לחשוב ישן לחשוב חדש
לעתים אדם קונה לעצמו תהילת עולם כאשר הוא אומר ברגע הנכון את מה שכולם ידעו מזמן אבל חששו לומר או לא ידעו איך להגיד. תהילתו של מי שמשבר את הפסילים תלויה לא רק באומץ ליבו ובחדשנות שלו אלא קודם כל בדוגמטיות של אלו האוחזים בפסילים הישנים. במידה רבה, גם התגליות פורצות הדרך של זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן שהלך השבוע לעולמו מבוססות על הדוגמטיות של האסכולה הכלכלנית מראשית העת החדשה ובמידה רבה עד ימינו. רוב ההבנות שזיכו את כהנמן בפרס נובל יחד עם עמוס טברסקי הן כיום כמעט בגדר מובן מאליו עד שקשה לעיתים להסביר היכן החידוש. את לב הטענה של כהנמן וטברסקי ניתן לנסח כך: בני אדם אינם אוהבים לחשוב (מאוסף של סיבות ביולוגיות ואבולוציוניות) ועל כן המוח שלהם מבקש קיצורי דרך שעושים אותם ליצורים שאינם רציונליים כפי שאנחנו היינו רוצים לחשוב שהם. בשל כך, גם ההחלטות שלהם, כולל ההחלטות הכלכליות, מונעות ברובן מאותן סיבות שאינן רציונליות-כלכליות במהותן.
מעשייה על שתי מערכות
אחת ההבחנות המוכרות של כהנמן מעמידה זו כנגד זו שתי מערכות קוגניטיביות – מערכת 1 (המערכת המהירה, האינסטינקטיבית והאינטואיטיבית) ומערכת 2 – שהיא איטית ומאומצת יותר. מערכת 1 מסייעת לנו לשרוד ולהחליט בשבריר שניה כיצד לפעול גם מול אירועים מפתיעים ואילו מערכת 2 מאפשרת לנו לנתח ולפתור סוגיות מורכבות אך נוטה להיות מאוד לא החלטית. במידה רבה ההבנה המגולמת בתיאור שתי המערכות אינה שונה במהותה מאלפי שנים של עיסוק פילוסופי מתרבויות שונות במרכיבים הקוגניטיביים והאמוציונליים של בני האדם. הייחודיות של המחקר של כהנמן נגעה מחד לשיטה – לא היה מדובר בדיון פילוסופי אלא במערכת ניסויים אמפירית לכאורה שאפשרה להציג מערך של הטיות וקיצורי דרך קוגניטיביים שגורמים לאדם להיות יצור כלכלי לא רציונלי במהותו. בנוסף, התחזוק הדוגמטי של תזת השחקן הרציונלי במרחב השיח של החוגים לכלכלה איפשרה ליצור פרדיגמה כלכלית חדשה או לפחות תחום דעת חדש המוכלל כיום תחת הכותרת ׳כלכלה התנהגותית׳. לצערנו, ברבות השנים האסכולה הזו הוציאה מתוכה בעיקר שרלטנים רבי השפעה שלמדו וגם יישמו מהלכים המבוססים על חוסר הרציונליות של בני האדם.
הפער הכי גדול של תיאוריית שתי המערכות היא לא בחוסר הנכונות שלה, אלא בחוסר הערך שבה, בייחוד בעולם האסטרטגיה והחדשנות. ההבחנה בין שתי המערכות טובה בהתמודדות עם שאלות בית ספר מורכבות שהן שאלות שיש דרך נכונה וידועה לפתור. כהנמן הוכיח כמה קשה לנו להפעיל את מערכת 2 ואת קיצורי הדרך שאנחנו מחפשים. הוא גם גילה מעט מהידע האיכותי האצור במערכת 1. אבל התיאוריה הזו מקשה מאוד להסביר כיצד נוצרות הבנות חדשות.
למעשה, שתי המערכות הן מערכות ממחזרות במהותן: מערכת 1 נוטה להתבסס על אינסטינקטים ועל אינטואיציות מולדות או כאלה שנרכשו לאורך זמן באופן לא מודע. מהות היכולת שלה היא להפעיל במהירות סט מורכב מאוד של הבנות ישנות על המציאות החדשה שפגשנו זה עתה. כך למשל, אנחנו נמשכים למישהו או נרתעים ממנו מבלי שאנחנו צריכים להסביר לעצמנו למה זה קורה. באותו אופן אנחנו מגיבים לסיטואציה מסכנת חיים בשברירי שניה. לעומת זאת, מערכת 2 נוטה לפתור בעיות באופן לוגי ומאומץ, על בסיס מערכת ההנחות והמונחים הקיימת. בתיאורים של כהנמן היא מבוססת בעיקר על למידה של מתודות שאחרים יצרו לפנינו ועל הפעלה מושכלת של היכולות הללו. מאליו עולה השאלה המתבקשת – אם מערכת 1 אינטקנטיבית וכמעט לא מודעת לנו, ומערכת 2 מבוססת על מה שכבר נלמד, מהיכן מגיעות תובנות חדשות לגמרי?
העולם המודרני, זה שפיתח את תיאוריית השחקנים הרציונליים, רוצה להאמין שאם נחשוב מספיק נגיע לתובנות חדשות שמתאימות לעולם החדש שאנחנו פוגשים. רוב הגישות הממוסדות לאסטרטגיה למעשה מניחות שצריך להפעיל יותר את מערכת 2 ושאם נפעיל אותה באופן יותר שיטתי ויותר מתודולוגי נוכל לרוב בעיותינו. גם על רקע הנחה זו קמו במגזר הציבורי ובמערכת הביטחון עשרות גופים חושבים חדשים בעשורים האחרונים ומאות קצינים עסוקים במלאכה הזו. אירועים כמו ה-7.10 מגלים שאין די בהפעלה שיטתית של אנשים חכמים. בדיוק בשל התיאור לעיל, אנחנו מתקשים מאוד להבין מבעוד מועד את הבעיות שקיימות כבר במציאות שלנגד עינינו ולא כל שכן לצפות את ההתפתחויות.
איך חושבים מחדש?
ההבחנה הגדולה של ד״ר צבי לניר שגם עבד עם כהנמן בשנות ה-70׳, מגולמת בטענה שהמבט על ההטיות הקוגניטיביות שלנו אינו מספק כי הוא גנרי ולא פרשני. לניר ביקש להוסיף לעולם ההטיות את הלמידה מתוך התיאוריה שהפכה באותן שנים מרעיון פילוסופי איזוטרי לגישה אקדמית פופולרית בדבר התנועה בין פרדיגמות פרשניות במדע. המערכת הפרשנית שלנו במידה רבה מקיפה את שתי המערכות המתוארות, אך כאשר ניבטים מתחים בין מראה העיניים והמערכת הפרשנית מתחיל להיות גם מתח בין המערכות שלנו. המתח הזה הוא לפי לניר הכר הפורה שמתוכו נולדות הבנות חדשות. כלומר – כדי שתתקיים פריצת דרך אנחנו צריכים להיות מוטרדים מאוד (ראו: מבוכה) באופן כזה שמערכת 1 לא תפתור אותנו בסיבוב המהיר שלה ומערכת 2 לא תארגן בסיבוב האיטי. ואז, במרחב שבין המערכות יכולים להתחיל לנבוט הבנות חדשות.
האתגר בתיאור הזה הוא שלא ניתן פושט ׳להפעיל׳ חשיבה מן הסוג הזה. אולי צריך להתחיל בעקבות כהנמן לדבר על מערכת 3, רק שזו האחרונה, בניגוד לשתי קודמותיה, מתחילה לפעול רק כאשר אנחנו מצויים בבעיה קיומית. אם אין לנו מבוכה המערכת השלישית, זו החיה באופן חד פעמי בין המערכות ומאפשרת לתובנות פורצות דרך להתהוות פשוט לא מתקיימת. לעומת זאת, אם אנחנו כבר מצויים במבוכה יש כלים רבים שיכולים לעזור לנו להפוך אותה לפוריה יותר.
במפתיע, דווקא אדם פורץ דרך כמו כהנמן התקשה לתאר את המנגנון עצמו של פריצת הדרך. והסיבה הפשוטה היא שמדובר במנגנון חד פעמי, כזה שלא ניתן לבחון במעבדה. רק במבט לאחור, מתוך ראיה היסטורית נכוחה, ניתן לראות את הנקודות בהן החשיבה האנושית עושה תפנית, ומחקר התפניות נדרש גם הוא להתבסס על המעבדה האנושית הפתוחה ולא על המעבדה האקדמית הסגורה.
לקריאה נוספת בנושא
תמונת הנושא משותף ברישיון מפליקר. הועלתה על ידי הפורום הכלכלי העולמי.
אם אינך מועבר אוטמטית, לחץ על ה-קישור
פרסום: 2024-04-03T16:20:27
כותב: יותם הכהן
קטגוריות: בלוג חדשנות וחשיבה יצירתית חשיבה מערכתית בארגונים
תגיות: אסטרטגיה דניאל כהנמן חדשנות מערכת 1 צבי לניר קוגניציה