שינויים

אחת מן הטענות הרווחות שעלו במחקר ביחס לאירועי משבר הטילים (בקובה), היא האמירה כי גם ההחלטה שלא להחליט היא הכרעה בין החלופות הקיימות, שמשמעותה היא אי עשייה. כך, לפי המחקרים, נהג ג'.פ'. קנדי כאשר דחה את החלופות הראשוניות שהוגשו לו ביחס לאופן הפעולה הרצוי. גישה זו קיבלה ביטוי ישיר במסקנות ועדת וינוגרד:

הדוגמאות של קנדי ושל וינוגרד מציגות את העיוורון הקיים בגישה זו - אין בה כל הבנה של מושג הלמידה, ושל מרכיב הזמן וההשתהות בזו. הלמידה איננה הכרעה בין חלופות, אלא היכולת להבין כי תנאי הידע הקיימים אינם מספקים ומתוך כך לנוע לתהליך של [[פיתוח ידע]] חדש. מתוך [[פרובלמטיזציה|הבעיות הגלומות בחלופות הקיימות]] ניתן לצאת למסע שבסופו נדע כיצד לפעול טוב יותר.

הלמידה בהכרח דורשת זמן ומשאבים מערכתיים יקרים (בעיקר מהדרגים הניהוליים), ועל כן קשה כל כך לקדם למידה ברמה ה[[אסטרטגיה|אסטרטגית]] (- או שאין זמן (בשעת משבר) או שאין קשב(בימי שגרה). עצם המחשבה שהדרגים המקצועיים יכולים לערוך את הלמידה ללא הדרג הבכיר היא מופרכת (אבל הם בהחלט יכולים להאיץ אותהמרגע שהמשבר החל). מכל מקום, ג'.פ'. קנדי עצמו לא בחר שלא להחליט, הוא החליט שהחלופות הקיימות אינן טובות והחזיר את המערכת כולה לשולחן החשיבה והלמידה. רק מתוך תהליך זה נוצרה החלופה השלישית שלא היתה כבולה בדיכוטומיה של מלחמת-עולם או הבלגה.