דוד הנחלאווי נגד גוליית הארגוני

לא בכל יום אדם או חברה עומדים בפני זרם מעמקים שפורץ אל פני השטח ומאיים לשנות סדרי עולם. לא בכל יום, אבל יכול מאוד להיות שזה קורה יותר משנראה לנו. ההיסטוריה לימדה אותנו שהתודעה האנושית מתקשה להתמודד עם ההתפרצויות הנדירות הללו והיא נוטה להדחיק את קיומן אותן ולסווגן כחד פעמיות או כלא מאיימות. ההסבר המיידי, המצבי, מאפשר להימנע מעומק השינוי הנדרש בתפיסה.

אירועי דוד הנחלאווי היו רגע כזה שבו המציאות המבעבעת מתחת לפני השטח טופחת על פנינו לרגע ואז שבה להיכסות, לפחות עד להתפרצות הבאה. ככל שנתקשה להתאים את תפיסתנו למציאות המשתנה ההתפרצויות הבאות יהיו חריפות יותר ומתמשכות יותר.

מהו הסבר מצבי? כשחיילים בפעם הראשונה בתולדותינו (ואולי בתולדות האדם?) התקוממו על היחס לדוד הנחלאווי מיד קמו כולם לנכס את התופעה תחת ההסברים הישנים והמוכרים. החיילים התמרדו כי הדרג המדיני שם אותם במשימה הבלתי  אפשרית של שליטה על עם אחר, החיילים התקוממו כי לא נותנים לצה"ל לנצח, ההתקוממות היא תוצר של השנאה שפושה במחוזותנו, או שהיא תוצר של חוסר הגיבוי שהחיילים החווים מצד המערכת. כל ההיטלים הללו בהכרח נכונים אך הם מסתירים מעינינו את השאלה הגלובאלית המהותית שמשפיעה על כל אחד ואחד מאיתנו – היחס שלנו לארגונים ולסמכות הפורמלית הולך ומשתנה מן הקצה אל הקצה.

לחפש את הטרנספורמציה בצבאות

צבאות הם ארגונים ענקיים שלא נוטים להשתנות לעתים תכופות, או במהירות יתרה, בעיקר כאשר אינם חשים את נחת זרוע הכישלון. בכל זאת, אם נתבונן בעבר נראה שיש קשר ישיר בין עליית רעיון הצבא המודרני בין יצירת הרעיון של הארגון המודרני – רעיון זה עוצב במידה רבה בתוך ובהשראת צבאות ההמונים של העידן המודרני. המלחמות של ראשית המאה ה-19 היו מבשרי תקופת הארגונים.

אם להתמקד באירוע אחד מכונן, ניתן לבחון את ניצחון תפיסת המטה הבריטית על פני רעיון המצביא היחיד של נפולאון בקרב ווטרלו. הבריטים הבינו שהם לא מצליחים להעמיד למול נפולאון מצביא באותו סדר גודל והמציאו את רעיון המטה המשולב. המערכת שהבריטים השכילו לבנות ניצחה בשדה הקרב את גאוניות היחיד. מי שהפנים יותר מכל את הלקח הזה היה דווקא הצבא הפרוסי שהמשיך לפתח את רעיון הניהול הצבאי, שבעידן צבאות ההמונים היה לבנה קריטית ביכולת לפקד. הניהול הצבאי היה במובן זה מבשר של הביורוקרטיה הגרמנית שהשפיעה בתורה על רעיון הביורוקרטיה בעולם.

תמצית הרעיון הביורוקרטי נעוצה בהנחה שכל רמה רואה תמונה רחבה מקודמתה, ועל כן יכולה להכווין את אלו שתחתיה. כוחה של הביורוקרטיה נובע מן הסגירות הפנימית שהארגון מייצר ביחס לעובדיו. על כן, האיום הגדול ביותר לשלמותם של ארגונים תהיה מציאות בו שני היבטים אלו מתערערים – מחד ביצירת תחושה לפיה הרמות השונות בארגון מתמודדות עם סוגיות שונות בתכלית ומאידך פריצה של הסגירות הארגונית. איזו תוחלת תהיה בהכוונה של הרמה הממונה ביחס לפרטים אם הרמה הממונה לא מבינה את האתגרים של הרמה שמתחתיה? כיצד ייווצר סנכרון ארגוני ללא שפה משותפת שהיא תוצר של הסגירות הארגונית?

הרעיון הארגוני האמור הדביק במוקדם או במאוחר את צבאות המערב כולם. בישראל נערך בשנות המדינה הראשונות מאבק איתנים על דמותו של הצבא בדיוק לאור שאלות אלו. בן גוריון, שהאמין ברעיון הצבאי הבריטי, ביטל לאור זאת את מה שהוא ראה כבלגאן לא פרודוקטיבי של הפלמ"ח, והלביש על צה"ל את אותו רעיון ארגוני.

האגדה מספרת שבאחד מן הסמינרים הביטחוניים שלו, בן גוריון ראיין את חיים לסקוב, אז קצין צעיר עם ניסיון בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. בן גוריון היה בטוח שלסקוב 'תיאם עדויות' עם קצין אחר שראיין, אך נוכח לבסוף לדעת מפי לסקוב שדבריהם הדומים דומים כל כך אלו לאלו מאחר ושניהם שירתו יחד בצבא הבריטי. בן גוריון, נפעם מן היכולת לייצר רמה גבוה כל כך של אחידות, אימץ את ותיקי הצבא הבריטי על פני בוגרי הפלמ"ח וקיבע בכך את דמותו של צה"ל לדורות. מאוחר יותר הוא גם יעמוד על הבעייתיות שבהחלטה זו, אפשר שמאוחר מידי.

הצבא רואה ולא מבין

לאור אירועי דוד הנחלאווי בחר אמיר אורן  לצטט במאמר בהארץ מחקר של מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל אודות השינוי שעולם הרשתות החברתיות מייצר בקרב החיילים. האתגר המרכזי של הצבא מתבטא לפי מחקר בשני אופנים – פגיעה במיומנויות החברתיות של החיילים, ופגיעה ביכולת לקבל מרות. ביחס לאתגר החברתי המאמר מציין כי

כינון יחסים בין־אישיים במרחב הווירטואלי פוגע ביכולת הפיתוח של מיומנויות חברתיות ובקשירת יחסים עם שווי מעמד

כלומר – דור שגדל בתוך הפייסבוק לא ידע להיכנס מתחת לאלונקה. המאמר מוסיף ומצטט ביחס לקבלת המרות הצבאית:

מתגייס שבתקופת נערותו ובגרותו לא הוצבו לו גבולות ולא חווה באופן משמעותי את היחסים עם דמות סמכותית, עלול להתקשות מאד עם גיוסו (למסגרת הצבאית, המדגישה קבלת סמכות וציות לפקודות). נקודת הפתיחה תהיה נמוכה יותר. לסמכות המפקד תוקף ומעמד מובהקים וברורים יותר מאשר לסמכות הורים ומורים. במצבי הפרת פקודות הצבא או אי־קבלת מרות המפקדים, המסגרת הצבאית נוקטת יד קשה ועונשת. החייל גם אינו יכול למצוא במרחב הווירטואלי מפלט מאנשי סמכות ומגבולות ברורים. עלולה להיווצר חוויה קשה של חוסר אונים״.

כותב המאמר עומד על בעיה שקיימת בעידן שבו אנו חיים אך נראה שהוא איננו יודע לנסח טענה זו כל צרכה, ונופל לדיון ברמה של "הנוער של ימינו זה לא מה שהיה פעם". אבל מעבר לכך, הוא מניח באופן מוחלט את משמעות המסגרת הצבאית. השינוי, שהמאמר מתאר רק את קצה קצהו נרחב ועמוק הרבה יותר ממה שניבט מהמאמר. לא הרעות נמצאת בסכנה ולא קבלת המרות המיידית אלא עצם היכולת של הארגון הצבאי להיות ארגון אחד הפועל על פי מטרות משותפות. את הבעיה הזו לא ניתן לפתור על ידי מתן עוד זמן אייפון לחיילים או על ידי חידוד נהלים לפתיחה באש ברשתות החברתיות.

אבל כדי לעשות זאת, צריך גם להבין באופן מדוייק יותר את מהות האתגר. בשל רוחב השאלה, לא נכנוס לכל עומק האתגר בשורות אלו (שכן היא נוגעת לשינוי הבסיסי המתרחש בשוק העבודה הגלובאלי ולשאלות רבות ונוספות). עם זאת, ביחס לאמור לעיל ניתן לטעון כי שני ההיבטים הבסיסיים שאפיינו ארגונים עד כה משתנים. ביחס למאפיין הראשון, אופי האתגרים מוביל לכך שהבעיות שכל רמה חווה שונות מהותית מאלו של הרמה שתחתיה או מעליה.

באירוע שאנו עוסקים בו, החיילים התקוממו בראש ובראשונה נגד דובר צה"ל, שופר הפיקוד העליון, על כך שהוא איננו מבין את האתגרים שלהם. את ההבדל הזה ניתן למצוא בדיוק של דובר צה"ל שגינה את הקללות והעובדה שהחייל צולם אך לא את התנהגותו. השאלה שמעסיקה את הפיקוד הבכיר היא תדמיתית. המרחב הרלוונטי שלה איננו הרחוב בחברון אלא דעת הקהל העולמית. השאלה שמעסיקה את החיילים היא החוויה היומיומית שלהם. חוסר היכולת לגשר על החוויות השונות מעלה ספקות על האחידות של המערכת המדוברת במצבי קיצון. ביחס למאפיין השני, הסגירות של המערכת מתרופפת. כאשר חיילים נמצאים בו בזמן בצבא ולא בצבא (בפייסבוק, ברשת, בווטסאפ, פרוסים בחווייתם על פני כל העולם) היבט בסיסי ביותר של החיילות והצבאיות הישנה משתנה. המקרים ההולכים ונהיים תכופים של מדליפים מטעם עצמם, הם סנונית המבשרת את הבלגאן שלפנינו. אך כיצד מייצרים סגירות ארגונית בעידן פתוח?

אלטרנטיבות מהעבר – כשהפרה-והפוסט מתחברים

image-300

הפלמ"ח – האחדה מינימאלית לטובת האיכות האנושית הייחודית

מול שינוי בסיסי נדרשת חשיבה רעננה. אבל מאיפה מתחילים בכלל? למישהו יש בראש דגם אחר של צבא כדי שנוכל להתחיל ממנו? כדי למצוא חלופות לקיים, מבקש הפילוסוף מישל פוקו ליצור גנאולוגיה – ציור של האופן שבו הגענו עד כה – כדי למצוא בעבר אלטרנטיבות למה שמתרחש בהווה. מסתבר שבהיסטוריה הפרטית שלנו יש אפשרות לחשיבה ארגונית אחרת על צבאות שעשויה להיות רלוונטית לאור עומק השינוי המתואר:

בלי לזלזל בערכו של הנשק, למד הפלמ"ח לראות באדם את מרכז הכוח במלחמה. יצחק שדה היה נוהג לאמור: "אם יהיו לנו לוחמים מעולים, הרי גם אם לא נהיה מזויינים במידה מספקת, נוכל לאויב ואף נזכה בנשקו". ואכן, שומה היתה עלינו ללחום בנשק המצוי, ולאו דווקא ברצוי. לפיכך, לא רק שאין "לשבור את האזרח כדי ליצור את החייל", כמקובל בכמה צבאות מקצועיים, אלא להיפך, יש להעלותו, על-ידי השכלה, אימונים, חינוך ויחסי חברות של כבוד הדדי, שהם תנאי לעיצוב דמותו של חייל-אדם, נאה, מאומן, מחונך, ממושמע ונאמן… אמנם, האחדה כלשהי נחוצה, לשם גיבושם של דפוסי-צוות משותפים. אך לעולם יש לזכור כי אין אדם דומה בדיוק לרעהו. לכל אדם סגולות וחולשות משלו, וסטנדרטיזציה מופרזת עלולה לטשטש את דמות היחיד ולהשוות את רמת היחידה לרמת החלשים שבתוכה. היחידה הצבאית בצבא מודרני, וביחוד בצבא קטן כשלנו, חייבת להיות פרי קומפוזיציה הרמונית של אישים וכשרונות שונים, המפעילה כלי נשק שונים ומגוונים תוך תיאום הדדי. מן ההכרח, איפוא, להשקיע, בצד הטיפול הקולקטיבי וגיבוש הצוות גם טיפול אישי בכל יחיד, בהתאם לכשרונותיו ונטיותיו, כדי להעלות את רמת היחידה כולה, גם מתוך העלאת כל יחיד ויחיד מאנשיה.

–אלוף (מיל') יגאל אלון על ערכי הפלמ"ח, מתוך אלבום הפלמ"ח.

הציטוט של יגאל אלון מתאר את הרעיון המארגן של הפלמ"ח – ארגון שמבוסס על סדר רופף ומצויינות אינדיבידואלית-יזמית, ולא על מבנים קשיחים וסגורים. הכורת עלה על הפלמ"ח שעה שבן גוריון נשבה בקסמי הרעיון הצבאי הבריטי, אך רוח הפלמ"ח פעפעה והופיעה לא פעם באירועים ובקרב גורמים שונים בהיסטוריה של ישראל הצעירה. אך לבסוף נותר מעט מאוד מן הרוח המקורית, ואילו הרעיון הצבאי הסטנדרטי נותר המובן מאיליו היחיד האפשרי.האם בעידן הפוסט שלנו יכולה להיות עדנה לרעיון הרופף והייחודי שמקבל את השראתו מהפלמ"ח ולא מעידן הצבאות המודרניים. איך נראה ארגון כזה? נראה שיש לנו דרך ארוכה ורצופת ניסויים כדי להבין.

אפילוג – מי מדבר כאן על צבא?

הדיון האמור כלל אינו עוסק בצבאות, באסטרטגיה או בהיסטוריה. הצבאות כמבשרי הארגונים, מבשרים לנו על שינוי שישפיע על הסביבה הארגונית כולה. המענה לאתגר זה לא יכול לנבוע מהדחקתו או ממציאת פתרונות מקומיים לטיפול בו. השיבה לעבר צריכה לאפשר לנו לחשוב אחרת ושונה על החיים הארגוניים שלנו כיום, לקראת יצירתה של פרדיגמה חדשה בעולם הארגוני. יהיה מרתק לראות איך זו תיראה. יש לכם רעיון?

3 תגובות על הפוסט “דוד הנחלאווי נגד גוליית הארגוני

  1. פוסט מעולה.
    הדברים של יגאל אלון מעוררי השראה.
    בהתמרה לעולם הארגונים:
    "לא לשבור את האדם כדי ליצור את העובד"

השאר תגובה