לקראת מנהיגות חדשה: העימות של יהודה ויוסף במבט הסתגלותי

סיפור יוסף ואחיו המשתרע על ארבע הפרשות האחרונות בספר בראשית, ומהווה את אחת הדרמות העשירות ביותר בתנ"ך. מעבר לעושר הסיפורי הכנוס במקרא עצמו, חכמים בדורות השונים ראו במופע הזה קווי יסוד להבנת מוסדות המלוכה וההנהגה בעם ישראל. נושא זה זכה למחקר ולכתיבה ענפה, מזוויות מרובות, ורבו בו הפירושים, בכל דורות ההגות בישראל, ובעולם.

רונאלד חפץ: מנהיגות הסתגלותית

רון חפץ בהרצאה. צילום: PASOK, מתוך פליקר.

בשנים האחרונות התוודעתי לגישת המנהיגות ההסתגלותית. גישה זו הינה גישה יוצאת דופן ביחס לעיסוק הקלאסי בתחום פיתוח המנהיגות והיא פותחה ונהגתה החל משנות ה-80 של המאה הקודמת, בידי מספר הוגים מצומצם בהרוורד שהבולטים בהם הם הפרופסורים רון חפץ ומרטי לינסקי. עוצמתה של גישה זו היא בכך שהיא מחדשת מעט מאוד בתחום המנהיגות: אך היא מטיבה להמשיג דינמיקות של הנעת שינוי והסתגלות. בעיני, בסיפור יוסף ואחיו ישנה המחשה מעניינת מאוד של צמתים משמעותיים שתוארו בגישה זו. מאמר זה יחשוף את גישת המנהיגות ההסתגלותית דרך התבוננות בפרשת יוסף ואחיו, כאשר מושגי היסוד של גישה זו משולבים במהלך הכתיבה אך מודגשים. כל פירוש, וכל מפגש אנושי עם טקסט או עם אומנות מקיים קשר הדדי של הזנה, בו מתקיים מפגש בין המערכת המושגית הקיימת אצל האדם – מוגדרת וגלויה, כמו גם אמורפית, סמויה ואף בלתי מודעת – לבין הטקסט עצמו. אם בזכות המערכת המושגית המושאלת נצליח להציע כיוונים פרשניים חדשים – יהיה זה שכרינו.

האבחנה היסודית ביותר בה יש לעסוק כשבאים להבין את החידוש של גישת המנהיגות ההסתגלותית, היא האבחנה בין סמכות למנהיגות. הנטייה האנושית היא לראות במי שעומד בראש מערכת – שלטונית, מדינית או משפחתית את המנהיג. לפי גישתו של חפץ, מנהיגות, בניגוד לסמכות אינה טייטל, משרה, ואינה מאפיין אישיותי. מנהיגות היא פעולה המניעה שינוי הסתגלותי במערכת. לפיכך, כשם שאדם יכול להנהיג ממקום של סמכות, כך ניתן להנהיג ממקום ללא סמכות.

מנהיגות ממקום של סמכות מתבטאת בכך שאדם מייצר סדר, נותן כיוון ומעניק הגנה לאנשים שנסמכים עליו במציאות של אי וודאות. המנהיגות אינה שימור הסטטוס קוו בו מתבצר אדם בתפקידו הרם – זו קרויה שימור הסמכות. המנהיגות של בעל הסמכות נבחנת בתנאי אי וודאות, שמשבשים את הסטטוס קוו הרגיל. פרשנים מסבירים כי פרעה העדיף את פירוש החלומות של יוסף על פני פירושן של החרטומים, כי החרטומים מיקדו את החלומות בעניין פרטי – "שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר", בעוד יוסף פרש את החלומות באופן שהן נוגעות לחששות הבסיסיים של מלוכה: אובדן שליטה וכאוס קולקטיביים, שנובעים מתופעות טבע בלתי נשלטות כרעב. מציאות זו וודאי הייתה מועצמת במצרים האלילית בה פרעה כמלך נתפס כאל, שמעניק את הסדר הבסיסי של החיים.

כאשר מנהיגות בעלת סמכות נכשלת ביצירת סדר הגנה וכיוון, הכח ניטל ממנה בצורה של מרד, הפיכה או נדידת הסמכויות לגורמים מעצבים אחרים. ידועה ההיעלמות של הנשיא ג'ורג וו. בוש לשעות שאחרי המתקפה של בן לאדן, מטעמי ביטחון, והפאניקה שנוצרה בעקבות העלמותו. במובן הזה, יוסף כמשנה למלך, שמנהיג את מצרים להתעצמות דווקא מתוך אי וודאות, בכך שגורם לה להיערך באופן מיטבי לרעב ולצמוח מתוכו, מעצימה את המנדט הסמכותי שלו.

האבחנה בין בעייה טכנית לאתגר הסתגלותי היא אבחנה יסודית בגישת המנהיגות ההסתגלותית. סיפור הרעב הוא סיפור יוצא דופן של תכנון אסטרטגי, שהושג עקב יתרון במידע. בשלב הראשון של האירוע, על אף היקף המאמץ של איסוף המזון – מדובר באירוע טכני, בו הבעיה ידועה, אמצעי המענה ברורים, והאחריות לפתרון נתונה לגורם מוגדר.

המתח בסיפור עולה, מרגע שמגיעים האחים אל יוסף, וזוכים ליחס של מרגלים. בשלב הזה האחים מתחילים לעמוד מול אתגר, שהם לא באמת מבינים אותו – עד היחשפות יוסף אליהם, וגם אז רק באופן מוגבל: זהו אתגר הסתגלותי קלאסי: יש בעיה, שלא מוגדרת עד הסוף, וודאי אין מענה. אמצעי הפתרון, והאחריות אליו אינם ממוענים לפעולה אחת או לאדם אחד, וככל שמתקדם הסיפור ישנם זוויות שונות וסיעות שונות ביחס להתמודדות עם האתגר:

  • האחים, בתחילת הדרך, שעה שהם עומדים מול אתגר ההאשמה בריגול, נאלצים לחזור לכנען להביא את בנימין כהוכחה לכנותם. צפה בהם המבוכה והבושה אודות הזנחת יוסף בבור לפני שנים רבות.
  • ראובן לעומתם, בכל הופעתיו בספר בראשית, משקף נסיון לפתור בעיות הסתגלותיות באמצעים טכניים: הוא נלחם בהעדפת אביו את רחל על פני לאה אימו בהעברת מיטתו של יעקב לאוהל שפחת אמו (על פי חז"ל) ; הוא 'נתן הוראה' לאחים לדאוג ליוסף אבל לא נכח באיזור הבור בשעת המכירה, וגם לאחר מכן הוא שב ומאשים את האחים על כך ש'פשוט לא הקשיבו לו'; לבסוף, כשיעקב מראה על סירוב לשלח את בנימין למצרים, ראובן מציע ליעקב שיהרוג את שני בניו. יש בזה צורה מאוד רדודה של לקיחת אשמה ואחריות, אך כזו שעובדת בתשובת משקל טכנית: קח שניים שלי כנגד שניים שאיבדתי לך…
  • הגיבור של הסיפור הוא ללא ספק יהודה, ששלוש פעמים במהלך הסיפור מניע עבודה במערכת – התקדמות שלה לאור האתגר הקיים – ממקום של מנהיגות ללא סמכות, אל מול סמכות קיימת. כדי להבין טוב יותר את הצלחותיו, חשוב לחדד את מושגי הטמפרטורה ו'אזור העבודה' בגישת חפץ:

טבע בני אדם, הוא שהם אוהבים את הסטטוס קוו, וסולדים משנויים ומעבודה הסתגלותית שאינה מתרחשת באופן תכוף. החסינות לשינוי מושגת באמצעות ההצמדות לאפרוריות היומיומית מחד, ומאידך מהיאחזות בקיים במצבי חירום. כאשר סדרי העבודה רגילים וקונבנציונאליים, הסיכוי להניע מערכת ממקום של אי רלוונטיות לרלוונטיות כמעט לא אפשרית: טמפרטורת העבודה נמוכה מדי. לעומת זאת, כאשר יש יותר מדי לחץ במערכת, מואץ החשש של סף הכאוס, והטמפרטורה גבוהה מדי ליצירת שינוי. אומנותו של אדם המבקש להוביל שינוי הסתגלותי במערכת, הוא ויסות הטמפרטורה לאזורי העבודה: יש צורך לייצר תחושת דחיפות שתגרום לאנשים להפסיק לאחוז בפחדיהם ובאמונותיהם הבלתי רלוונטיות, אך אם תחושת החירום תהיה חריפה מדי המערכת תחזיק חזק במוכר ובידוע, כי זה עדיף לה על פני הכאוס.

יוסף מתוודע לאחיו
image-2432

יוסף מתוודע לאחיו

יהודה רואה את ראובן, שבא ליעקב ומנסה לבקש ממנו לשלוח את בנימין. בשלב השאלה, לא היה על מה לדבר: הטמפרטורה הייתה נמוכה מדי – האם די בבקשה סתמית משליט לא מוכר כדי לשלוח את בבת עינו הנותרת של הזקן? ראובן מייצר פרובוקציה כדי להעלות את הטמפרטורה: אך זו פרובוקציה חריפה מדי : "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". כאן הטמפרטורה עולה גבוה מאוד, וללא הדרגה, עד שיעקב עונה לו באופן המתבקש: וכי בני הם ולא בניך?

יהודה בחכמתו לא צריך להתמודד עם ראובן; ראובן מכלה את עצמו. אך יהודה חכם מספיק להמתין, עד שתיווצר מחדש מציאות של רעב. הרעב עצמו, שהלך והעמיק, נוצר על פני זמן וכך הטמפרטורה עולה מעצמה, ללא פרובוקציה של יהודה – עד שיעקב הוא זה שיוזם את השיחה עם הבנים ואומר להם "למה אתם מחכים "רדו מצרימה!

כאן, תשובתו של יהודה מבריקה: הוא מחזיר את העבודה לבעל העניין: הוא אומר ליעקב שהדבר תלוי רק בו, ושההחלטה לפתחו. יהודה הופך את האתגר למשותף, והוא מתחייב בערבות ליעקב בגישה הפוכה משל ראובן ומראה שבנימין גם קשור אליו (ולא רק ליעקב). היכולת של יהודה לווסת את הטמפרטורה, ולחבר בין סיעת האחים (שצריכים להוכיח שאינם מרגלים) לסיעת יעקב (שאיבדה אמון במציאות בכלל ובאחים בפרט) מהווה נקודת יסוד בסיפור.

המאבק האפי מגיע בתחילת פרשת וייגש, כאשר יהודה נעמד חזיתית מול יוסף, ויכול לו. מקובלת הפרשנות שיוסף רצה להביא את האחים לאותו מצב בו היה, ורק אז להתוודע אליהם. על אף שיש לפירוש הזה מקום, הוא אינו עולה מתוך הפשט בו החשיפה של יוסף לאחיו נובעת רק מתוך 'ולא יכול יוסף להתאפק' לכל הניצבים עליו; בנוסף עצם הבאת בנימין על מנת לשחרר את שמעון מעידה משהו על הערבות. אם כך – לאן חותר יוסף? מה הוא רוצה להשיג?

נראה כי יוסף משקף את דמות המנהיג הקלאסי, הפועל לאור חזון. ומהו החזון? החזון משלב בין הציפייה האישית הבוסרית ומימוש חלום ההנהגה שחלם בגיל 17, בהן "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" לבין תודעת השליחות של המנהיג: לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-לוהים… לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה". במובן הזה, יוסף חותר למימוש השלב הבא בחלומו: הבאת יעקב ופרישת חסות עליו: עד שיעקב לא ישתחווה ויכפוף עצמו ליוסף – לא יושלם החלום.

זו אינה רק משוגת גדלות – זו הזדהות עמוקה של יוסף עם התרבות המצרית. יוסף כבן למשפחה רועת צאן, חולם דווקא חלום חקלאי המכיל אלומות. חלומו של פרעה מכיל בקר לצד שיבולים, אך כמובן שהיכולת להיחלץ מהרעב הוא בהכלת משטר חקלאי שיטתי, המשקף את שיא הביות – ההיפך מהממדים הכאוטיים היומיומיים איתם נאלץ להתמודד רועה הצאן. העניין הזה משתקף במצרים, הנשענת על מי נילוס קבועים, לעומת כנען התלויה בגשם. כאן, ההכפפה של בית יעקב, ויעקב הרועה, אל מול יוסף שצריך להישלח ולבדוק את שלום האחים הרועים את הצאן – כי לו לא נאה ולא יאה לרעות צאן, מהווים עניין עקרוני אצל יוסף.

ודווקא במובן הזה, במפגש בין יהודה שמתבלט בצאנו ('ויעל לגוז צאנו'), ליוסף 'הפיאודל', יכולות התמרון של יהודה מכריעות את הקשיחות והתכנון האסטרטגי של יוסף .יהודה לא יודע שיוסף הוא יוסף, ונשאלת השאלה – מתוך איזה עוצמות הוא הצליח להכריע את הכף?

יוסף מנצל את יתרון הידע שלו כדי לבנות 'גאנט' להורדה מצרימה של אחיו, ומוכנות לשלם את מחירי חוסר האיזון. אך יהודה, על אף חסרון הידע, מצליח לשהות ולהתמודד עם העדר שיווי משקל טוב יותר. יש ליהודה מעט עוגנים של ידע להיאחז בהם: הוא קולט בחושיו שיש משהו מוזר בהתנהלות המשנה למלך, אך גם יודע שהוא 'ירא אלוהים' כפי שאמר ושלא שרירות לב סתמית מניעה את התהליכים; בנוסף יהודה הוא בקרב על חייו לאור הערבות לאביו – אך זה כבר הקרב השני על חייו ועל שמו הטוב.

לפי חפץ. מנהיג, חייב לנוע בין 'רחבת הריקודים' בה הדברים קורים, לבין המרפסת המאפשרת את הפרספקטיבה והבנת הדינמיקות בין הרוקדים. מי שנמצא רק בשטח – ברחבת הריקודים, נבלע בנקודת מבט שטחית. מי שנמצא רק במרפסת יכול להיות נביא או מבקר, אבל לא להניע עבודה הסתגלותית. בתנ"ך, למנהיגי ישראל יש תקופת מדבר מעצבת, בה הם נבנים מחוץ למערכת. בתקופת העיצוב של יהודה בהתרחשות עם תמר כלתו, התרחש הדהוד שכרך בין אי הערבות והאחווה בין אחי יוסף, לחוסר הערבות בין בני יהודה, שגרמה למותם. בנקודה הזו, גם יהודה היה יכול להתנכר לתמר, ולהמשיך לרדת לדיוטה תחתונה של ניכור שלמפרע ניתן לומר הייתה מחסלת את ההמשכיות של יהודה. מנקודה זו, יהודה מחליט לא לרדת עוד ולהפסיק את ההדרדרות. מי שבחר לתקן את הניכור בערבות פעם אחת, ולאיים על שמו הטוב, לא נבהל מעימות עם המשנה למלך כשמבחן ערבות נוסף על הפרק.

על פתחה של מנהיגות חדשה

יהודה ויוסף
image-2433

ג'יימס טיסו: יוסף מתדיין עם יהודה

יוסף ויהודה מבטאים שני דגמים של מלכות, שמבוטאים בחז"ל בתפיסת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף נתפס בדרך כלל ככח המיישב הדואג למחיה ולצרכים החומריים, בעוד משיח בן דוד מבטא את הקומה הרוחנית של האומה. בסיפור יוסף מבטא את המנהיגות בעלת הסמכות, שלעיתים חייבת להתנכר בשם המערכת והממלכתיות. יהודה מבטא כח של פריצה ואתגור המערכת הקיימת, דווקא כדי לשמר את ליבת הערכים שלה.

העדפת משיח בן דוד, והביטוי של מלך שהוא 'עני ורוכב על חמור', מקבלת מימד נוסף בחשיבת המנהיגות ההסתגלותית, ששמה את הסמכות בצד, ומבכרת את הלגיטימציה שנוצרת סביב המנהיג. אפשר, שהמנהיגות הרוחנית נועדה להיות מנהיגות ללא סמכות, בעוד המנהיגות הפיזית, חייבת את הסמכות. אלא שהחילופים בין שתי צורות ההנהגה עלולים להיות הרי אסון – לא בכדי המקובלים מתרים בנו תמיד להתפלל שמשיח בן יוסף לא ימות, אף על פי שחייו מעכבים את הגאולה. התפרקות הסדר שמאופיין בדמותו של יוסף עלולה להביא את העולם לעברי פי פחת.

במחשבה על מנהיגות היום בישראל, הביטוי 'העדר מבוגר אחראי' עם תום דור הנפילים שהקים את המדינה, מקבל אף הוא זווית חדשה ומאתגרת של הסתכלות. אכן יש ריק מנהיגותי עצום, אך דור הנפילים, עסק יותר כל במימדים הפיזיים של החיים, בכינון היישוב, ובמעבר מיישוב למדינה. זהו המרחב הקלאסי של המנהיג בן דמותו של יוסף. דעיכת המבוגר האחראי היא גם עליית המנהיגות הערכית. את זו אנו רואים עולה בכל מרחבי החיים שלנו, בעסקים, בפעילות החברתית, והציבורית, אך כמעט שלא בפעילות הפוליטית. השאלה הגדולה העומדת לפתחנו היא האם באמת ניתן לבנות חברה ומדינה על בסיס של אחווה וערבות הנבנית בעשייה של מגוון גורמים שונים הפועלים באופן לא מאורגן. השאלה הגדולה, גם לנוכח עידן טרמפ המתרגש על העולם, היא האם ניתן להקים חלופה לרעיון המדינה המקייוליסטי בבסיסו, הרואה בתכלית המנהיגות והסמכות חתירה להחלת סדר שלטוני סמכותי, אחיד ושרירותי. דומה שהתפרקות הסדר המזוהה עם סמכותו של יוסף מחייבת אותנו לפתח כלים וגישת מנהיגות חדשה. אם כך הוא, אנחנו רק בראשית דרכנו בהבנת המנהיגות החדשה.


פוסט אורח זה נכתב על ידי יונתן ווינברג המשמש כראש צוות קפיצת מדרגה במכון ראות.

השאר תגובה