תרגילים בדמיון או שלוש הערות בתגובה לעשר השקיעות
תגובה למאמר שקיעה: הקורונה כהתנגשות מערכתית
אני חווה עדנה מסויימת בימי הקורונה הנוכחיים. אני, שקוראת מדע בדיוני מגיל 12 (הספר הראשון שקראתי היה המוסד של אסימוב. שבת אחת כשנשארתי אצל סבתי, שלפתי אותו מהמדף בחדרו של דוד שלי. היו על המדף שתי אפשרויות: המוסד של אסימוב ומאהבה של ליידי צ'טרלי. בחרתי באסימוב. והשאר, היסטוריה…) מרגישה מוכנה לעת הזאת יותר מרוב הסובבים אותי. את כל התרחישים כבר קראתי. ועבור רוב התרחישים גם קראתי גרסאות להשלכותיהם החברתיות. אז הנה כמה מחשבות שלי על "עת הקורונה", כמענה לעשר השקיעות של יותם:
#1 מדע, טכנולוגיה וטבע
אנחנו אוהבים לחשוב שהמין האנושי יתגבר על כל בעיה ואתגר שהטבע מציב בפנינו, בעזרת הטכנולוגיה. למעשה, המין האנושי חושב שהוא בתחרות מול הטבע: חם לנו מדיי? יש מזגן! ההר גבוה מדיי, ואנחנו רוצים להגיע לצד השני? נחצוב לנו מעבר. אין מספיק מי שתיה? נתפיל! אבל אולי אנחנו מפריזים בכוחה של הטכנולוגיה? אולי כדאי שנגלה קצת יותר ענווה לגבי היכולות שלנו? ובעיקר – אולי אנחנו ממעיטים באפקט הפסיכולוגי שיש להתמודדות האינסופית הזו עלינו, המין האנושי? תחשבו על זה: הוירוס הקטן הזה, שהופיע יום אחד בסביבות סוף דצמבר, גרם לנו לתגובה של מין ביולוגי המבקש להגן על עצמו ממין ביולוגי אחר: הוירוס מדבק במגע? נתרחק אחד מהשני. הוירוס נמצא שם בחוץ? נתכנס במאורות שלנו. פתאום כל העולם שבחוץ, נדמה מאיים ורוחש סכנות.
ומה זה מזכיר לי? בספרו "מערות הפלדה", מתאר אסימוב עולם עתידני צפוף וסגור, בו האנושות נסגרת בערים מפני המרחבים שבחוץ. בתוך הכיפות, האויר מסונן, ומזג האויר נשלט על ידי האדם. הטכנולוגיה פותרת אתגר סביבתי. וההשלכות? בני האדם מתחילים לפחד מהטבע, לפחד לנשום אויר לא מסונן, ולא יוצאים יותר מהכיפות. הם כולאים עצמם במערות פלדה שבנו. אולי ההסתגרות והבריחה מהבעיות שהטבע מציב בפנינו, גורמים לנו לפחד מהטבע, ובכך אנחנו יוצרים בעיות חדשות, בלי לפתור, למעשה, את הבעיות הקיימות?
#2 העיר והקורונה
אני מעריצה גדולה של ערים. העיר היא אחת ההמצאות האנושיות הטובות ביותר והחכמות ביותר. היא בונה כוח של קהילות, היא מניעה את היצירתיות האנושית. לא במקרה אמנים לאורך ההיסטוריה התקבצו בערים, בחבורות. לא לחינם הוגים זקוקים לקהל כדי לפתח את רעיונותיהם. אנחנו זקוקים אחד לשני על מנת לפרוח. העיר היא כר מצויין לכך.
קליפורד סימאק, אולי סופר המדע הבדיוני האהוב עליי מכולם, כתב בין השנים 1944-1951 סידרה של שמונה סיפורים שקובצו בספר "עיר": אי שם בעתיד יושבים הכלבים מסביב למדורה ומספרים את אחרית ימי האדם על פני כדור הארץ. מסיפור לסיפור נפרשת עלילה מרתקת, המלוות ב"פרשנות". בפרשנות לסיפור הראשון, "עיר" כותב הפרשן:
"המושג הבולט במעשייה הוא העיר. אף שאין לנו הבנה מלאה מה העיר עשויה להיות, או מדוע היא עשוייה להתקיים, מוסכם בדרך כלל שמדובר באזור קטן ששיכן והעסיק מספר רב של תושבים […] רוב מומחי הכלכלה והסוציולוגיה תופסים ארגונים כגון עיר כמבנים בלתי אפשריים הן מנקודת המבט הכלכלית והן מהבחינה הסוציולוגית פסיכולוגית".
סימאק עצמו כותב במבוא לספר כי לדעתו העיר היא אנכרוניזם שעדיף לנו בלעדיו. הוא מהלל את הקידמה הטכנולוגית המאפשרת לנו לנוע מרחקים עצומים, ומאפשרת לנו שלא להתגורר בסמיכות האחד לשני. אבל בסיפור עצמו מתברר כי אותו ריחוק חברתי אשר מתאפשר בזכות הטכנולוגיה, גורר השלכות פסיכולוגיות על המין האנושי: אנשים מתחילים לפחד האחד מהשני, לא לבטוח באחרים, לפחד מהחוץ, ואינם עוזבים יותר את בתיהם. הם מאבדים את היכולת לראות את הדברים מנקודת מבטו של האחר, וחושבים רק על עצמם. אט אט, האנושות מתפוררת ונעלמת, והכלבים נותרים כדי לספר את המיתוסים על קיומו של מין שנכחד.
בתקופת הבידוד שנכפתה עלינו, אני מהרהרת לא מעט בשאלה האם במצב הנוכחי עדיף להיות בעיר או ב"כפר" (בישראל של ימינו כמעט ואין כפרים. יש יותר "פרוורים". Suburbia במודל האמריקאי של בית עם גינה מוקפת גדר וחנייה מוסדרת לשני רכבים…). מחד, אני מקנאה באנשים שיכולים פשוט לצאת החוצה לגינה שלהם, והם עדיין במרחב הביתי שלהם ללא אילוצים. מאידך, אני כל כך שמחה להביט מהחלון ולראות אנשים. כך אני מרגישה שאני משמרת את הקשר האנושי כל הזמן: שיחות במדרגות, שיחות מהמרפסות, שיחות ברחוב. אולי זו הדרך הטובה ביותר לא לסיים את התקופה הזו עם אגרופוביה ופחד מהאחר סטייל סימאק?
#3 מנהיגות והיכולת לחשוב אחרת
אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה היה קורה אילו המחלה לא הייתה מתפרצת בסין, אלא במדינה דמוקרטית שבה יש ערך לזכויות הפרט. המודל הראשון שראינו להתמודדות עם המחלה היה מודל אוטוריטרי במדינה שבה צייתנות ומשמעת הן שם המשחק החברתי. ההתמודדות שנבחרה כללה סגר חריף, מעקב, איסוף מידע על אזרחים, ענישה על הפרת ההנחיות. אחריה החרו והחזיקו שאר מדינות העולם. אנחנו יודעים שהיו כמה ניסיונות אחרים, חלקם פחות מוצלחים, כמו בבריטניה, וחלקם יותר מוצלחים, כמו בדרום קוריאה. עד כמה מקבלי ההחלטות בישראל ניסו לחשוב על חלופות לפני קבלת ההחלטה להכניס מדינה לסגר? עד כמה מהר הם נכנסו לתוך קונספציה מסויימת שיובאה אלינו מסין? עד כמה מהר הסכימו לאמץ כלים שנוצרו עבור חברה צייתנית, שחונכה לאמונה חסרת ביקורת בהחלטות השילטון, לחברה הישראלית, הפרועה (במובן הטוב של המילה), היצירתית והביקורתית? עד כמה חשבו על תסריט זה והשלכותיו החברתיות? עד כמה הם חשבו על תסריטים אחרים אפשריים? עד כמה איבדנו את הגמישות המחשבתית הישראלית שלנו?
היה זה אסימוב שכתב פעם:
“It is change, continuing change, inevitable change, that is the dominant factor in society today. No sensible decision can be made any longer without taking into account not only the world as it is, but the world as it will be… This, in turn, means that our statesmen, our businessmen, our everyman must take on a science fictional way of thinking.”
נראה לי שאארגן משלוח של ספרי מדע בדיוני לכמה אנשים בירושלים…..
תמונת הנושא משותפת מתוך ויקי שיתוף ברישיון cc-by 3.0. נוצרה על ידי המשתמש Diliff. כריכות הספרים משותפות תחת תנאי שימוש הוגן מאתר סימניה.
אם אינך מועבר אוטמטית, לחץ על ה-קישור
פרסום: 2020-04-23T15:12:48
כותב: שרית בן-שמחון פלג
קטגוריות: בלוג
תגיות: אייזיק אסימוב דמוקרטיה כפר מדע בדיוני סין עיר ערים פרבר קורונה קליפורד סימאק ריחוק חברתי