מרחב ההכחשה

פער הרלוונטיות וההפתעות שהוא מייצר מובילים להכחשה ארגונית של המציאות והצורך להשתנות. ההכחשה היא אוסף של מנגנונים שונים של המנעות מעבודה: האשמת שעיר לעזאזל ופתרונות נקודתיים וטכניים שהם בבחינת עוד מאותו הדבר והתייעלויות מקומיות.

הסימנים של מרחב ההכחשה

ההכחשה אמנם מובילה להדחקה של הבעיות המהותיות הדוחקות, אך השהייה המתמשכת במרחב ההכחשה מחוללת תסמינים רבים ברמות שונות במערכת:

• אבדן אמון בין האנשים למערכת - אנשים חשים כי הקרקע נשמטת תחת רגליהם וכי הפער בין הרובד המוצהר של המערכת לבין המציאות שהם חווים נהיה בלתי ניתן לנשיאה. מאחר שאין מערכת תפיסתית שמסבירה את התחושה הזו, היא לא מובנת, ומקבלת ביטוי בצורת מתחים פנימיים בארגון ומשברי מוטיבציה.
• ייצור מוגבר של פתרונות מקומיים שלא מחוללים שינוי - המערכת שחשה שהיא בבעיה שמה את יהבה בפתרונות טכניים, דוגמת טכנולוגיות חדשות, התייעלות וקיצוצים רוחביים, הדחת בעלי תפקיד.
• אדישות - התחושה של חוסר הרלוונטיות קשה מנשוא, ומחוללת מצד אחד 'סימום' ומצד שני אבדן טעם במעשה הארגוני והתנתקות ממנו.
• כעסים על גורמים רלוונטיים - הכעס שנאגר לאור בעיות העומק, יוצא שלא מול הגורמים הרלוונטיים (מול כפופים, מול משפחות וכיוב').
• התחפרות בתוך המוצהר - המערכת מחפרת על הבושה שבחוסר האפקטיביות שלה, מתוך גאווה חיצונית בנכסים הקיימים והנראים שלה.

הגורם שמצוי בהכחשה לא מודע לסימנים אלו. רק גורם המצוי מספיק בחוץ יכול להמשיג את הסימנים ולהעניק להם משמעות ביחס ל[[[אתגר הסתגלותי|בעיה ההסגלותית]] שבמרכז.

• האשמה ומציאת שעיר לעזאזל' - הצורך לברוח מהאחריות הקולקטיבית למצב מנותב למציאת האשמים לכאורה במצב, ולטקס היטהרות מתוך השלכתם.
• תזזיתיות - עוד ועוד פרוייקטים ללא מערכה מארגנת, וללא רתימה נרחבת, מאפשרים למערכת ולעובדיה לברוח מהכאב שבמצב לתוך מצב של עשיה ללא תכלית. מצב זה ניכר בתנועה בין יוזמות שונות ללא מיצוי של אף יוזמה וללא המשכיות ופיתוח הצלחה.
• ביורוקרטיזציה ופורמליזציה של תהליכים - העדר פידבקים חיוביים מצד המציאות מוביל להתכנסות לתוך כללים ונהלים שרירותיים.

דוגמה

המערכת הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים היתה שבר משמעותי בחברה הישראלית. תחושת השבר הובילה להקמת ועדת אגרנט שמצאה את האשם המרכזי בראשי המערכת הצבאית, ובייחוד בגורמי אמ"ן שכשלו בהתרעה. בכך, התחפרה המערכת הישראלית במרחב ההכחשה לפיו הבעיות מצויות בתפקוד של אישים מסויימים, ובך שלא ניתנה התרעה מספקת, ולא בשאלות היסוד שהמלחמה העלתה ביחס לישראל. היטיב לנתח היבט זה אל"מ (מיל') יעקב חסדאי שגם סייע לעבודת הוועדה:

	מלחמת יום הכיפורים הייתה זעזוע לממסד הפוליטי של מדינת ישראל. מתוך המלחמה קמו תנועות המחאה, ונולדה מגמה רחבה בחברה הישראלית, שתובעת שינוי יסודי בדפוסים הפוליטיים והחברתיים של חיינו. מגמה זו מאיימת על עמדותיו והשפעתו של הממסד של מדינת ישראל. כנגד מגמה זו מתגייס הממסד הפוליטי על כל אגפיו, ואחת הדרכים שהוא נוקט בהן היא לשכנע את הציבור ששום "דבר נורא לא קרה". אמנם, היו כמה תקלות בגלל ההפתעה, אבל האשמים נענשו, הלקחים נלמדו, ואפשר להמשיך בעסקים כרגיל, ואפילו להיות מרוצים מן "הניצחון הגדול"... לטיפוח מיתוס זה נרתמו בלי משים גם אחרים, אשר מתוך עצם הרצון להבין את סיבת ההפתעה, שבלי ספק הייתה חשובה, הפנו את תשומת הלב הציבורית לשאלה זו כגורם ראשי בקביעת תוצאות המלחמה. מנקודת ראות זו אפשר להסביר, מדוע עושים מפקדים בכירים לשעבר מאמץ כה רב להפיץ את המיתוס של ה"הפתעה", ומדוע שותפת ההנהגה המדינית מזה שבע שנים, בלי הבדל מי בשלטון, בניסיון לתת פירוש כזה למלחמת יום הכיפורים.
– אל"מ (מיל') יעקב חסדאי

המערכת הנאצית בשלבי המלחמה האחרונים

העיסוק האינטסיבי של ראשי מערת המלחמה הנאצית בשלבי המלחמה האחרונים במציאת נשק ההכרעה הולידה אינספור פיתוחים טכנולוגיים (בתחום התעופה, הטילאות, ובתחומים רבים ואחרים) אך סייעה לראשי המפלגה והצבא להמנע מהתמודדות עם המשמעויות של ההתמוטטות הממשמשת של גרמניה הנאצית. החשיבה שפתרון נקודתי עשוי להכריע את הכף לכיוון אחר היא ביטוי מושלם להתחפרות במרחב ההכחשה.

לקריאה נוספת

• שקיעתן של פרדיגמות לפי המודל של תומאס קון.
• פער רלוונטיות
• המנעות מעבודה