מה עושים כשמשקיעים עוד ועוד משאבים ושום דבר לא קורה?
מירב ארלוזורוב פרסמה לאחרונה מאמר על מערכת החינוך (האם מערכת החינוך בישראל כושלת) הטוען כי המערכת דורכת במקום (במקרה הטוב) שעה שעוד ועוד תקציבים מוזרמים לתחום. למעשה, לפי הנתונים שהיא מפרסמת, המערכת הגדילה את התקציב היחסי לתלמיד ב-56%, אך בכל המדדים הקיימים נשארה בדיוק באותו המקום. ארלוזורוב שואלת האם התקציבים אינם מספקים או שמא קיימת בעיה ניהולית.
ד"ר צבי לניר חקר בארבעת העשורים האחרונים את סוגיית דעיכת הרלוונטיות של מערכות. לניר טוען כי למערכות יש תשתית קוגניטיבית מארגנת (מיינדסט) אשר בהשתנות התנאים והנסיבות עלולה לאבד מתקפותה, תופעה אותה הוא מכנה פער הרלוונטיות. הבעיה מעמיקה כאשר מבינים כי כל מנגנוני הבקרה והמדידה הקיימים בארגונים לא יסייעו למערכת לפרוץ מיינדסט לא רלוונטי מאחר והם מבוססים בהכרח על אותו מיינדסט ישן.
באור זה, לניר טען כי יש לנוע מחשיבה על אינדיקטורים, לדיון ב"מטא-אינדיקטורים". המטא אינדיקטור נוגע בפיתוח של מוכוונות ורגישות לסימפטומים המעידים על פער עמוק בתשתית הקוגניטיבית, פער שהאינדיקטורים הרגילים לא יכולים לזהות מאחר והוא מצוי בנקודות העיוורון שלהם. בתוך רשימת המטא אינדיקטורים (שאינה ארוכה במיוחד) מציע לניר כי כאשר רואים מצב שבו מוזרמים עוד ועוד משאבים לתחום מסוים ולא רואים שינוי כנראה שכדאי לבחון לעומק את רלוונטיות המיינדסט שלנו.
אבחנה זו של צבי לניר יכולה לעזור לנו לדייק טוב יותר את נייר הלקמוס שמציגה ארלוזורוב. הנחת היסוד של העשייה הממשלתית גורסת כי הזרמת עוד תקציבים משמעה כמעט בהכרח השגת עוד יעדים. בשל כך המאבק על התקציב הוא ליבת העיסוק של המערכת הממשלתית. בפועל אנו מבינים כי הקשר בין תקציב להשגת היעדים אינו ישיר כלל. המערכת יכולה להזרים תקציבי עתק לסוגיה, אך להשקיע אותם במקומות הלא נכונים ולהשיג תפוקה שולית ותוצאות חסרות. למעשה, המערכת יכולה גם לעשות נזק בהשקעה תקציבית לא נכונה (מחשבה זו מצויה כמעט לגמרי מחוץ לאופן המחשבה הממשלתי וגם לזה של המגזר השלישי). כלומר – המערכת הממשלתית מניחה שהיא נמצאת במסילה הנכונה והיא רק צריכה להגביר את המהירות (כלומר את היעילות), כאשר בפועל כלל לא ברור שהרכבת נמצאת על המסילה הנכונה או על איזשהי מסילה כלל.
על כן, כאשר ארלוזורוב שואלת אם האתגר הוא ניהולי, היא למעשה תוהה על עצם הרלוונטיות האסטרטגית של המאמץ הלאומי החינוכי בישראל. הביטוי "ניהולי" לא משרת אותנו מספיק טוב – הוא נתפס כאישי (כלומר זהו כישלון של האנשים שעמדו בראש המערכת בעשורים אלו) וכטכני (לא הוגדרו מטרות כראוי, כפי שטוענת ארלוזורוב) כאשר בפועל הוא מערכתי (הוא נמצא בתשתית העשייה הממשלתית) ומנהיגותי-הסתגלותי (כלומר – נמצא מעל ומעבר לשידוד מערכות רגיל).
כדי להתמודד עם מצב של פער רלוונטיות, עלינו לפרום קודם כל את המובן מאליו של ההווה. לשם כך, עלינו לקיים חקירה גנאולוגית על המערכת המוּרשת (מושג מכונן של שמעון נווה), קרי – למידה על הסיבות שבגללה המערכת התארגנה באופן זה בעבר, ולקיים חקירה על הנסיבות המשתנות של ההווה והעתיד. דיון מסוג זה יציף את הפער בין מערכת חינוך שכוננה בעידן תעשייתי, במטרה להכשיר באופן אחיד אזרחים עובדים, לבין המציאות העולמית והישראלית הנוכחית השונה כל כך. רק על בסיס תשתית חשיבה זו ניתן להתחיל לדון במענים הנדרשים לשיפור האפקטיביות של המאמץ החינוכי הלאומי בישראל.
אם אינך מועבר אוטמטית, לחץ על ה-קישור
פרסום: 2017-11-19T02:14:41
כותב: יותם הכהן
קטגוריות: אסטרטגיה במגזר הציבורי האתגרים האסטרטגיים של מערכת החינוך חשיבה מערכתית בארגונים ייעוץ אסטרטגי
תגיות: דה-מרקר היסט מטא-אינדיקטור מטא-אינדיקטורים מירב ארלוזורוב מערכת החינוך משאבים ניהול פער רלוונטיות פרדיגמה צבי לניר רלוונטיות