ב-7 באוקטובר הוברר לישראלים כי קיימת האפשרות שצה"ל יספוג תבוסה… הם הופתעו כשהסתבר להם שאין בכוחו של צה"ל להכריע ב-2 חזיתות בו זמנית, וכדי להכריע בחזית אחת עליו להשלים זמנית עם ההישגים הצבאיים בחזית האחרת.
בשבועות האחרונים הרגשתי צורך לחזור ולקרוא את הספר הפתעה בסיסית של צבי לניר. הקריאה של הניתוח החד והרלוונטי של מה שקרה לצה"ל ולמדינת ישראל סביב מלחמת יום כיפור מקבלת גוון מוחשי מאוד בהקשר הנוכחי. מצאתי את עצמי לא אחת שולחת פסקאות רלוונטיות למכרים וחברים במעין שעשעון ציני שביקש מהם לנחש האם זהו ציטוט מיום כיפור או מחרבות ברזל. לרוב היה קשה להבדיל.
לאורך הקריאה התחדדה אצלי התחושה שלמרות שמושג ההפתעה הבסיסית מייצר סדר וארגון במציאות הכאוטית שנקלענו אליה משהו חסר בתיאור המציאות שבו. התיאור של צבי לניר מחלק את התהליך הארוך שבו נוצר פער רלוונטיות למספר שלבים. החלק המעניין והמפתיע הוא הזיהוי של מרחב ההכחשה – המשך שבו שפער הרלוונטיות כבר נחשף ואנחנו מודעים במידה רבה לכך שהתפיסות שלנו שלנו איבדו את תוקפן ואת יכולתם לעזור לנו להבין את המציאות סביבנו ולפעול בה, אך אנו עדיין מתקשים להשתנות.
במובנים רבים אנחנו נמצאים בשיאה של ההכחשה. השיח החברתי חוזר בחלקו למחוזות ה-6/10. המערכת הצבאית והמדינית מתקשה לדון בסוגיות של היום שאחרי. היחס למפונים מצד משרדי הממשלה וגם החברה האזרחית נובע מההנחה שזהו מצב זמני שישוב לקדמותו עוד מספר חודשים. כל התופעות האלו מרמזות כי עדיין לא הגענו לשלב שאותו מכנה לניר ׳למידה בסיסית׳. שלב הלמידה מופיע לאחר רגע ההכרה – המקום שבו אנחנו מצליחים לעמוד באומץ מול הפער הבלתי ניתן יותר להכחשה ולהתחיל במסע הארוך ליצירת כלי פעולה, מושגים וסיפור רלוונטיים יותר.
יש לי סיכוי להינצל?
ככל שחולף הזמן מתחדדת ההבנה שאי אפשר להבין ולהתמודד מול הפתעה בסיסית דרך מערכת מושגית על מושגים. מה שאנחנו חווים במלחמה הזאת הוא לא רק פער קוגניטיבי אלא בעיקר משבר רגשי-נפשי וערכי. לאירועים יש ריח, וקול, וצבע. הם מפיקים מאיתנו מנעד רחב של רגשות של פחד, זעם, כעס, ייאוש, או לחילופין תקווה ונחמה. הם מעוררים אצלנו את בלוטות הזיכרון ההיסטורי ומחזירים אלינו דימויים וחוויות שנדמה שכבר שכחנו או ניסינו לשכוח אבל טבועים בנו עמוק.
לב הקפיצה שאנחנו זקוקים לה לא נמצא רק בשפה. היכולת לחצות את מרחב ההכחשה עוברת דרך המדבר של התמודדות ועיבוד של הטראומה אותה אוהבים חוקרי ההפתעות לכנות ׳הפתעה בסיסית׳. ההתמודדות הזו היא מפתח ליכולת להגיע למקום אחר – שבו תהיה לנו גם שפה מושגית חדשה. היא תסמן עבורנו שהגענו, ולא בהכרח תהיה זו שתוביל אותנו לשם.
אנשים וארגונים מתקשים מאד ללמוד בהקשרים של טראומה. בשלב הראשון, ובצדק, אין בכלל פניות ללמידה. אנחנו עוסקים בעיקר בעשייה שמייצרת עוגן של משמעות והבנה של הסביבה באופן שלא ניתן לייצר רק באמצעות מילים. אבל ככל שחולף הזמן העשייה הזו מקבעת אותנו. במידה מסוימת היא מאפשרת לנו לברוח משאלת היסוד של מה קרה לנו ולאן אנחנו רוצים להגיע ולהסתפק בשורה של שאלות קטנות (ומהותיות) של כשלים טכניים, מבצעיים ומודיעיניים שקרו וביצירת מנגנונים לתיקון שלהם ללא בחינה של ההקשר הרחב.
העיבוד מחייב מרחק מסוים מהאירוע גם בזמן וגם ברגש כדי להיות בעל ערך. לא בכדי אנשים פונים בגיל 40 לפסיכולוג ומדברים על דפוס היחסים שלהם עם ההורים בילדות; גם ההיסטוריונים מתקשים לחקור תופעות טרם מלאו להן מספר עשורים. אבל מקננת בי המחשבה שיש טעם להתחיל את השיחה כבר עכשיו. זאת לא שיחה עם יעד וכיוון ברור, ואין לה תכלית אבל בלעדיה יהיה קשה להתחיל להרפות, כדי לרפוא ולהרפא.
אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ
מָה הִתְרַחֵשׁ כָּאן וּמַדּוּעַ
חַיָּבִים לְפַנּוֹת מָקוֹם לְאֵלֶּה
שֶׁיּוֹדְעִים מְעַט
וּפָחוֹת מִמְּעַט.בָּעֵשֶׂב שֶׁכִּסָּה אֶת כָּל הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת
סוף והתחלה/ויסלבה שימבורסקה
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ
עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו
וְלִבְהוֹת בָּעֲנָנִים
הציטוט בתחילת המאמר: צבי לניר, ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר.
אודות המחבר
2 תגובות
השארת תגובה
מאמר מרתק וכל כך מדוייק. תודה לך
יערה, קראתי בעיון את הפוסט שלך ואני חש במידה רבה את מה שאת חשה לגבי הפתעת השבת השחורה. התאוריה שפתחתי בזמנו לגבי תופעת ההפתעה הבסיסית איננה מספיקה על מנת לתאר את מה שאנחנו חשים בהווה השחור המתמשך שאנחנו מצויים בו עתה. גם התאור שלו כהכחשה, אינו מספק. אני משקיע בכך לא מעט חשיבה לאחרונה. התקשרי אלי טלפונית 0507285640 ואשמח לשוחח אתך על כך.