינספור מרכיבים סמויים מן העין. דוגמה מעולה להדבקה של הדרך הסמויה היא תיאוריות קונספירציה והאופן שבו הן משתכפלות מאדם לאדם עם כל הפרטים שלהן. תיאוריות אחדות אינן פסות מן העולם גם מאות שנים לאחר שנהגו, שעה שכמעט כל דבר אחר כבר השתנה. כך למשל, לפני שני עשורים הטלוויזיה הסורית הפיקה סדרה אנטישמית על ״הפזורה״ היהודית. היה שם כמובן פרק על יהודים שמחפשים ילד – נוצרי כמובן – לאפיית מצות הפסח. עכשיו למצוא ילד נוצרי בסוריה זה לא פשוט כמו למצוא סתם ילד לא יהודי, אבל התיאוריה מסבירה את העולם נשארת כפי שהיא. האופן שבו תיאוריות קונספירציה מדלגות מהר כל כך, עם כל כך הרבה פרטים, בקרב אנשים שתופסים מעצמם אנשים ביקורתיים מן הרגיל היא ביטוי לדרך סלולה שמסבירה את המציאות באופן מוצלח מדי. ראו כמה רעיונות כאלו פסו בקרבנו בשנה האחרונה: ״נתניהו מעוניין בהמשך המלחמה ומות החטופים כדי לשמור על שלטונו״; ״הצבא שהצליח למצוא את נסראללה 10 קומות מתחת לאדמה נכשל בהתמודדות עם עזתים יחפים? ברור שהיתה בגידה!״; ״ראשי הצבא לא העירו את נתניהו כי הם פתחו במרד״ וכן הלאה. אלו מעקפים מהירים מאוד בתוך מציאות כאוטית ובלתי מוסברת. איזו הקלה.
הטראומה והדרך הסלולה
מנגנוני למידה טראומטיים הם גם חיווטים עצביים. האיזור הפגוע, הכואב – זכרון האירוע, התחושות שליוו אותו – הופך כואב מדי למגע, ואנחנו יוצרים לעצמנו מעקפים כדי לא לחוות שוב את הפגיעה. אנחנו גם פועלים באופן טכני כדי למנוע פגיעה נוספת כזו – אנחנו מייצרים עירנות ודריכות קיצונית לכל התרחשות שיש לה דמיון צורני לאירוע הטראומטי. אנחנו סוללים דרכים שהן גם בעלות עוצמה ויצירת תחושת שליטה חדשה, וגם מעקפים לכל מה שאי אפשר לגעת בו. כאשר אנחנו יוצרים את המעקף הזה, אנחנו גורמים ממש לצמצום זרימת הדם לרקמות הללו. זהו תיאור ביולוגי, אבל ברמת המשמעות, הוגים שחקרו טראומה מתארים את העצמי הטראומטי ככזה שחלקים מתוכו ׳מתו׳ בניתוח המעקפים הזה.
כמו אצל האדם, גם מערכות מייצרות לעצמן מעקפים טראומטיים כאלו כאשר הן סוללת דרכים תפיסתיות. אנחנו מצמצמים מגע עם מה שלא עובד לנו, עם מה שלא מובן ומאתגר. אנו עושים את זה באופן ממשי על ידי סילוק גורמים שגורמים לכאב מן השורות, או דוחקים אותם לשוליים. אנו עושים את זה באופן מופשט (אבל לא פחות ממשי ועוצמתי) על ידי מיקוד במספר סוגיות שאינו מותיר עוד שוטטות. הטראומה מבהירה בדיוק מה נדרש לעשות מעתה ועד עולם, לא משנים חילופי הזמנים והדורות. ולא תשנה העובדה שלרוב הלמידה הטראומטית שלנו מתקיימת הרבה לפני שהנענו למידה מעמיקה שנוגעת ביסודות הבעיה שיצרה את הטראומה. האובססיה הצה״לית עם התחקירים במלחמה (של ה-7.10 וגם לאחריו) לא התרגמה עדיין לקפיצת המדרגה הנדרשת בהבנה. אולי כי הכלי התחקירי הוא כלי לשיפור ולא לשינוי תפיסה. במקום לחולל צמיחה, הגישה הזו נועלת אותנו בדרך הסלולה של העבר.
אבל המבט הטראומטי מגלה עניין נוסף בדרך הסלולה. בשלב מסויים היא מתחילה לעבוד בשירות עצמה, ולא בשירות המערכת. המבנה הפרשני עובד בלאשש את עצמו. הטלטלות שהוא חווה, דוגמת האיתותים מהמציאות של ברון שלכאורה סותרים את המבנה הקיים, דווקא מחזקים את כוחו. הם מחזקים אותו כאשר הם מסבירים את המציאות, והם מסבירים אותו עוד יותר כאשר הם אינם מסבירים טוב את המציאות אבל זה מצליח. ״זה עובד כמו קסם״, כלומר אנחנו מפסיקים להיות מסוגלים לחבר טוב בין התפיסה למציאות אבל זה עדיין עובד לנו. ידוע התיאור של אנשי אמ״ן על הצלחת אמ״ן באי ההתרעה על אירועי מאי 1973. דבר מה התרחש בצד השני ונקלט. אמ״ן בחרו להתעלם ממנו – לא להסביר, לא לפרש, פשוט להתעלם. וההתעלמות שלהם, יחד עם העובדה שצדקו באופן זמני, איששה עוד יותר את תפיסתם.
האופן שבו הדרך הסלולה מוסיפה כל העת לסלול את עצמה, הופך אותה לאנטי-שבירה – טלטלות מחזקות ומעמיקות אותה. מערכות פרשנות דתיות נוטות להיות כאלו – טלטלות נוטות לבצר אותן. אפילו מערכות מדעיות נוטות להיות כאלה – השלב של קריסת הפרדיגמה הוא שלב שבו הפרדיגמה דווקא בשיא כוחה הסוציולוגי. ההתעלמות שלה מן החריגות כדבר מה חסר חשיבות מעמיק את כוחה. עד שמתחיל להגיח רעיון חדש.
והדרך שאיננה סלולה
לפני מספר שנים שר ביטחון בישראל נפגש בשעת ליל עם מנהיגי ארגוני מורדים מסוריה. הוא שאל אותם – אם הם ״מוסלמים סלפים״. הוא נענה בתשובה – ״אנחנו לא יודעים: בעבר התפללנו פחות, עכשיו יותר, אז אולי אנחנו סלפים? בעבר ראינו בכם, ישראל, שטן, עכשיו אנחנו יושבים איתכם״. ואז הוא שאל – ״ומה החזון שלכם לסוריה״. הוא ביקש שיתנו לו פשר, ובמונחים שלו (חזון) עבור המציאות הכאוטית בסוריה. הוא היה זקוק לזה כדי לקבל החלטות בנושא, והוא לא הצליח לקבל את זה מאף אחד באותה התקופה. למותר לציין שגם מהמורדים הוא לא הצליח להשביע את מבוקשו והשאלה מה החזון לסוריה עומדת עדיין פתוחה. בהיעדר מובנות, כלומר בהיעדרה של דרך סלולה דיה, לא היתה לו היכולת להניע פעולה רצינית לעיצוב סוריה לפי החזון הישראלי.
תופעת הדרך הסלולה ובעיותיה דוחקת בנו להכיר בערכיות של הדרך שאיננה סלולה. זו הכרה קשה מאוד. הדרך שאיננה סלולה אינה מובנת. היא מבלבלת מאוד. עבור מערכת שעסוקה בעשיה מאומצת, בניהול המשאבים בחתירה ליעילות מירבית, מפגש עם צורות מחשבה שמבטאות את הדרכים שאינן סלולות מייצר תחושה של דשדוש וחוסר תוחלת. המערכת לא יכולה להרשות לעצמה את התחושות של הדרכים שאינן סלולות. היא מפחדת, פשוטו כמשמעו, מהבוץ – רסיסי הבנות ומחשבות, גישושים ראשוניים, מלכלכים את הנעליים שהלכו עד כה בביטחה רבה בעולם שחשבנו למוכר. האנשים שבאופן טבעי (ויש שונות מאוד גדולה בדבר הזה בין אנשים שונים) נוטים לחפש דרכי חשיבה חדשות נוטים להדחק בגלל הסיבה הזו לשולי המערכת. הם ממש הופכים בלתי נסבלים.
יש לי חבר ששמעתי עליו עשרות פעמים ש״אל תזמין אותו לדיון כי אני לא מצליח להבין מה הוא אומר״ ״הוא הולך סחור סחור ואף פעם לא מגיע לנקודה״. כמעט באותה נשימה הם גם סיפרו כמה הוא חדשני ופורץ דרך. חלקנו היינו יותר משוטטים בעברנו והמערכת הצליחה לאלף אותנו. תמורת האילוף זכינו להכרה והשפעה. המערכת הצבאית – המרחב האחרון שהתיר לעצמו ממד מסויים של שיטוט – הצליחה לאלף סופית את מפקדיה הבכירים לפני עשור או שניים. ואפילו בחוץ – כל מדריכי הצמיחה לסטרטאפים מכוונים לכך שאיכשהו תעבור את עמק המוות של השוטטות (seed, ראונד A-B) לקראת שלב הצמיחה (המוצר מתאים סוף סוף לשוק והשוק מתאים למוצר) שהוא השלב של הדרך הסלולה. זהו השלב היחיד שבו אפשר למדוד ולהשתפר במדדי מפתח ורק אז אנחנו יכולים לתת את מפתחות השיפור לממדים שמתעשים את הדרך הסלולה. ואז גם נחליף את המנכ״ל הישראלי ובמנכ״ל אמריקאי שהדרך הסלולה זורמת לו בוורידים מגיל אפס.
צבי לניר טען פעם, ואחר כך חזר בו מכך, שאמנם אין אינדיקטור להפתעה בסיסית (כי אינדיקטורים תמיד נמצאים על הדרך הסלולה) אבל יש ׳מטא אינדיקטורים׳ – תחושות, צורות הסתכלות, שיכולות לבשר לנו שהמערכת שלנו מצויה בפער רלוונטיות, על סיפה של הפתעה בסיסית. כשדחקו אותו לקיר הוא שלף כמה מרכזיים, כמו התחושה ש״זה לא זה״, והמציאות שבה אנחנו משקיעים עוד ועוד מאמצים בנושא מסויים ולא מקבלים תפוקה גדולה יותר. אני רוצה להוסיף לרשימה הדלה הזו את המטא האינדיקטור של הדרך הסלולה. הוא נגלה אלינו כאשר יש תחושה שהכל מוסבר מדי. שלא משנה מה יקרה, ההסבר יהיה זהה. שהלוגיקה קשיחה מדי. כשהיא מאותגרת היא נוטה להיות אפילו אלימה (במערכת רץ סיפור על מישהו שביקש להעלות ספק, ערב ה-7.10, ביחס לשאלה האם חמאס באמת מורתעת, וננזף קשות). כאשר במציאות שהיא הפכפכה מיסודה המערכת משקיעה מאמץ שיטתי למיקוד הקשב של המערכת רק בנושאים מסוימים (למשל- ״תביאו לי עוד מטרות״). היכולת לזהות את הדרך הסלולה מדי, מחייבת גם התהלכות חדשה, אחרת, לפני היות השפה.
אפילוג: במשעולי אי הידיעה
לפני מספר שנים דוד שלי ערך מחקר קטן על הוגים שהזהירו מפני שואת יהודי אירופה ואלו שלא ראו אותה מתממשת. הוא תיאר את הרצל, וויצמן ובן גוריון הרואים את הנולד (והשמיט את ז׳בוטינסקי ואימת ההשמדה שצעק). הוא הזכיר את אלתרמן ואת אורי צבי גרינברג (אצ״ג), ואפילו את ספר המשך חכמה שמזהיר מפני האסון בסוף שנות העשרים. משותף לכל אלו שהזהירו מפניה היה שהם לא היו פרופסורים או חוקרי תרבות. מהם היו מנהיגים, מהם הוגים, רבים מהם חטאו בשירה. בראש הרשימה הזו ניצב לדעתי השיר המזעזע ״באי במחתרת״ של אצ״ג מ-1931 שמתאר את הפגישה במחילות בין שני היהודים האחרונים שנותרו:
וְהִנֵּה בָּא הַפָּלִיט וּפָנָיו מְפֻוכִּים וּבָם עַיִן אַחַת אֲיֻומָּה.
וּבָם פֶּה מְפֻולָּשׁ, כְּמוֹ בֶתֶק מֵחֶרֶב.
וְזֶה מְסַפֵּר:
טֶבַח, דְּלֵקָה. רַק אֲנִי. אֲנִיּוּת גַּלְמוּדָה.
וְאַתָּה, יְהוּדִי? עוֹד אֶחָד יְהוּדִי בַּתֵּבֵל?
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי כִּי יֵשׁ עוֹד-אֶחָד יְהוּדִי.
אֲנִי פֹּה… וְהֵם שָׁם: הֲרוּגַי וּשְׂרוּפַי וּנְתָחַי.
בְּנַעֲלַי כֹּה עָבַרְתִּי הַדָּם, בְּגוּפִי בְּגַפִּי אֶת הָאֵשׁ.
גם האמנים הויזואלים חזו, אולי אפילו יצרו את המופע השואתי. הסצינה הדמיונית של החלפת המשמרת בסרט ״מטרופוליס״ ב-1927 מאתרת היטב את המציאות באירופה רק עשור מאוחר יותר. לאמנות מעורבות בחיים יש את המשעולים שלה לגשש אחר מה שהולך ומתהווה ועדיין לא ניתן להאמר:
איש מכל אלו לא היה פילוסוף במובן השגור של המילה. הם לא עסקו בלוגיקה, במה נכון להיאמר, אלא במה אפשר להגיד. הם שוטטו במחשבתם במרחב שחורג ממה שניתן לומר במלים. הם גם כפרו בפרשנות הצרה לדברים של מי שאמר שמה שאי אפשר לדבר עליו רצוי לשתוק לגביו. הם טענו שנדרש לנו שיח אחר למרחבים הללו.
לפני מספר חודשים העלה עמית סגל על נס, באופן מפתיע למדי (סגל הוא מלך הדרכים הסלולות), שני קטעי שירה של יוחאי חדד, האחד פורסם 4 שנים לפני המלחמה, מנבא את חורבנה המתהווה של עזה. אביא כאן את שני הבתים האחרונים של השיר:
וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. “בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר” –
יוחאי חדד, ועזה תכבש בשנית
הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר
עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם
שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר
בְּגִ’יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ’יהָאד אֶל חַרְבּ
אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב
צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה
וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה
עַל יַלְדֵי הַ”קָּזוּס בֶּלִי” הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם
בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה
לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן –
כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה.
יוחאי מתנבא – דברי יונה הנביא, ירמיהו במגילת איכה ונבואות הנחמה של ישעיהו במהופך נמהלות במציאות היום יום בישובי הדרום הפרוסים על לוע הר הגעש, בהמולת החיים בעזה, ועם מונחי המלחמה בעת החדשה. בחוויה חוץ גופית המרחב הזה קורס באחת אל אחדות מזעזעת. זו אינה תפילה לחורבנה של עזה, אפילו לא קינה. הוא פותח בכך שזה אינו משאת נפש: ״לא חלום. לא. בלהות״. זו ממש המשמעות המודרנית של נבואה – היא אינה בהירה ונהירה, ודאי שאינה דרך סלולה, אבל קוראת אותנו לבחון את דרכנו. אבל קמ״נים ומפקדים בכירים לא קוראים שירה, זו בוודאי לא חלק מהדרך הסלולה.
תוך כדי המלחמה פרסם חדד את ״חנוכייה טרויאנית״ שהוא בעיני התחקיר הכי רציני שראיתי עד כה לכשלון תפיסת הביטחון של בכירי ישראל ערב המלחמה ואפילו במהלכה:
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָ
יוחאי חדד, חנוכיה טרויאנית
הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ”ן, מְכוּרִים לְ8200
לִידִיעָה וַדָּאִית עַל סוּס עֵץ שֶׁיֻּשְׁאַר בְּחוֹף זָהֹב
וְלוֹחֲמִים בְּבִטְנוֹ שֶׁיָּגִיחוּ עִם עֶרֶב
הֵם אַנְשֵׁי צָבָא,
הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁסּוּס הָעֵץ הָיָה רַק מָשָׁל.
הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנּוּ
השיר ממשיך את המבנה של ׳אל תשאלו את׳ בחילופי דוברים: קציני הצבא הטרויאני, שליטי טרויה, יזמי ההייטק הטרויאני, ומסיים בקציני סדום, עם עמורה, הלא הם אנו בשפת הנביאים. אבל הוא מסיים בשבירת החזרה – אל תשאלו: האזינו. לכאורה, לא היתה אומה בהיסטוריה שהאזינה באופן אינטנסיבי כל כך כמו ישראל שטרם ה-7.10. כאלו אנחנו – מכורים ל-8200. יש לנו יחידה שלמה שנועדה להאזין ליריב. ולמרות כל המאמצים דומה שלא האזנו. לו היינו מאזינים אולי היינו מגלים כי עזה תיכבש בשנית. לא היינו מאזינים אולי היינו מבינים את האיזור המדבר במשלים. לא היינו מבינים את המשלים, אולי היינו מבינים כי הנמשל אפל מן המשל. הדרך הסלולה היתה ברורה לנו כל כך שאפילו גנזנו את התוכנית האופרטיבית לכיבוש עזה.
יוחאי חדד כמו מציע לנו שהמנגנון להאזנה היא השירה עצמה – האזנה לשפת המעמקים של השפה, של הנפש והחברה. מתחת למבנה הלוגי והצורך לבסס באופן אמפירי. אבל שירה היא רק דרך אחת לייצר דרכים שאינן סלולות. גם בהגות ובפילוסופיה נראה שאפשר לתאר שני זרמים מרכזיים – אלו שעוסקים בסלילת דרכים, לוגיות, מבוססות, שמנסות להסביר את הכל, ואלו שעסוקים בשוטטות. פרמנידס, אבי תורת ההיגיון (עם הביטוי הסלול אך חסר הפשר ״היש ישנו והאין איננו״) יעמוד עם הראשונים, ואיתו אפלטון ואריסטו (למרות הניסיון רב השנים להנגיד אותם). הרקליטוס, שאמר ש״הכל זורם״ יעמוד עם האחרונים. תלמידים רציניים בעולמות הפילוסופיה יעמדו לו רק בעת החדשה. זרתוסטרא, בידיו של ניטשה, יגחך על אלו החושבים שניתן להפוך את העולם העקוב לדרך ישרה וסלולה. המציאות גדולה מכדי שנוכל למצוא בתוכה שיטה עקבית שתייצר פשר ותוביל להצלחה.
יוחאי מוסיף דבר מה שמבהיר מדוע השירה אינה שעשוע, אלא כלי רציני מאוד לחיים:
כלי מרכזי של משוררים זה מטאפורה. מטאפורה היא לא רק כלי ספרותי, אלא כלי של החיים. למשל – אתה יכול להסתכל על עזה ולהבין שמה שקורה שם זה מטאפורה למה שקורה לנפש הישראלית. לוחמים שחוזרים אחרי שנה ומשהו של הלחימה – אתה רואה שמשהו משתנה בנפש. חבר שחזר מתקופה ארוכה בעזה אמר לי – בעזה הכל מוגזם. ההרס מוגזם, הקפה מוגזם, הביחד מוגזם. הוא לא אמר את זה כביקורת אתית. זה היה תיאור מצב. עזה כמטאפורה.
המטאפורה היא דרך שאיננו סלולה להגיע ממקום אחד למשנהו. החשיבה המטאפורית היא דרך לחתור תחת הסיפור המנצח שאיננו ניתן להחלפה.
גם רבי נחמן, שכותב בפאתי מזרח אירופה את הגותו פורצת הדרך, הוא מהמשוטטים. הוא כמובן לא ייתייחס למה שהוא עושה כ״מתודולוגיה״, אבל כמעט כל הפרקטיקות שלו קשורות בפריצת ׳הדרך הסלולה׳. המתודה של ספרו המרכזי ׳ליקוטי מוהר״ן׳ היא הגות אסוציאטיבית באופן קיצוני, שמחברת חלקים שאינם קשורים כלל אלו עם אלו כדי לבנות פשר חדש. כמעט כל שיטת הדבקה מותרת כדי לייצר את הפשר הזה. הבחירה שלו לעבור בהגות המאוחרת שלו למתודה של סיפורי מעשיות, ובכללן סיפורים שנגמרים באופנים סתומים או שאינם נגמרים כלל, היא מנגנון אחר כדי לצעוד אל מעבר לידוע.
התיאור שלו אודות ׳מדינת הממון׳ בסיפור על ׳מעשה מבעל תפילה׳ הוא דיסטופיה קפיטליסטית קיצונית, אשר מאיר את העולם של ימינו ואת ארצות הברית בייחוד באור בוטה מאוד. לעתים מרגיש שהוא נכתב ממש כאילו רבי נחמן מתהלך עמנו היום. היכולת שלו לראות מתוך הפריפריה המזרח אירופאית את הדרמה המתרגשת על העולם במהפכה התעשייתית-מדעית-מודרנית קשורה בכך שכל הסנסורים שלו פרוסים תמיד, שהוא מוכן להסתכן בחיבורים לא הגיוניים, ומוכן להגיע גם אל התהום ולהביט את תוכה די זמן. רבי נחמן טבע זאת באמירה המפורסמת: ״תכלית הידיעה: שלא נדע״ העל-זמניות של ניטשה ורבי נחמן (למרות שהם לשיטתם ההוגים הכי זמניים שיש), קשורה בשיטה שלהם – הלוגיקה והדרכים שהיו סלולות פעם קורסות בחלוף הזמן (נסו לספר לאנשים את ההוכחה ה״אונטולוגית״ של דקארט לקיום האל). אבל הגישוש מחזיק את רוח המשעולים ושורד במעלה הדורות, לא מתוך אישוש הדרך הסלולה אלא מתוך כך שהוא מאפשר את סלילת של דרכים חדשות.
המצב הפרשני הטראומטי שלנו בישראל גורם לנו להיאחז עוד יותר בדרכים הידועות. אבל הן לא יביאו אותנו להבנה החדשה שאנחנו זקוקים לה. אנו זקוקים לצורות התהלכות חדשות. אנחנו זקוקים לאורך רוח. אנחנו צריכים להרפות.
עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים.
חנה סנש, בַּדֶּרֶךְ… (קול קרא והלכתי).
סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר.
וּבָכִיתִי.
כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.
המם המלווה את המאמר אומץ כמובן מהמם הפופולרי שנמצא כאן עם התאמות מקומיות.
אודות המחבר
השארת תגובה