7,737
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
=== גישת התכנון האסטרטגי – יישום העקרונות הטיילוריאניים בקומת ההנהלה ===
הגישה השניה עוסקת באסטרטגיה כתכנון, ועל כן מכונה גישת התכנון האסטרטגי. '''גישה זו מפרשת את מושג האסטרטגיה כתכנית שלמה ומפורטת למימוש יעדים ארגוניים מוגדרים'''. האחריות לגיבוש התכנית הזו לא מצוי עוד בידיהם של המנהלים, אלא בידי מחלקת התכנון האסטרטגי בארגון. המנהלים נדרשים לאשר ולבצע את התוכניות שיוגשו להם.
[[קובץ:Strategic-Planning-Cycle.png|טקסט=מעגל תכנון|ממוזער|מעגל תכנון קלאסי. האם הוא פותר את בעיות האסטרטגיה? ]]
הנרי מינצברג הקדיש את אחד מספריו החשובים לחקירת עלייתו ונפילתו של מוסד וגישת התכנון האסטרטגי. בספרו, הוא מתייחס באופן מפורש לספרה של מריאן ג'לינק (Jelinek) Institutionalizing Innovation (1977). מינצברג מתמקד בטענתה כי גישת התכנון האסטרטגי היא הפניה מודעת ומוצלחת של גישתו השיטתית של אבי גישת הניהול המדעי פרנסיס טיילור כלפי תהליכי הניהול עצמם. לפי ג'לינק, עליית גישת התכנון בשנות ה-60' וה-70', היא הגל הנוסף במהפכה שהצית טיילור שבעים שנים קודם לכן. רעיון חלוקת העבודה שמצוי בבסיס הגישה הטיילוריאנית מוחלת בגישה זו כלפי הארגון כולו בכך שהיא מפרידה את תהליך התכנון האסטרטגי מתהליך הניהול והביצוע של תכנית זו. התכנון, בגישה זו, הופקע מידיהם של המנהלים ועבר לידיהם של מתכננים רציונאליים, אשר פועלים לנסח באופן סדור את תכניות העבודה שעל המנהלים לבצע.
# האסטרטגיה איננה הבנה מופשטת, אלא תכנית פעולה הנפרטת לפרטי פרטים. תפקיד המנהל, מעתה, יהיה להזמין את העבודה, ולדאוג ליישום מדויק של נוסח הדברים המגלם את חכמתם של אלו שניסחו אותם.
ההיתוך המתואר בין שלוש הגישות, לאור הקטנת תפקיד המנהלים ובייחוד בשעה של צמיחה של תחומי ידע חדשים לגמרי (ראשית מהפכת המידע והמחשוב, קריסת הגוש הקומוניסטי ותהליכי גלובליזציה) מאפשר לפירמות הייעוץ להתרחב, להתמסד ולהפוך חלק בלתי נפרד מן הכלכלה המודרנית בשלהי המאה ה-20.
== גישות נוספות בחשיבה על אסטרטגיה ==
לצד האסכולות המתוארות, שעיצבו את השימוש העסקי במושג האסטרטגיה, עלו במאה ה-20 גישות נוספות שהתבססו על התבוננות ביקורתית על ניהול ואסטרטגיה. גישות אלו, לרוב לא סיפקו 'מרשמים' לעשייה אסטרטגית, ועל כן השפיעו במידה הרבה יותר פחותה על השיח האסטרטגי של מנהלים. בין גישות אלו, ולאור הטיפולוגיה של הנרי מינצברג, ניתן למנות את הגישות המרכזיות הבאות:
* אסכולת ה[[יזמות]] - אסכולה זו רואה ביוזמה וביזם את מהותה של האסטרטגיה, ועל כן מתמקדת בתיאור של גיבוש חזון והוצאתו אל הפועל.
* האסכולה הקוגניטיבית - אסכולה זו דנה במאפיינים הקוגניטיביים של תהליך ייצור האסטרטגיה, ובאופן המורכב שבו אנו מנסים להבין את הסביבה בה אנו פועלים. אסכולה זו חיונית ביותר כאשר דנים בצורך ליצור כלים קוגניטיביים לניהול אסטרטגי בעולם מורכב.
* אסכולת ה[[למידה ארגונית|למידה]] - אסכולה מרכזית העוסקת באופן שבו ארגונים ומערכות לומדים ועל כן משנים אסטרטגיות באופן אבולוציוני (לרוב [[מלמטה למעלה]]) מתוך הפעולה שלהם במציאות.
* אסכולת התרבות - אסכולה הדנה במאפיינים התרבותיים של אסטרטגיות ארגוניות.
* אסכולת התצורה - האסכולה דנה באסטרטגיה כתיאור של האופן שבו מערכות נעות מתצורה יציבה יחסית, לתצורה חדשה ולאופן שבו מתנהל שינוי רדיקאלי בתווך. אסכולה זו חיונית כאשר דנים במאפיינים של [[פרדיגמות ארגוניות]].
* אסכולת העוצמה - אסכולה הדנה חשיבות העוצמה בתוך הארגון ובין ארגונים שונים בסביבה, כנדבך מרכזי בהבנת מהותה של האסטרטגיה.
* אסכולת הסביבה - אסכולה הדנה בחשיבות המכרעת, ולעתים הדטרמיניסטית, של הסביבה על הפוזיציה האסטרטגית של של הארגון.
גישות אלו מספקות בשר ותשתית תפיסתית לנסיון לנסח גישה אסטרטגית מעשית, המודעת לקשיים האינהרנטיים בתחום, אך מאפשרת למנהלים לפעול בפועל באופן בהיר בשאלות האסטרטגיות.
== לקריאה נוספת ==