לא מעט מערכות שאנחנו עובדים איתן מדקלמות בחודשים האחרונים את המושג the new normal. המושג הזה מאפשר לדון בנחיצות של מושגים למול מצבים של אי-וודאות אבל גם בבעיותיות שיכולה לנבוע מכך.
מה עושים עם מושגים?
איש חכם שעבדתי איתו פעם טען שמושגים הם מיני-תיאוריה. באנגלית זה עוד יותר מובן – concept הוא גם מושג וגם רעיון. אבל למושגים מספר תפקידים מאוד שונים בחשיבה ובשיחה שלנו. אני רוצה להצביע על שניים מהתפקידים הללו כפי שהם באים לידי ביטוי בשימוש שלנו במושג של הנורמלי החדש.
ערך משמעותי מאוד של מושגים מצוי ביכולת שלהם להצביע על החדש. להכווין את התודעה שלנו למשהו שהוא אחר. אנחנו צריכים מילים חדשות בשביל זה. לכן לא מעט מהפכות משתמשות במושגים שהם לכאורה חיוביים אבל בפועל שליליים. למשל, המושג ״למידה משמעותית״ בעולם החינוך הוא מושג כזה. הוא נועד להגיד – מה שעשינו עד עכשיו לא היה משמעותי מספיק, בואו נחפש דרכים לעשות אותו יותר משמעותי. מושג הנורמאלי החדש היה משמעותי מאוד בדיוק מהסיבה הזו – הוא עזר לארגונים להסביר לעצמם שמשהו מאוד רציני משתנה, ושצריך לפרוץ דרך חדשה. כמו הדוגמה של הלמידה, גם כאן המושג הוא לכאורה חיובי אבל בפועל שלילי.
ערך נוסף, לא פחות משמעותי, הוא ביכולת של מושגים לייצר הבחנות. המושגים עוזרים לנו להבחין בין תופעות בעולם, בין צורות פעולה שונות, ולדייק על ידי כך את החשיבה שלנו ואת דרכי הפעולה שלנו. לד"ר צבי לניר יש תיאור נהדר בפנקס הכיס של השועל כיצד הוא יוצר מושגים על סוגים שונים של שלג כדי לשרוד טיול עם קולגה בחורף של צפון אמריקה:
עד הערב כבר הבנתי שבקושי נשארתי בחיים ושאם לא אלמד חלילה עוד הלילה את המערכת המושגית המקומית הנוגעת לסוגי השלג השונים, אתקשה לשפר את יכולת ההתמודדות וצרות שמהן חמקתי היום עלולות להשיג אותי מחר… כשהחשיך, אחרי שהקמנו את האוהל וממילא לא היה הרבה מה לעשות, הקדשתי את רובו של הערב לתחקור… ביום השני למסע יצאתי לדרך עם מערכת תפיסתית שהכילה עשרה מושגים חדשים על שלג. לחלקם יש מילים ידועות שחברי לימד אותי וחלקם חייבו אותי להמציא לעצמי (מעין בנק מושגים אישי).
פנקס הכיס של השועל
הבעיה היא שיש מתח בין מושגים מהסוג הראשון (נקרא להם: מושגים מחוללים) לבין מושגים מהסוג השני (מושגים מדייקים). מושגים מהסוג הראשון צריכים להיות מובנים לכל (ברמה בסיסית), מזמינים (כלומר על גבול הקריאייטיב), שמתווים כיוון מאוד כללי. מושגים מהסוג השני מובנים למי שבתחום, נותנים ערך ממשי,מאחר והם מובנים ומדוייקים. הם הרבה יותר מקצועיים מאשר מזמינים. ויש גם סדר: לרוב מושגים מחוללים עוזרים לנו להתחיל לזוז, ומושגים מדייקים מסמנים לנו לאן ואיך. אנחנו צריכים להשליך את הסולם, הפיגום, של המושג המחולל אחרי שטיפסנו עליו. זה לא תמיד קל:
הפסוקים שלי משמשים כהבהרות באופן זה: כל מי שמבין אותי מזהה אותם בסופו של דבר כחסרי שחר, כשהוא נוטלם, כשלבי סולם, כאשר – באמצעותם – טיפס ועבר מעבר להם. (צריך הוא, נאמר, לעבור ולצאת ולהשליך את הסולם לאחר שעלה בו.) חייב הוא לגבור על פסוקים אלה, כי-אז יראה את העולם נכוחה.
לודוויג וויטגנשטיין, טרקטטוס לוגי-פילוסופי, פסקה 6.54 (אחת לפני האחרונה).
אבל לפעמים אנחנו נתקעים.
ניקח דוגמה למושג מחולל: ״העם דורש צדק חברתי״. חצי מליון איש ואישה יכולים לצאת להפגנה תחת המושג הזה, אבל אף אחד לא סגור על המשמעות של המושג ״צדק חברתי״. מבלי שיש בהמשך ניסוח של מה התכולות של המושג המחולל הוא הופך לחסר ערך ולכן יהפוך לסיסמה ריקה עבור האנשים. אותו תהליך קרה גם ללמידה המשמעותית – היא החלה את דרכה כמושג מחולל וסיימה את חייה בפח הזבל של העודפות המושגית של מערכת החינוך.
ולדעתי זה מה שקורה וימשיך לקרות עם המושג של the new normal. המושג הזה ללא ספק נכנס בקטגוריה של מושגים מחוללים שאינם מדייקים. אין בו שום תוכן לגבי מהו הנורמלי החדש, ואני רוצה לטעון שהוא אפילו מפריע בהבנה של החדש. כי החדש איננו נורמלי. מה שקורה בחודש הזה, הוא לא בהכרח מה שיקרה בחודש הבא או בחודש שלאחריו, וכל הדיון ב״נורמלי״ הוא די לא נורמלי ומסיט אותנו מהנקודה.
הבעיה הנוספת היא שהמושג הזה מאוד עוזר לאנשים שהמקצוע שלהם הוא לדבר כללית. כלומר – יועצים לסוגיהם. אלו לא פעם האנשים (הח״מ לעתים בינהם) שאוהבים להשתמש בביטוי VUCA שהוא גם כן מושג כללי מדי וככזה מושג ריק. גם הוא עוזר להבין שצריך משהו אחר אבל לא עוזר בלהבין מהו הדבר החדש.
מה שהיינו רוצים לראות זו יצירה של שפה שעוסקת בסוגים השונים של השלג שאנחנו מתבוססים בו: כיצד מנהלים ארגון במציאות של פתוח-סגור-פתוח? מה מערכת היחסים החדשה בין ארגונים לבין עובדיהם ומשפחות? כיצד היא משתנה בזמנים שבהם מערכת החינוך מקרטעת? איך משמרים יכולות של חשיבה משותפת כאשר הדרישה לפרודוקטיביות מתגברת אבל היכולת להפגש באמת מצטמצמת?
וכאן אני רואה תופעה עגומה הפוכה: רוב הארגונים שאנחנו פוגשים ש״עפו״ על הקורונה (כלומר – הגדירו מחדש הרבה מהשאלות שלמעלה) הם כאלו שהביטוי new normal כמעט לא נשמע בהם. אבל הארגונים שמתקשים לעשות שינוי הם אלו שרוממות ה-new normal נישאת בגרונם. והתופעה הזו עגומה לא רק עבור מי שלא מסתגל. היכולת של הארגונים הסתגלנים לייצר מושגים ביחס למה שהם למדו עד עכשיו היא גם היכולת שלהם בעתיד, אחרי שהמעבדה המטורפת של הקורנה תינעל, לעשות שימוש מודע ואפקטיבי במה שהם למדו. בשביל זה צריך מערכת מושגית עשירה, וממש לא מאוחר להתחיל בליצור אחת כזה, מתוך ההתנסות האינטנסטיבית שאנחנו נמצאים בתוכה כיום.
אודות המחבר
תגובה אחת
השארת תגובה
תשמע
אני חש שהצלחת להבהיר לי קושי שאני מסתובב איתו שנים בתקשורת שלי עם אנשים קרובים ורחוקים .
קליינטים וכו'.
אני ממשיג לאנשים באופן תמים מה שאני חווה בלב ובמוח
כששואלים אותי מה נשמע ? או איך אתה מרגיש?
והם לרוב נרתעים /נבהלים /
נעלבים /מתפלאים
מהשיח התמים שלי.
הבנתי בעקבות הבלוג למה זה קורה .
ובעצם המקבילה שלי למושגים שלך מעולם החינוך או האסטרטגיה .
היא הפסיכולוגיה החיובית שבעצם עשתה טוב לעולם אך גם תקעה את השיח ובשם רעיון חיובי בעצם מאיר הזרקור השלילי או החסר.
אסביר :
האנשים ששואלים מה שלומך ? גדלו על ברכי הפסיכולוגיה החיובית . הם מצפים שתענה רק באופן חיובי ואידאי.
כשאתה באופן תמים עונה איך אתה מרגיש. אתה לעצמך הצלחת מבחינה פסיכולוגית לפרוק / לרפא כאב רגעי שיושב עליך עם מישהו שמתעניין בך(כמובן שזה רק באופן תמים בלי מניפולציה שמחריבה ריפוי רגעי)
ולכן המושג פסיכולוגיה חיובית הוא מושג ריק מתוכן . כאשר הדרך לרפא הוא להגיד ולהמשיג מה שיושב בך בפנים גם כשזה סיפור נעים ובעיקר כשהסיפור פחות נעים וכואב.