סיעור מוחות
סיעור מוחות הוא שיטה לניהול דיון לפיתוח ידע, שמטרתו הצפה מהירה של רעיונות מקרב קבוצת אנשים. לגישה יש יתרונות וחסרונות מובנים שיסקרו להלן.
סיעור מוחות מול משטור דיון בחתירה להבניה ומסגור
מתכונת נוספת, פחות רווחת, היא מתודת סיעור המוחות. סיעור המוחות הוא למעשה אנטי-תזה של דיון הערכת המצב: לרוב אין פתיחה מסודרת ולא סדר דוברים ברור, קיים חופש מלא לכל משתתף להגיד את כל שעולה על רוחו (מתוך הנחה כי קיים בכך פוטנציאל "לצאת מהקופסה"), ולרוב חשיבות תחומי האחריות, המומחיות והדרג מושהים לזמן מה. הגורם המכנס את הדיון, אחראי על פי רוב לנסות ולברור את המוץ מן התבן והוא יעשה כן במסגרת הסיכום שלו למופע. מהותו של סיעור המוחות היא העלאה של מחשבות ורעיונות חדשים ועל כן אין חובה לצאת עם תוצאה ברורה (כמו הדיון המובנה). הדיון הסיעורי יתקיים כמעט תמיד שלא כחלק ממהלך מתמשך, והוא בולט באחרותו במסגרת היומיום המודיעיני.
גם אם נראה שהדיון הסיעורי נוצר על רקע בעיותיה של מתודת הערכת המצב, למעשה הוא לא מספק את הסחורה שהוא מבטיח, לא בהיבטי 'פריצת הקופסא', ולא בתרומה השיטתית לפיתוח הידע. יש לכך סיבות פשוטות למדי – אין במתודה זו כלים המאפשרים להמשיך ולפתח רעיונות ראשוניים שעולים בדיון, ואין פיתוח ידע משותף שניתן לאחוז בו ולהחיל אותו על השאלות שבליבת הדיון לאורך זמן. למעשה, מה שחסר בסיעור המוחות נעוץ בדיוק במה שהסיעור מנסה לסתור: הבניה של הידע.
הדיון בקבוצת הלמידה היה בהכרח מרכיב של סיעור מוחות. מרכיב זה התבטא במספר היבטים משמעותיים:
- לא נעשה משטור של אופן וצורת ההתבטאות לאור כללי טקס ברורים – השיח בקבוצת הלמידה התקיים כדיון פתוח שבו כל הנוכחים תרמו את תרומתם לפיתוח הידע שלא לאור סדר דברים או דוברים מוכתב. כך, ההיבט הכאוטי והבלתי צפוי של אופן היצירה של תובנות חדשנות בא לידי ביטוי בצורה המוצלחת ביותר.
- מרחב פתוח להעלאת רעיונות – הקבוצה שימשה כמרחב שבו ניתן להעלות רעיונות ולדון בהם במשותף בסביבה שמאפשרת לבחון אותם ולא פוסלת על הסף הבנות ראשוניות שלא נאפו כל צרכן. במובן זה, הקבוצה שימשה כמקום שאפשר "לגמגם" בו[1], ולהפוך ביחד מחשבות לטיעונים מודיעיניים רחבים.
אבל היו גם מרכיבים הפוכים לגישת הסיעור המוחות:
- מסגור מתמשך, בתחילת הדיון, בסופו, ובין מפגש למפגש – תכלית הדיונים הייתה יצירה של ידע בהקשר. במובן זה, תפיסת ההתבדרות של סיעור המוחות לא יכולה לסייע במאמץ. לכן, נעשה תהליך של הכנה, לפחות מינימאלית, לכל מפגש, נעשה ניסיון להבהיר את מצב הידע החדש בסופו, ונעשה ניסיון שיטתי ומוצלח להפוך את ההבנות של המפגשים לחלק מגוף ידע רחב יותר. המסגור (framing) התבטא בשאלה היכן בתוך התמונה הרחבה מצוי הידע שפותח בדיון, ועל כן גם הדימוי של יצירת הידע הוא מפה, ולא תרשים השמש המוכר מתהליכי סיעור מוחות.
- תהליך למידה ולא מופעי יצירתיות בודדים – ההיבט הברור ביותר בקבוצה היה הקביעות וההמשכיות שלה. בשל כך, לא היה מדובר באירועים נפרדים של סיעור מוחות אלא בידע המתפתח ממפגש למפגש, מאירוע לאירוע, ומתקופה לתקופה.
- התפקידים והפוזיציות השונות לא הושהו, אלא היו חלק אינהרנטי מהדיון – לצד המאמץ שכל המשתתפים יוכלו להשתתף לפי תרומתם ולא לפי תפקידם, לכל משתתף בחדר הייתה פוזיציה ייחודית שתרמה לדיון ולפיתוח הידע לאורך זמן. תחומי המומחיות, התפיסות והגישות השונות שהביא כל משתתף לחדר אפשרו ליצור תמונה משותפת רבת פנים.
- פיתוח משותף של רעיונות ולא יצירתיות של בודדים - מהות התהליך היא לא יצירה של רעיונות טובים על ידי כל אחד מהמשתתפים אלא אחיזה בגוף ידע משותף. היבט זה התבטא בכך שניתן היה להמשיך את הדברים זה של זה, ולבנות על ידי כך טיעונים רחבים ועמוקים הרבה יותר משאדם אחד יכול לבדו.
[1] לגמגם – "to think-out loud "