ספרו של בן ישראל 'תפיסת הביטחון של ישראל' (אוניברסיטה משודרת 2013), מבוסס על שני טקסטים מכוננים, והוא מבקש לחשוף את הקשר הלא מובן מאיליו שבינהם. האחד הוא חיבור של ז'בוטינסקי "על קיר הברזל", ואילו האחר הוא סיכום הלמידה שכתב דוד בן גוריון בשאלת בטחון ישראל בשנת 53'. החיבור שבין השניים מפתיע כי הוא מתאר כיצד רעיון שנהגה על ידי המתנגד הפוליטי הגדול ביותר, מתקבל הלכה למעשה, אף שבן גוריון ושותפיו לא יודו בכך.
החיבורים המפתיעים בשאלת תפיסת הביטחון, קרי – אלו שמצויים בסאב-טקסט של התפיסה, ושלא נכתבו או נאמרו בפה מלא, מסייעים לנו מאוד היום. הם מסייעים לנו להבין כיצד הגענו עד הלום, וכיצד אנחנו יכולים לפרום את המובן מאיליו ולחולל את ההתאמות הנדרשות כיום בתפיסה. אף שהחיבור בין בן גוריון וקיר הברזל הוצג לא פעם, יש להודות לבן ישראל שהביא אותו לפרסום נרחב.
אך דווקא בנקודה זו מצויה הבעייתיות הרבה שבספר. ברמה הגלויה, הספר ניגש לבחינת תפיסת הביטחון דרך שני מסמכים בלבד. הוא גם איננו מנתח את ההקשר המלא שבו אלו נכתבו. רק מתוך העדר זה ניתן לטעון, כפי כי "מדינת ישראל נולדה במלחמה". לא רק שמדינת ישראל לא נולדה במלחמה, גם לתפיסת הביטחון שורשים מוקדמים בהרבה לקום המדינה, מעבר לרעיון קיר הברזל ולמסמך של 53'.
בן גוריון עצמו, מקיים שלוש תקופות למידה מואצות בשאלת בטחון הקולקטיב היהודי בארץ ישראל. אחת בשנות השלושים, לנוכח המרד הערבי הגדול. בתקופה זו הוא מעצב את רעיון המדינה היהודית אליה יחתור בעשור שיבוא. בשניה, הקונקרטית יותר, הוא נותן ביטוי לאמצעים הנחוצים להגן על מדינה זו לכשתקום. זהו "הסמינר" המוכר יותר של בן גוריון שהתקיים במרץ-יוני 47'. בשלישית, הוא נפנה לקיים תקופת למידה במהלכה הוא יוצא לחופשה מראשות הממשלה בשלהי הקיץ של 53'. תוצר הלמידה של תקופה זו הוא המסמך שמנתח בן ישראל בספרו.
יש לומר – המסמך, על כל חשיבותו, איננו ניסוח של תפיסת ביטחון. מדובר בתכנית עבודה לשלוש שנים, לא יותר. לבטח יש שם היבטים תפיסתיים רבים, אך ניכר כי בן גוריון לא מנסח אותם שם. למה השאלה הזו מעניינת מעבר לדיוק ההיסטורי? היא מעניינת כי בן ישראל מנסה לגזור ממסמך זה את תפיסת הבטחון כמו גם את יעד העל של הביטחון הלאומי של ישראל. הוא מנסח אותו כך:
היעד האסטרטגי העליון של תפיסת הביטחון הישראלית הוא השגת שלום, או לפחות השלמה של מדינות ערב עם קיומה של מדינת היהודים במזרח התיכון. המטרה עליונה של תפיסת הביטחון הישראלית היא הצבת קיר ברזל בלתי חדיר בפני אותן מדינות ערב השואפות למחוק את המדינה היהודית ממפת המזרח התיכון.
תפיסת הביטחון של ישראל, יצחק בן ישראל, עמ' 35.
אך בן גוריון לא משתמש בביטוי "יעד העל" ובמסמך של בן גוריון אין שום חלק שמסגיר דיון ביעד על במובן זה, ואין מקור לתכנים שבן ישראל מייחס ליעד העל של בן גוריון. למעשה יעד העל הוא מושג שמגיע מהדיון הנורמטיבי על האופן שבו אמורה להכתב תפיסת ביטחון, אך אין לו ביטוי במסמך. יתרה מכך – לדעתי, תיאור זה של יעד העל של בן גוריון הוא מוטעה ביסודו, ונובע מחוסר הבנה עמוק ביחס למוטיבציות של בן גוריון. כך למשל, במכתב ששלח בן גוריון ביוני 36' לחברי הנהלת הסוכנות, על רקע ראשית המרד הערבי, כתב כי "השלום בשבילנו הוא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא… הגשמה מלאה וגמורה של הציונות בהקפה המקסימאלי"[1]. על עמדה זו שב פעם אחר פעם גם במהלך מלחמת העצמאות:
אני שולל בהחלט וללא כל סייג את רעיון השמירה על הקיים… מלחמתנו אנו יש לה מטרה אחת ויחידה: מלחמה על הגשמת הציונות, אם לא במלואה, הרי לפחות על התנאים ההיסטוריים המבטיחים את הגשמתה, ולא רק הגנה על קיומו של הישוב.
"על מה אנחנו מגינים", בן גוריון בדברים שנשא בפני ועד הביטחון, פברואר 1948 [2].
לכן, אי אפשר להבין את יעד העל של בן גוריון מתכנית פעולה שהוא מנסח, מבלי להבין את ההקשר הרחב של הגותו, ובעיקר את החומרים של שנות השלושים. שם, היעד איננו שלום או ביטחון קיומי, אלא גאולת ישראל במשמעויות שבן גוריון מייחס לה. זו ראיה אחרת לחלוטין של הביטחון.
השאלה הזו מפנה אותנו מן הדיון הטכני-צבאי בביטחון הלאומי אל הדיון הלאומי. האם באמת בן גוריון צריך את העליה רק כדי לשמר את בטחון הגבולות של המדינה הקטנה הזו כפי שמבקש בן ישראל לטעון? האם מערכת הערכים הלאומית שלו איננה מניעה אותו לחבר יחד את השאלות הביטחוניות והלאומיות-ערכיות? דווקא החיבור שנעשה אצל בין גוריון בצורה טבעית כל כך הוא המרחב של הביטחון הלאומי המבדיל אותו מן הבטחון הצבאי גרידא.
הנקודה הזו מגיעה לשיאה כאשר בן ישראל מציג את התפיסה שעוצבה, לשיטתו, בשנות ה-90. לפי בן ישראל, בעשורים האחרונים התפתחה תפיסה חדשה לנוכח השינוי במפת האויבים ואופי האיום שאלו מציבים ביחס לישראל. עידן העימות המוגבל, איום הנשק הרקטי על העורף, וחזרת הסכסוך הישראלי פלסטיני לקדמת הבמה ייצרה בצורה ישירה מהפכה תפיסתית בישראל. בן ישראל לא מתאר כיצד היא נוצרה, אף שהוא מבקר אותה שהיא התרחקה מן המקורות של בן גוריון. הדבר המוזר כאן הוא שבן ישראל אוחז בחבל המוזר הזה בשני קצותיו. מצד אחד הוא מטיף לשינוי, כאשר הוא נוגע לפיתוח והטמעת טכנולוגיות חדשות, אך הוא דוחה את השינוי כאשר מדובר בשינוי אסטרטגי. למעשה, הנקודה הזו משיבה אותנו לראשית הדברים.
הצבת המסמך של 53' כמסמך המרכזי של תפיסת הביטחון של ישראל, מסמך שעיקרו תכנית פעולה ביטחונית, ממסגר את הדיון בביטחון כצבאי, ביטחוני, שבו לאזרח ואף למדינאי מן השורה, מעט מאוד לתרום. כאשר אנו דנים כיום על תפיסת הביטחון, הדיון נוטה להתעסק בשאלות ביטחוניות צבאיות קונקרטיות והחברה מודרת מן הדיון. עם זאת, השאלות הרחבות בביטחון אינן צבאיות אלא לאומיות. בשאלות אלו, לצבא אין כל עדיפות, ונראה שעל החברה להיות שותפה מרכזית בעיצובם. הבנה טובה יותר של הקונטקסט ההיסטורי הזה תקל עלינו כיום להרחיב את מעגל המשתתפים בשיח ואת תכולתו , לטובת ביטחון ישראל. אכן כך מסיים בן גוריון את דבריו המובאים לעיל בוועד הביטחון:
נאמר כאן שמומחים צריכים לקבוע דרכי המלחמה. ודאי שאנו זקוקים בכל מפעלנו למומחים. אנו זקוקים להם בחקלאות, בחרושת, בחינוך וגם במלחמה. אבל שום מומחה לא יקבע על מה נילחם ועל מה לא נילחם. אני מרחיק לכת וטוען – שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכלתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה… מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי… את המטרה עצמה יתוה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון – תלוי גודל הכח.
"על מה אנחנו מגינים", בן גוריון בדברים שנשא בפני ועד הביטחון, פברואר 1948.[3].
אכן, נראה כי זוהי השאלה הניבטת כאשר אנו באים לעסוק בתפיסת הביטחון של ישראל. האם זהו הדיון של המומחים, דיון של מדיניות לאור תנאים נתונים, או דיון רחב של חזון לאומי שבו כל אחד ואחת שותפים שווים ביצירתו.
לקריאה נוספת
- צבא ומדינה – המסמך של דוד בן גוריון משנת 53', מערכות 279-280, יוני 1981.
- "על קיר הברזל" באתר מכון ז'בוטינסקי.
הערות שוליים
- ↑ מצוטט בתוך ספרו של שבתי טבת קנאת דוד, חלק ג' – הקרקע בוער, עמ' 152.
- ↑ מופיע בספר יחוד ויעוד, עמ' 23.
- ↑ שם.
אודות המחבר
השארת תגובה