ההוגה ישעיהו ברלין טבע במסתו המפורסמת "הקיפוד והשועל" את ההבדל בין הקיפוד היודע הכל על תחום מסוים, לבין השועל היודע מעט על נושאים רבים. הוא הילך בכך אחר המשל העתיק של ארכילוכוס לפיו:
השועל יודע דברים הרבה, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול.
ההבחנה של ברלין, עמה ניתח את הסופרים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19, פתחה לד"ר צבי לניר פתח לדיון בשועליות ובחשיבה שועלית בספרו פנקס הכיס של השועל.
אם אנסה לתמצת את הטענה המרכזית – ובאמת שחבל לוותר על קריאת כל הספר – הרי שבניגוד לשיטת המחשבה וההתנהלות המערבית הנוכחית, המקדשת את הניסיון למצוא מסגרת מארגנת גדולה ויציבה, הכוללת התמקצעות בתחום מוגדר, קיימת גם גישה הפוכה, שועלית שהיא רב תחומית במהותה.
השועל, לפי לניר, מעדיף את הידע הנרחב בתחומים שונים ולא בהכרח קשורים, הוא רואה את המורכבות במציאות, הוא חי את הפרקטיקה ולא רק את התיאוריות וגם לא כל כך מאמין בתיאוריה אחת שתסביר את הכל. הוא מוצא את מה שלא בהכרח חיפש, כי הוא מוכן לשהות עם השאלות שלו ולא לרוץ מיד לפתרון ברור. לפי לניר כבודה של החשיבה קיפודית מונח במקומה והיא ללא ספק קידמה את האנושות רבות במורד השנים ובייחוד בעת המודרנית. עם זאת, החיים בעולם הנוכחי ההופך להיות יותר ויותר סבוך ומרובה תחומים, מחייב חזרה ורענון גם של היסודות השועליים.
הקיפודיות הוציאה שם רע לשועלים. שרלטנים, קראו להם, חסרי ביסוס רציני. אולי כבר תחליטו מה אתם ותפסיקו עם השגיונות? המסה של ברלין וההבחנה המגולמת בה הפכו מאוד פופולריות בשנים האחרונות, וכולנו טוענים שאנו שועלים ולא קיפודים. אף שהתכונה השועלית משותפת לכל בני האדם – גם אם במידה שונה – אלו שניחנו במידה רבה יותר של שועליות זכו גם במנת הלעג הכרוכה בה, בבית הספר, באקדמיה, בעולם התעסוקה (בייחוד בשלבים הראשונים שלו). איש אינו מגייס "שועל", כולם מחפשים מהנדס תוכנה עם נסיון.
אז, במה אתה עובד?
האבחנה וההמשגה של השועליות חשובה לי מאוד, כי היא עוזרת לי לענות לשאלה המסובכת הזאת, והיוותה קרש הצלה עבורי ועבור אחרים שפגשו בה. כששואלים את הילדים בגן או בבית ספר במה אבא עובד, התשובה תמיד יכולה להיות כללית: 'מחשבים' או 'ייעוץ', וזה יכול לעתים לספק את הגננת והמורה, אבל נותרת בעינה השאלה המהותית: מה אני באמת עושה? ובכן, הבה ננסה.
"אז מה המקצוע שלך בעצם? מה למדת?" אה, אז יש לי תואר במחשבת ישראל, וגם תעודת הוראה, ותעודת 'מנתח מערכות מידע', אבל בעצם, למדתי בעיקר:
- כמות אדירה של תורה, ספרות, שירה, פילוסופיה, פסיכולוגיה ומנהל עסקים
- לעשות מודיעין
- לאפיין מערכות מידע
- לאפות לחם, להדריך טיולים
- לייצר שיתופי פעולה
- לנהל פרוייקטי תוכנה גדולים ומורכבים
- להבין את מערכת הביטחון
- לסייע בתהליכי שינוי אישיים
- ועוד מיליון דברים אחרים.
הרבה זמן הסתובבתי בעולם עם התחושה הזאת שלעולם לא אצליח להגדיר את המקצוע שלי או את מה שבאמת אני עושה. עד שבשלב מסוים זה כמעט הפסיק להטריד אותי.
עבדתי פעם עם גוף גדול שחי בעולם מאוד מסודר ומובנה – יש את מי שדורש (מגדיר את הצורך), את מי שמפתח, את מי שמתקצב, את מי שמתכנן. הייתי נכנס לחדר הדיונים, והיו שואלים אותי – מה אתה? הדורש/המתכנן/המפתח? ותמיד הייתי עונה: "מה אתם צריכים שאני אהיה כדי שנצליח?"
הבנתי שאני חי הכי טוב באמצע, על סף הדלת, בין הגורמים השונים, בין המקצועות השונים. כך גם בחיי הרוחניים. והתחלתי להנות מזה, ולהביא את הערך המוסף הזה לתוך פרוייקטים ששילבו גופים גדולים עם אינטרסים לא בהכרח חופפים, ולפרוייקטים שדרשו ידע רחב, אך לא תמיד עמוק; פתיחות גדולה לעולם; היכרות עם מגוון של דעות, רעיונות ועובדות; ויכולת להביא את כל אלו לידי מימוש אמיתי בעולם.
גם בהקשר הטכנולוגי הצר, גיליתי עם הזמן שהיכולות האחרות שלי, מאפשרות לי לעשות דברים שחבריי המהנדסים לא תמיד מצליחים לעשות.
לאורך השנים מצאתי כמה מילים שעזרו לי להגדיר מה אני בעצם עושה: אמצעתן ('זה שנמצא באמצע'), מעצב מערכתי, מאפשר, גורם לדברים לקרות, מתכלל, פותר בעיות. ואז פגשתי את צבי לניר, והבנתי – אאוריקה! אני שועל!
מה זה להיות שועל בעיניי?
אני רוצה לנסות ולתמצת, לפחות לעצמי, מהם העקרונות ה'שועליים' שאני מאמין בהם:
- לקרוא ולעסוק בכל תחום שמעניין אותי; להתעדכן בכל דבר חדש ומעניין, וגם לחזור ולקרוא טקסטים מכוננים; לדעת שמתישהו ואיכשהו יימצא להכל שימוש
- לשהות ולא לחתור לפיתרון מיידי; לישון על דברים; לשלוח אנשים לשהות בדברים; לעשות מקלחות ארוכות; להתפלל הרבה
- להעדיף דברים שצומחים לאט ויוצרים אט-אט סביבה ומערכת אקולוגית, על פני תכנון מדוקדק מראש של פתרון מהונדס; בזאר ולא קתדרלה
- לבכר התהוות על פני ביצוע על פי תוכנית
- לא להסביר שיר, אלא לתת לתלמיד לחוש אותו, להרגיש אותו
- לא לענות לתלמידים ולעצמי על שאלות מורכבות, אלא להציע להישאר עם השאלה, לחשוב על כיוון פיתרון מסויים שהצעתי, לשהות בו, ולראות אם לאורך זמן הקושיה מקבלת מענה
וכנגזרת מכל זה, לא לנסות למצוא תשובה לשאלה: 'במה אתה עוסק? מה המקצוע שלך?'. אנשים הרי לא יבינו אם אגיד שאני שועל, אז אני פשוט שואל בחזרה: 'מה אתה צריך?'
אפילוג
ישבנו לא מזמן עם חברת ייעוץ רצינית ומסודרת. הם אמרו לנו שהמטרה שלהם היא להביא לגידול בשורת הרווח של החברה. 'אנו נמדדים על זה ומתוגמלים על זה' הם אמרו. דנו באפשרויות לשתף פעולה יחד, הסברנו להם את הגישה שלנו. הסברנו שאם ללקוח אין בעיה שממש כואבת לו, ברמה האישית, אין מה להכנס בכלל לתהליך:
אנחנו מחפשים אצל הלקוח מבוכה, מנסים לברר יחד איתו את המבוכה ומה ניתן לעשות איתה, לפעמים מכוונים אותו בצורה כללית אל כיווני הפתרון ('מעיצוב לתכנון'), אבל נזהרים מאוד שלא לכתוב עבורו את הפתרון ואת מימושו (כי אנחנו מאמינים שאם הוא עצמו לא יכתוב את זה – הוא גם לא יעשה את זה). ולכן גם מאוד קשה למדוד את ההצלחה שלנו, אבל כשהיא מתרחשת – אי אפשר לטעות בה.
אז הם עצרו רגע, ושאלו:
'אז בעצם אתם אומרים לנו שאתם מציעים לנו שיתוף פעולה לא לגמרי מוגדר, להיכנס ללקוח באי-ודאות, להישאר יחד איתו באי הודאות הזאת, לחשוב יחד איתו ולהאמין שיצמח משם פיתרון, ואז לחכות פרק זמן לא ידוע ולבחון אם משהו מכל זה התממש במציאות, עם יכולת גבולית למדוד את זה כמותית?'
יותם ואני הסתכלנו אחד על השני – 'בדיוק', ענינו.
אודות המחבר
2 תגובות
השארת תגובה
אהבתי!
הו.
עכשיו אני יודע מי ומה אני ונקבל את עצמי.