שיר שאחרי מלחמה (או בין לבין, או באמצע)
בימים שלאחר החטיפה כתבנו מאמר על שיטת הפעולה שהתקיימה בחטיפת הסבנה ומאפיינת את פעילות כוחות הביטחון מאז ועד היום. אפיינו אותה כחשיבה טקטית שתלויה באופן אובססיבי במידע, ובהיעדר מידע מאבדת עצמה לדעת. טענו שהיא עובדת באופן מיטבי במרחב סטרילי, אבל כאשר המערכת היא פתוחה, כוחה של הגישה הזו הולך ופוחת. בשיחה עם חבר אחר על כך הוא ציין דווקא לטובה את המבצע הכולל לפגיעה בחמא"ס באיו"ש שערך פיקוד מרכז. אני טענתי שזו עדיין לא בגדר חשיבה אסטרטגית רצינית. חשיבה אסטרטגית מחייבת לערב את שני הצדדים יחד – מבלי להגיד מילה על עצמנו, על מה אנחנו עושים כאן, מדובר עדיין במימוש של תכניות יעדים ישנות וטקטיות.
במבט של חודש וחצי אחורה, חודש וחצי שנדמים כמספר שנים, נראה לי שאפשר להוסיף לתובנה הזו היבט נוסף ומשמעותי יותר – שאלת ההתהוות. העולם הטקטי הוא כזה שבו רצוי שיתקיים יחס ישיר בין משימות וביצוע. המטרה היא לעמוד במשימה. התכלית של המשימה ברורה מאוד – למשל להשמיד מנהרה. בעולם האסטרטגי, קיים פער עד כדי חוסר הלימה בין משימות, ביצוע ואפקט. הפער שבין הביצוע והאפקט הוא פער ההתהוות – מה התחולל שלא יכולנו להעלות על הדעת, ויצר מציאות חדשה.
ההתהוות קיימת בכל רגע נתון במערכות אנושיות, אבל קשה מאוד לראות אותה ביומיום. זרמי עומק חותרים תחת האדמה היציבה ולא מובילים לקריסתה ביום אחד, וכאשר המים חוצבים בהר לאט קשה לשים לב לשינוי. זרמי העומק הללו מתגלים כאשר המערכת נעה ממצב סבוך (complex) למצב כאוטי. בכאוס כמות ההתרחשויות מחד וחוסר הקוהרנטיות של ההתרחשויות מאידך, מובילים לשינוי רדיקלי. לשינוי הזה שני גורמים – בשל התנועה האדמה תחת זרמי העומק קורסת ומתגלים פנים חדשות-חבויות של המציאות ובנוסף במהלך התנועה המואצת מתקיימת התהוות חדשה במהירות שיא.
ב-12 ביוני נחטפו הנערים ומספר יממות מאוחר יותר הוחלט על הרחבת המבצע. צה"ל וממשלת ישראל לא ידעו את זה, אבל בהחלטה הזו הם דרדרו את המערכת לתוך הכאוס. ואכן, כל הליכה למלחמה היא כניסה למציאות כאוטית, שבה הצדדים המדרדרים מאמינים שזרמי העומק שלהם יתגלו כמשמעותיים יותר במהלך המלחמה. המהלך הזה חשף כמה זרמים שלא היינו מודעים אליהם, ואלו עלו על גדותיהם והפכו את המבצע ממהלך מוגבל ומדוד למלחמה.
אף אחד לא חשב, כאשר המצרים החלו להדק את המצור על עזה, שדווקא המהלך הזה ישמש כדלק שיעביר את עזה בחלוף שנה מעליית א-סיסי לשלטון. אף אחד לא חשב (גם אני לא, ואפילו התבטאתי אחרת) שמעצר של משוחררי שליט יביא אותנו למערכה. גם לא חשבנו שחטיפה של נערים ישראליים יכולה להוביל לרצח של נער ערבי, שתוביל בתורה להפגנות חסרות תקדים שטרם דעכו במזרח ירושלים וכן למהומות באזורים רבים ואחרים בארץ. אף אחד גם לא ידע איזו התגייסות תהיה בישראל סביב הסיוע לתושבי הדרום ולחיילים. הרי לפניכם התהוות במיטבה.
אבל ההתהוות איננה רולטה ויש דרך לכוון את מהלך האנייה גם במים סוערים, הבעיה היא שמתקיים חוסר הלימה עמוק בין האופן שבו רצוי לפעול ברמה הטקטית – אופן הפעולה המתאר את מעשיהם ודרך מחשבתם של בוגרי הסבנה – לבין האופן שבו רצוי לפעול בשאלות של התהוות. אם ברמה הטקטית הצבה של יעדים ברורים, נהירים וניתנים להשגה היא עיקר העיקרים, הרי שברמה האסטרטגית נדרש ההפך המוחלט – הצבה של יעדים עמומים וארוכי טווח. עמומים מאחר ונדרשת התהוות כדי להבהיר כיצד בדיוק באים יעדים אלו לידי ביטוי, וארוכי טווח כי בסופו של דבר זו השאלה: כיצד ייראו פני הדברים לאורך זמן.
דוגמה ליעדים מעין אלו ניתן לראות ביעדים שהציב סאדאת למלחמת יום הכיפורים:
היעד האסטרטגי שאני מעמיד בזה לכוחות מזוינים של מצרים, ואשר אני מקבל עליו את מלוא האחריות המדינית, לאור כל מה ששמעתי ולמדתי על ההכנות שלנו, אפשר לסכמו בזו הלשון: לערער על תורת הביטחון הישראלית…
הערעור המוצלח על תורת הביטחון הישראלית יניב תוצאות מוגדרות לטווח קצר ולטווח ארוך. לטווח הקצר, יכול לערער על תורת הביטחון הישראלית להביא לתוצאה ודאית, שתאפשר פתרון של כבוד למשבר של מזרח התיכון. לטווח הארוך עשוי ערעור על תורת הבטחון הישראלית לחולל שינויים, שבבואם זה בעקב זה יביא לשינוי יסודי בחשיבתו של האויב, במורל שלו ובמגמותיו התוקפניות.
מכתב לשר ההגנה אסמאעיל עלי מן ה-1 לאוקטובר 1973
מצד אחד מדובר ביעדים הכי מעורפלים שעשויים להיות. אפילו בהתייחס לטווח הקצר שלו "תוצאה ודאית" הוא נוקט בביטוי "פתרון של כבוד". באשר לטווח הארוך – מדובר "בשינוי יסודי", יותר מכך אף אדם איננו יכול לדעת. ואף על פי כן, מדובר ביעדים ברורים עד מאוד ביחס לכיווניות שהם מספקים למערכת כדי לחולל את הפעולה.
היעדים שסאדאת הציב ממשיכים להתממש כלשונם עד היום. בדיעבד ברור לנו לגמרי למה התכוון. אבל סאדאת סמך על ההתהוות כאשר הוא כתב את השורות הללו. הוא לא חשב שבכוחו הצבאי בלבד הוא יביא ל"פתרון של כבוד", הוא הבין שהמרחב הכאוטי שהוא ייצור, עם הכיווניות הנכונה ועם ההכנות הנכונות, יאפשר לו לנהג את ההתהוות בכיוון הנכון מבחינתו.
הניהוג במרחבים סבוכים וכאוטיים מחייב יכולות מנהיגות, לא כאלו מן הסוג שלומדים בבתי הספר לניהול פרויקטים. המרחבים הללו לא מצויים רק ברמה הלאומית. כל ארגון, כל מנהל, וכל אחד ואחד מאיתנו בעולם הפרטי שלו חווה את המרחבים הללו, גם אם בצורות ועוצמות שונות. היכולת להכיר בקיומם היא תחילת הדרך בתהליך הלמידה אודות האופן שבו פועלים במרחבים הללו.
אתמול שבתי ושוחחתי עם חבר עמו שוחחתי בתחילת האירועים. במבוכה הוא שאל אותי – תגיד – אתה מבין מה הם חושבים לעצמם? מה בעצם הם מנסים להשיג? שתקנו כמה שניות, ואז הוא המשיך ואמר – בעצם, זה די ברור, הם מנסים להחזיר את הגלגל אחורה ליום שלפני הכל.
הבעיה היא שאף אחד כבר לא זוכר מה היה שם באותו היום.
אם אינך מועבר אוטמטית, לחץ על ה-קישור
פרסום: 2014-08-26T22:08:33
כותב: יותם הכהן
קטגוריות: ביטחון לאומי חשיבה מערכתית בארגונים מנהיגות וניהול
תגיות: אי וודאות אסטרטגיה ביטחון לאומי התהוות חזון כאוס מלחמת יום כיפור מנהיגות מנהיגות הסתגלותית סאדאת צוק איתן