7,737
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←חכמה, בינה ודעת בארגון
ידע איננו מקשה אחת.
ד"ר [[צבי לניר]], לאור פרשנות שלו לחלוקה ש[[wiki:אריסטו|אריסטו]] עורך בין סוגי ידע, מבחין בין אפיסטם, קרי - הידע הקיים, הניתן לכתיבה; טקנה, קרי - הידע המעשי הטבוע באנשים ואיננו ניתן להעברה טקסטואלית; פרונסיס - הידע ההולך ומתהווה:
{{מסגרת|הלמידה בחברה המערבית מוטה מאוד לכיוון החכמה - ההיבט המרכזי במערכת החינוך הנמוכה והגבוהה מצוי ביכולת ללמוד את מה שכבר נאמר והובן. יכולות קוגניטיביות אחרות נדחקו בשל כך, בייחוד אלו הנוגעות לבינה - הידע המעשי (שלא בוטל אך ערכו הומעט); ולדעת - היכולת לייצר חיבורים חדשים ולפתח ידע חדש (יכולת שקיומה איננו מובן מאיליו ושהשימוש בה זוכה לא פעם לביקורת במערכות השונות).}}
{{תבנית:ציטוט-צף|'''חכמה - מה שאדם שומע מאחרים ולמד; תבונה - מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד; דעת - רוח הקודש'''|פירוש רש"י |ספר שמות פרק לא}}
החכמה, או האפיסטם, היא הידע הרשמי של ארגון. היא כוללת תקנונים, נהלים, תכניות עבודה. את החכמה קל מאוד לזהות מאחר והיא נטועה ברובד [[הרשמי]] של הארגון (עובדה שלא ממעיטה בקושי ללמוד את החכמה הארגונית, פעולה שלא פעם מצריכה השקעה של זמן רב).
{{תבנית:ציטוט-צף|'''אנחנו תמיד יודעים יותר ממה שאנו יכולים לומר, ואומרים יותר ממה שאנו יכולים להעלות על הכתב'''|דייב סנואדן, [http://cognitive-edge.com/blog/entry/5576/rendering-knowledge Rendering Knowledge]}}
הבינה או הטקנה הוא הידע המעשי של הארגון, קרי - האופן שבו האנשים בארגון באמת פועלים. את הבינה הארגונית קשה מאוד לזהות מאחר והיא איננה כתובה ומעוגנת. בשל כך, יש לא פעם נטייה בארגונים נטייה לבטל את הבינה בפני החכמה, מאחר והבינה נטועה ברובד [[הקיים]] של הארגון. אף שקשה מאוד להעביר את הבינה דרך הסברים היא כן עוברת, ולעתים במהירות רבה, דרך התנסות משותפת ו-[[OJT]].
===חילוץ הבינה===
{{ציטושמאל|left|{{משמאל לימין|'''You can listen to what people say, sure. But you will be far more effective if you listen to what people do'''}}| [http://sethgodin.typepad.com/seths_blog/2014/03/two-ways-to-listen.html Two Ways to Listen]|Seth Godin}}
תהליך הבנת הבינה בארגון מכונה [[חילוץ]]. על מנת שניתן יהיה לגזור מן הידע המעשי הקיים את ההשלכות האסטרטגיות הנובעות ממנו, יש להפוך את הידע המעשי לכזה שניתן לדבר אותו/עליו. תהליך זה מכונה [[המשגה]] - הידע הופך למושגים חדשים. כאשר התהליכים בריאים, ההמשגה מתרחשת מאיליה, כחלק מן התהליך ההכרחי של השיח בארגון. אך כאשר נוצר נתק בין הרמות בארגון, ועל אחת כמה וכמה כאשר יש בכורה ברורה לחכמה על פני הבינה (בכורה המייצרת התנגדות להכנסת מילים חדשות לז'רגון הארגוני), יש קושי בהמשגה הטבעית. במצב זה, השיח הקבוצתי בחדר, לאור הסוגיות היומיות בארגון ולאור מודלים תפיסתיים רלוונטיים ("חכמה מאפשרת"), מאפשר לחלץ ולהמשיג את הידע הקיים כך שניתן יהיה להשתמש בו כחלק מפיתוח ה[[אסטרטגיה]] הארגונית.
{{תבנית:ציטוט-צף|'''הנה זעיר אנפין הוא דעת מכריע בינתים בין חכמה ובינה, שהוא לוקח אורותיהם ביחד'''|[[wiki:הרמח"ל|הרמח"ל]] |[http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A7%D7%9C%22%D7%97_%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%99_%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%94/%D7%A4%D7%AA%D7%97_%D7%A7%D7%99%D7%93) קל"ח פתחי חכמה, פתח קיד]}}
הדעת היא היכולת לייצר ידע חדש. הידע נוצר במפגש, בזיווג, שבין רכיבי הידע הקיים (חכמה או בינה), או בינם לבין המציאות המשתנה. מתוך המפגש הזה והמתחים המתגלים מתוכו, נולדים רכיבי ידע חדשים שיהפכו לכדי חכמה או בינה חדשה. במובן הזה הדעת היא רגעית, היא אירוע, ולא מציאות קוגניטיבית מתמשכת.